פיאם פיילי, 33, משורר וגולה איראני שמצא בישראל מקלט לפני שנתיים לאחר שנאלץ לברוח מאיראן באישון לילה, צופה בתהליך בהשתאות. אנו יושבים בקפה 'רגע' בתל אביב, היכן שעד לפני שנה שכן קפה 'תמר' המיתולוגי. היום זהו סלון ספרותי, שימיו קצובים עד הרגע שבו ייהרס הבניין לטובת מגורי פאר חדשים.
לכאורה, מה יכול להיות רחוק יותר מהאווירה בטהרן. אבל פיילי, שאומר כי החיים בישראל הם לא פחות מנס בעבורו, ממשיך להיות מחובר בכל נימי נפשו למה שקורה במולדתו. בעיקר בזכות שיחות שהוא עורך כמה פעמים ביום עם בני משפחתו וחבריו. אותה טכנולוגיה שמאפשרת את השימוש באינסטגרם, משרתת גם את קשרי הוואטסאפ והסקייפ. פיילי אופטימי.
"כאיראני, אני נרגש ממה שקורה", הוא אומר. "אני גם מבין היטב את הדינמיקה, שבתוך שעות עברה ממחאה על יוקר המחיה למחאה נגד הרפובליקה האסלאמית ונגד השיטה כולה. אנשים לא טיפשים. הם הבינו בדיוק מי מארגן את המחאה ואמרו: טוב, אם מישהו מארגן מחאה על קוצ'ולו – תרנגולת קטנה – נצטרף למחאה, למה לא, ופשוט לקחו את זה הלאה. זה לא שלאנשים יש פה ושם בעיה עם השלטון הפשיסטי, או עם מחירי העוף והביצים. זו מחאה נגד הכול, פשוט הכול".
ופיאם, שפירוש שמו באיראנית הוא 'מסר', אומר שתחושת הבטן שלו היא שלמרות כל הקשיים, הפעם זה אמיתי. "הפעם זה לא כמו ב־2009. הפעם לשלטון אין את הגב של אובמה ופוטין, הפעם זה טראמפ. ועם כל הביקורת שיש לי על טראמפ, ההתנהלות שלו במקרה האיראני פשוט מעולה. זה בדיוק מה שצריך. אני מקווה שהוא לא ייסוג ולא יאכזב. אובמה היה מנומס מדי ונתן להם מאות מיליונים. טראמפ, למרבה המזל, קצת פחות מנומס".
האופטימיות של פיילי נובעת מכך שהמפגינים באים מתוך העם עצמו. "ההפגנות ב־2009 היו של החברה הגבוהה באיראן. כן, היו הרבה מפגינים, אבל היה קל להשתיק אותם כי הם לא באמת כעסו. הייתה להם בעיה עם אחמדינג'אד, הוא לא התאים להם. אני יודע כי הייתי שם ברחובות יחד עם המפגינים, עם סרט ירוק על היד. כעת יש אנשים רעבים ברחובות, והאנרגיה שלהם נובעת מהבטן, תרתי משמע. אם ב־2009 הם צעקו 'איפה ההצבעה שלי', עכשיו הבטן צועקת. כשאח שלי לא מוצא עבודה ומרגיש לכוד, כשחברים שלי מייחלים לחופש, כשהוריהם עייפים מארבעים שנות עינויים ומהפקידים שגונבים מיליונים ונוסעים לבלות בפריז, כשמיליארדים הולכים לחיזבאללה במקום לנו, כשמכה בנו ההבנה שאנו חיים באחת המדינות הכי עשירות העולם ואנחנו עניים – זה הדבר האמיתי".
