פתיחת התערוכה של אחיה ענזי בגלריה P8 בדרום תל אביב משכה קהל חריג למקום. מעל פני השטח התערוכה המוצגת במקום לא שונה מהאמנות המוצגת בדרך כלל בחללים שכאלו, אבל הביוגרפיה של האמן, יחד עם הנושא שרחש מתחת לפני השטח, הביאו למצב שבו אחוז הכיפות וכיסויי הראש בקרב המבקרים היה גבוה למדי ביחס לקהל המסתובב במקומות כאלו בדרך כלל.
הנה נתחיל מההתחלה. ענזי גדל בעפולה למשפחה דתית־לאומית. אביו, הרב חיים ענזי, למד בישיבת מרכז הרב והיה ממייסדי ישיבת ההסדר בקריית שמונה. אחיה עצמו למד במכינה בכפר סבא ובישיבת כפר הרא"ה ולאחר מכן המשיך לישיבת הר עציון. לאחר שנה בישיבה, שנה שענזי מגדיר כשנה של לימוד אינטנסיבי אך של חיפוש עצמי והתנדנדות, הוריד את הכיפה והתגייס לגבעתי. לאחר השירות הצבאי טס ענזי לטיול בהודו ומאז הוא שם, כאשר במשך השנים הוא התחתן עם חנה והם הורים לשני בנים. הוא למד בהודו לתואר ראשון ושני באמנות והיום הוא מלמד באוניברסיטה בניו דלהי וכותב דוקטורט.
את התערוכה הנוכחית, שהיא תערוכת היחיד השנייה שענזי מציג בישראל, הוא החל ליצור, בסקיצות ובניסיונות בסטודיו, כבר בשנת 2012 – אך תוך כדי העבודה הבין שהתערוכה הזאת לא תוכל להיות מוצגת בהודו. היא צריכה מקום בארץ ישראל, בתוך הקהל שיוכל להבין את העולם שבו היא עוסקת, כאשר רובו כלל לא מגיע מתוך עולם האמנות. כי בתערוכה הזאת ענזי חוזר הביתה, חוזר אל הבית הפרטי שלו אבל גם אל בתי הכנסת ובתי המדרש שבהם גדל והתחנך.
מאוורר את התפילות מעלה
ענזי (באוצרות מדויקת של אבשלום סולימן) בנה בחלל גלריה P8 גרסה חדשה לבית כנסת או לחלל לימוד ביתי. אך אם אנחנו רגילים להכנסת בתי כנסת אל תוך עולם האמנות בציטוטי צבע עזים או צורות ברורות, בתערוכה הזאת נגלה בעיקר שקט. בחלל הגלריה אין לא פרוכת, לא ארון קודש ואפילו לא סטנדרים. למעשה כמעט אין דבר בחלל השולח את המבקר בצורה ישירה לעולם התורה והתפילה, אבל ההקשרים הללו הולכים ומתגלים ככל שמתעמקים בתערוכה.
במרכז החדר, כנקודת ציר שסביבה מתנהלת התערוכה, מוצב מאוורר תקרה גדול. אך "מאוורר התקרה" הזה לא מוצב בגובה התקרה המקובל אלא נמשך ויורד אל הרצפה ומסתובב לאיטו קרוב למטר מעל פני הקרקע. הגובה הזה, בערך גובה המותניים של אדם ממוצע, הופך את המאוורר לא רק לחפץ עקר מבחינה פרקטית ולכן לאמנות, הוא גם נגיש לכל נגיעה או התנגשות ויוצר בחדר פוטנציאל סכנה מוחש (על אף שמהירות הסיבוב של המאוורר איטית מאוד ולא מהווה גורם סיכון אמיתי). המאוורר, חפץ נפוץ במרחב הדתי של ענזי הצעיר, חושף פה את טבעו כמדחף המנסה להשפיע לא על האוויר בחדר אלא על היכולת שלו עצמו (או שמא של קהילת המתפללים) לעלות למעלה. דווקא ההורדה שלו אל גובה נמוך כל כך מדגישה את "תקיעותו" של המאוורר במקום ואת יכולותיו המוגבלות בתחום זה.
