נראה שמנהיגי איראן שואבים ביטחון מהצלחותיהם במזרח התיכון. הם סייעו להבטיח את שלטונו של נשיא סוריה בשאר אל־אסד. לחיזבאללה יש אחיזת חנק בלבנון, ומיליציות שיעיות בולטות בעיראק המשפיעות על הממשלה בבגדד רוקדות לצלילי חלילם. כלי נשק שמספקת איראן, כולל טילים, משמשים כדרך זולה לחות'ים בתימן להקיז את דמם של הסעודים. קאסם סולימני, מנהיג 'כוח אלקודס' האיראני, יחידה צבאית של משמרות המהפכה, נצפה בחזיתות בכל רחבי העולם הערבי, מה שיוצר רושם שאי אפשר להביס את איראן ואת בעלות בריתה.
הרפובליקה האסלאמית מבקשת לשווק דימוי של איראן הצועדת קדימה. המנהיג הרוחני העליון עלי חמינאי דיבר על לבנון, סוריה ועיראק כחלק מקו ההגנה הקדמי של ארצו. כשהיה בלבנון בחודש נובמבר, יועצו הקרוב עלי אכבר וליאתי הכריז שארץ הארזים – יחד עם הרשות הפלסטינית, סוריה ועיראק – היא חלק מאזור ההתנגדות שמובילה איראן.
אבל יש מחיר להתפשטות האיראנית, וחזינו בו רק בשבוע שעבר. אזרחים איראנים הפגינו בערים גדולות בכל רחבי המדינה, וכן בערים קטנות. המחאות החלו ב־28 בדצמבר במשהד, העיר השנייה בגודלה באיראן, והתפשטו לאחר מכן לכל רחבי המדינה – כולל לקזבין, לכרג', לדורוד, לקום ולטהרן.
נראה שלא רק אנשי מעמד הביניים בערים יצאו לרחובות, אלא גם המעמד התחתון. כרזות המבקרות את השחיתות במדינה נפוצו במהירות, וכמה ממשתתפי המחאות אפילו זימרו "מוות לרודן", בהתייחסם לחמינאי. המפגינים גם התמרמרו על עלויות הרפתקאות החוץ של איראן: אחד השירים הראשונים במחאות היה "לא עזה, לא לבנון – חיי למען איראן".
בתחילה נדמה היה שהתלונות הכלכליות דחפו את המחאות הללו. לאחר שהופחת הסבסוד הממשלתי למוצרי יסוד, ובהם לחם, עלו המחירים – מה שהשפיע מאוד על איראנים בעלי משכורת נמוכה. כמה מוסדות אשראי קרסו, ורבים איבדו את חסכונותיהם. הלחצים האינפלציוניים שחקו את ערך המטבע האיראני, וקיצצו את שכרם של אזרחים רבים.
אמנם הרווחים הכלכליים הצפויים מהסכם הגרעין טרם מומשו לחלוטין, אבל מצב זה יכול לספק רק תשובה חלקית לצרותיה הכלכליות של טהרן. הכלכלה האיראנית נוהלה זמן רב שלא כהלכה, ותפקיד משמרות המהפכה בקרנות השקעה דתיות גדולות, המכונות 'בוניאדס', עיוות את הכלכלה האיראנית ועשוי להשפיע על כמעט מחצית מהתוצר המקומי הגולמי.
כל זה לא נועד לומר שהרפובליקה האסלאמית עומדת בגבה אל הקיר – רחוק מכך. אבל בשביל משטר שמתגאה ביכולת השליטה שלו וזוכר היטב מה הביא להדחת השאה מוחמד רזא פהלווי, המפגינים שנוהרים לרחובות אינם מחזה משמח. כמה מפגינים אפילו קראו לקיים משאל עם – הד למשאל העם שהמשטר החדש ערך חודשיים לאחר המהפכה ב־1979, כדי לספק לעצמו מעטה של לגיטימיות.
המשטר האיראני מעולם לא נרתע מהשימוש בכוח ובכפייה כדי לשמר את עצמו. שני מועמדים לנשיאות בבחירות 2009, מיר־חוסיין מוסאווי ומהדי כרובי – ראש הממשלה לשעבר ויושב ראש בית הנבחרים לשעבר, בהתאמה – נשלחו למעצר בית כי קראו תיגר על תוצאות הבחירות, שככל הנראה זויפו. המשטר זועזע בגל המחאות ב־2009, אבל באמצעות מעצרים, דיכוי אכזרי ומאמצים לפרק את האופוזיציה מבפנים הוא יצא כשידו על העליונה.