מהפכת הטלגרם
שבוע להתקוממות באיראן, כבר אפשר לתת בה סימנים. הרוב המכריע של המפגינים הם צעירים בני 25 ומטה, בני המעמד הנמוך. אחוז גבוה מתוכם מובטלים ללא סיכוי נראה לעין לעבודה ולעתיד טוב יותר, כך שאין להם הרבה מה להפסיד. עם זאת, לרובם יש סמארטפון. הם צרכני תקשורת מתוחכמים, בקיאים בשימוש באפליקציות, וכמחציתם עושים שימוש קבוע באפליקציית 'טלגרם' שמעבירה מסרים מוצפנים היטב. וזה הנשק האמיתי של המהפכה הבאה. בעוד שביומיום יש ל'טלגרם' חשיבות בשמירה על הפרטיות, בזמנים כאלה ההצפנה היא גורם קריטי המאפשר לקבוע ברשת מועדים ומקומות התכנסות להפגנות מעל ראשה של הממשלה. זה מה שהעניק את הסיכוי להתפשטות ההפגנות ליותר מ־80 מוקדים ברחבי המדינה.
אם לפני כארבעים שנה הייתה זו "מהפכת הקסטות", שהביאו לכל פינה באיראן את דרשותיו המוקלטות של האימאם חומייני – ל'מהפכת הטלגרם' אין הנהגה, אין כסף, אין נשק ואין גם מסר אחיד. אבל פיאם פיילי לא רואה בכך מכשלה. "באיראן חיים 80 מיליון איש. אתם קולטים מה זה 80 מיליון? כאשר אנשים רעבים יוצאים לרחוב, יימצאו גם הכסף וגם הנשק. תמיד יש".
מהמעט שנראה השבוע כבר ברור למדי שגם אם ההפגנות אינן מאיימות כרגע על המשטר, לטווח ארוך יש בהן אלמנט של איום קיומי על הישרדותו. כאשר המון זועם שורף מוסדות דת, בנקים וחנויות המזוהים עם המשטר הדתי, ולא נרתע גם משריפת סמלי שלטון, זה כבר סיפור אחר.
בערוצי הטלגרם מופיעות כבר דרישות לקץ המשטר הדתי, למשאל עם ולבחירות חדשות. הרבה מאוד תלוי כרגע באופן שבו יפעל הנשיא טראמפ – אם יפעיל לחץ מרבי על חברות כמו טוויטר, פייסבוק וגוגל לעשות הכול אבל הכול כדי להשאיר את ערוצי התקשורת פתוחים ואת המחאה בחיים. אבל בעיקר, אם טראמפ ישתף פעולה עם מדינות האיחוד האירופי בהפעלת לחץ כבד על המשטר באיראן בנושאי זכויות אדם.
באמצע החודש הנוכחי אמור טראמפ לשוב ולחתום על מסמך המאשרר לקונגרס שאיראן ממשיכה לקיים את הסכם הגרעין. הנשיא האמריקני מאוד לא היה רוצה לשוב ולעשות זאת, אבל הפעם זה מאפשר לו ולמדינות האיחוד הזדמנות לפעול יחד, כלומר לאשרר את המסמך לשלושה חודשים נוספים בתמורה לשיתוף פעולה עם אירופה, לא רק בנושאי זכויות אדם אלא גם בטרור ובמעורבות האיראנית בתימן, בסוריה, בעיראק ובאפריקה.
ובאשר לפיאם פיילי, הוא חי בינתיים את החופש בתל־אביב. פליט, אבל פליט מאושר. אמנם שנתיים אחרי שנחת כאן עדיין אין לו מסמכים. הבירוקרטיה כאן לא עושה לו הנחות, וזה בלשון עדינה. הוא מבין הכול, אבל דבר אחד קורע אותו: הגעגועים למשפחתו. פיילי רוצה מאוד לפגוש אותם. בקפריסין, ביוון או בכל מקום קרוב אחר, אך בלי מסמכים אינו יכול לצאת. לפני שבועיים כתב מכתב לנשיא ריבלין וביקש לעזור לו עם הבירוקרטיה. באיראן הוא לא היה חולם על זה.