הניסיון לטפס מעלה מככב גם בעבודות אחרות בחלל. בסמוך למאוורר עומדת ספרייה ריקה. ארון ספרי הקודש הישן של אביו של ענזי, שהיה עשוי סיבית מצופה מלמין, פורק ונבנה מחדש על קיר הגלריה. אבל הפעם מדפי הספרים, שבעבר התמודדו עם משקלם של כרכי הגמרא וארבעת הטורים, לא צריכים לשאת אלא את עצמם, או אולי את השאיפות הגדולות שנתלו בהם. מדפי הספרים האלו מטפסים לכל גובהו המרשים של קיר הגלריה ומהדהדים מעין סולם יעקב שראשו מגיע השמימה, אבל רגליו נטועות לגמרי בתוך עולם שבו מדף ספרים הוא סיבית ישנה ומתבקעת.
עבודות נוספות בחלל מנסות בדרכן לגעת גם הן בנושאי התורה והמצוות. כך קוביית שיש שחורה מודבקת על הקיר ומזכירה בית של תפילין – שעוקר מתפקידו הדתי והפך למצבה או אנדרטה לקשר שהיה ואינו. בפינה אחרת של הגלריה מוצבים הדפסי Cyanotype מופשטים על הקיר. בטכניקה זו מורחים נייר בכימיקל שמתכהה באור. ענזי מרח את הכימיקל על כמה ניירות והחל לחשוף אותם לשמש במרווחי זמן שונים, החל מעלות השחר. כיוון שהאור הולך ומתחזק ככל שעולה השמש, הניירות שנחשפו אחרונים, כשהאור בשמים הוא הבהיר ביותר, הם דווקא אלו שיצאו כהים ביותר, ליליים.
פלטת צבעים נזירית
ענזי אינו אמן צבעוני במיוחד. העבודות שלו בדרך כלל "קמצניות" מאוד בצבע ומשתמשות בו במשורה ובעדינות, ובכך נותנות מקום רב לצורה ולחומר. גם התערוכה הנוכחית נוגעת בפלטת צבעים נזירית כמעט. היא מוציאה מחלל הלימוד כל פיסת צבע הקיימת בו מראש ומשקיטה מאוד את החוויה המתקבלת במקום. דממה שיכולה אולי לייצר מפגש רוחני.
אבל השמים בעבודותיו של ענזי נשארים רחוקים. הן המאוורר והן המדפים רומזים על ניסיון, אבל מתקשים להתקרב אליהם באמת, בעבודות אחרות התחושה קשה עוד יותר. כמובן שהחוויה הדתית של ענזי עצמו משחקת פה תפקיד משמעותי. חוויית הלימוד והפרקטיקה הדתית לא נתפסת אצלו כקליפה ריקה, אבל היא גם לא מצליחה להגיע אל קתרזיס רוחני. הא־ל נעדר מהעבודות האלו והדממה הדקה של גילוי כבוד ה' לאליהו הופכת למעין דממת מוות. דממה שהיא אולי רוחנית, אך כמעט משתקת.
בעיניי, דווקא קהל שקשור, ברובד זה או אחר, אל ההתרחשות הדתית יוכל להבין את השיח העולה מהיצירות ולהתחבר לתערוכה יותר מקהל אמנות "מקצועי". התערוכה אמנם לא מוצגת בהיכלי בתי המדרש, אבל היא יוצרת מפגש רוחני ופנימי ששני העולמות יכולים לצאת ממנו נשכרים. זאת תערוכה רגישה ומעניינת על נושא שלא מטופל בדרך כלל בעולם האמנות הישראלי וכדאי שהמפגש הזה יתממש.
אחיה ענזי – דממה דקה
גלריה P8, כתובת: הפטיש 1, תל אביב – יפו
אוצר: אבשלום סולימן
נעילה: 29 בדצמבר