אין ספק שאחת הסיבות שבגללן אפשר חמינאי לחסן רוחאני לזכות בבחירות לנשיאות בשנת 2013 ולהגיע להסכם הגרעין הייתה הבנתו שדיכוי המחאות ב־2009 וההרעה הכלכלית כתוצאה מכך כרסמו בלגיטימיות של המשטר. היה חשוב להשיב את התחושה שהשינוי אפשרי, וכשלציבור האיראני יש אפשרות להביע את השקפותיו – הוא לרוב מצביע בעד ליברליזציה של החברה מבית, ונרמול היחסים מחוץ.
ובכל זאת, איראן הייתה עדה כעת להפגנות המתוחות ביותר מאז 2009. גל המחאות לא התעורר בגלל תוצאות הבחירות, אלא בשל אי שביעות רצון ותלאות כלכליות. אפילו אם הן היו מצומצמות מהמחאות של שנת 2009, נראה שההפגנות הללו נרחבות יותר – ובשונה מהקודמות, הובילו אותם המחוזות הכפריים, שבאופן מסורתי אוהדים את המשטר. הרשת החברתית 'טלגרם', שנמצאת בשימוש נרחב באיראן, הפיצה את החדשות על המחאות, ונראה שהעניקה להן דחיפה – וכמובן, כעת היא נחסמה בידי המשטר.
אז מה צריכה ארה"ב לעשות? ביוני 2009 כיהנתי בממשלו של הנשיא ברק אובמה כיועץ המיוחד של מזכיר המדינה לאיראן, והייתי חלק מתהליך קבלת ההחלטות. מכיוון שחששנו לשחק לידי המשטר ולתת תוקף לטענתו שאת ההפגנות מדרבנים כוחות חיצוניים, אימצנו עמדה לא מתבלטת.
בראייה לאחור זו הייתה טעות. היינו צריכים להפנות את אור הזרקורים למעשיו של המשטר, ולתמרץ את בעלות הברית שלנו לעשות את אותו הדבר. היינו צריכים לפעול כמיטב יכולתנו כדי לספק חדשות מהעולם החיצוני, ולתווך את התקשורת בתוך איראן. היינו יכולים לנסות לעשות עוד כדי ליצור אמצעי תקשורת חברתית חלופיים, מה שהיה מקשה על המשטר לחסום חלק מהרשתות הללו. באותה עת הנשיא אובמה לכד את תשומת הלב של העולם. הוא היה מצליח בקלות לגייס תמיכה לזכויות האדם והזכויות הפוליטיות של הציבור האיראני. ברור שהנשיא דונלד טראמפ אינו נהנה מאותה עמידה בינלאומית, ואינו נתפס כאלוף זכויות האדם.
ובכל זאת, הלקח שלמדתי מ־2009 הוא שאסור לארה"ב לשתוק. הממשל צריך לפעול באופן ענייני, בלי ליצור "הייפ", לקחת את ההפגנות לתשומת לבו ולהפנות את הזרקור לצרותיהם הכלכליות של המפגינים, שבוודאי מחריפות בשל ההרפתקנות האיראנית במזרח התיכון. המפגינים שאלו מדוע כספם מבוזבז בלבנון, בסוריה ובעזה, והממשל האמריקני צריך לפרסם את ההערכות על היקף הכספים שהרפובליקה האסלאמית אכן מוציאה שם. לחיזבאללה לבדו, לפי ההערכות, מספקת טהרן 800 מיליון דולר בשנה – והעלות של התמיכה במשטר אסד מגיעה לכמה מיליארדי דולרים.
האיחוד האירופי, ובמיוחד גרמניה וצרפת, שמרו רוב הזמן על שקט. מנהיגי אירופה לא הגיבו לקריאותיו של טראמפ, אבל בכל זאת ניתן לעודד אותם לעמוד בתוקף למען זכויות האדם של מי שיצאו למחאות שלוות ושל מי שמתמודדים עם דיכוי חריף יותר של המשטר.
טראמפ אמר שהוא מעוניין להתנגד לפעולות מערערות היציבות של איראן באזור. עד כה, עם זאת, ממשלו עשה מעט מאוד כדי להעלות את המחיר שמשלמים האיראנים על פעולותיהם במזרח התיכון. בסוריה, מוקד מאמציה של טהרן להרחיב את תחום השפעתה, הממשל לא בנה אסטרטגיה אנטי־איראנית.
באופן אירוני, הציבור האיראני הבהיר שנמאס לו ממחירם של ניסיונות ההתרחבות של ארצו באזור. הדגשת המחיר הזה תדרבן עוד יותר את אי שביעות רצונו של העם האיראני. ככל שהמשטר בטהרן יאמין שהרפתקאותיו מחוץ לגבולות המדינה יערערו את יסודותיו מבית, כך הוא צפוי למתן עוד את התנהגותו.
דניס רוס הוא דיפלומט אמריקני שמילא תפקידים בכירים במחלקת המדינה, וכיהן כמנהל תכנון המדיניות בממשלו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן וכמתאם המיוחד למזרח התיכון בממשלו של הנשיא ביל קלינטון
