מבין המקובלים הרבים שיצירותיהם נודעו במהלך המאה הי"ג, ר' אברהם אבולעפיה (1240־1291) בולט בכמה וכמה תחומים. מלבד טענתו לנבואה ולמשיחיות, ששום מקובל אחר לא טען אליהן, היה זה מקובל פורה ביותר, נייד מאוד, ומי שהיה מוכן להתעמת עם דמויות חשובות ביותר של תקופתו: האפיפיור, ואיש ההלכה החשוב בדורו – שהיה גם מקובל – ר' שלמה בן אברהם אבן אדרת, הרשב"א. זה האחרון נלחם בו ודומה כי אף החרימו ו"סגר את הפתח", כדבריו, מפני השפעתו. ואולם, למרות החרמת כתביו, שהצליחה מאוד בספרד הנוצרית עד גירוש היהודים מחצי האי האיברי, רוב רובם של כתביו – מדובר בעשרות אחדות – שרדו, וכמה מהם אף הועתקו בכתבי יד רבים, בעיקר באיטליה ובאימפריה הביזנטית. יתר על כן, נוסח החרם נגדו לא נשתמר, ואף האגרות הרבות שהרשב"א מעיד כי כתב נגד אבולעפיה נעלמו כלא היו, מלבד שתי שורות בודדות.
מעבר למאורעות אלה, שאין להם אח ודוגמה בתולדות הקבלה, היה אבולעפיה המייסד של זרם מיוחד של קבלה, השונה בצורה משמעותית מאוד מהזרמים הידועים יותר בקבלה בדורו. הוא כינה את הזרם בשם הקבלה הנבואית או קבלת השמות, דהיינו הקבלה שבמרכזה שמות הא־ל. נשאלת השאלה מדוע וכיצד שרדה קבלתו, למרות העוינות של בני דורו ושל מקובלים אחדים במשך הדורות.
צמיחתה של אליטה שנייה
אבולעפיה נולד בשנת 1240 בעיר סרגוסה שבחבל הבאסקים, ובגיל שנתיים עברה משפחתו לעיר טודילה, שם התחנך עד היותו בן י"ח, שנת מות אביו. זמן קצר אחר כך פנה מזרחה והגיע לעיר עכו בחיפושיו אחר נהר סמבטיון, ככל הנראה כחלק מהתסיסה המשיחית בספרד, שהתעוררה בשל האמונה כי עשרת השבטים האבודים עושים את דרכם מעבר לנהר. תסיסה זו באה בעקבות פלישת המונגולים לארץ ישראל, והאמונה כי העולם הנוצרי יובס סוף סוף. ואולם, הגעתו לעכו בשנת 1260 היא גם שנת התבוסה הגדולה של שבטי המונגולים במזרח התיכון בידי הממלוכים בקרב המכריע שהתרחש בעין־חרוד של היום. אבולעפיה כנראה התפכח, עשה את דרכו חזרה לאירופה, התחתן ביוון והגיע בראשית שנות השישים לאיטליה, שם החל את למודי הפילוסופיה בעיר קפואה, לא הרחק מרומא.
במשך קרוב לעשור הוא למד את ספר מורה הנבוכים פעמים רבות, יחד עם מקורות פילוסופיים יווניים וערביים בתרגום לעברית. מדובר בתקופת לימוד מעצבת, שעקבותיה הברורים נשארו לאורך כל התפתחותו הרוחנית עד מותו. בשנת 1270 הוא נמצא בברצלונה שבקטלוניה, מרכז יהודי חשוב באותה תקופה. בעיר זו אירעו שני אירועים חשובים מאוד: הוא מצא שנים עשר פירושים לספר יצירה, ושם גם זכה להתגלות שככל הנראה כללה הוראה ללכת לרומא להיפגש עם האפיפיור. יש להניח כי שני האירועים הללו קשורים זה בזה, ולימוד ספר יצירה גרם להתגלות – שגם תוכנה תלוי בברצלונה, שם טען הרמב"ן כמה שנים לפני כן שהמשיח ילך לרומא. מאורעות אלה הם ראשית הפיכתו של אבולעפיה למקובל, לפי דרכו המיוחדת. החל בשנת 1271 הוא פותח במאמץ גדול וממושך להפיץ את קבלתו בכתב ובעל פה, מאמץ שמסתיים רק עם מותו. אין ספק כי פעילות כפולה זו היא אחת הסיבות לשרידות הגותו הקבלית.
ר' אברהם אבולעפיה מתחיל ללמד תלמידים בברצלונה אך תוך זמן קצר הוא עוזב את העיר ונודד בין ערי קשטיליה וממשיך ללמד שם כמה מקובלים. בתקופה שבין 1271 ל־1273, שבה הוא עזב את ספרד, הוא החל לכתוב את חיבוריו הראשונים – גט השמות, מפתח הרעיון, ופירושו הראשון לשלושים ושישה סודות של ספר מורה הנבוכים, הוא ספר גאולה, שיש בו מאפיינים הבולטים של דרכו הקבלית.
בין שנת 1273 לשנת 1279 פועל ר' אברהם אבולעפיה בכמה ערים באימפריה הביזנטית, הן בהוראה והן בכתיבת חיבורים נוספים. בשנת 1279 הוא זוכה להתגלות נוספת, שדוחקת בו לממש את הציווי שבהתגלותו הראשונה בברצלונה. הוא חוזר לאיטליה, מתארח לזמן מה שוב בעיר קפואה, ובקיץ 1280 נוסע לרומא ומנסה להתראות עם האפיפיור דאז, ניקולאוס השלישי. האפיפיור עוזב את הוותיקן ונוסע לארמון שהיה ברשות משפחתו צפונית לרומא. לאבולעפיה נמסר כי אם ינסה לעקוב אחרי האפיפיור הוא יועלה על המוקד, אולם הוא אינו מוותר. הוא מגיע לארמון, ואז נודע לו כי האפיפיור מת מוות פתאומי. הוא נאסר ברומא במנזר של כת פרנציסקנית קטנה למשך שבועיים, וכשהוא משתחרר הוא כותב את אחד מחיבוריו החשובים והנפוצים ביותר – ספר חיי העולם הבא.
אבולעפיה עוזב את איטליה ומגיע לאי סיציליה, אז בשליטה של כתר ארגון. הוא מתיישב בעיר מסינה, ושם מקים מעין אסכולה משלו, המורכבת משבעה אישים אשר לומדים עמו במהלך כמה שנים. לכמה מהם הוא מקדיש ספרים אחרים שכתב בתקופה זו: ספר אור השכל, ספר אוצר עדן גנוז, ספר החשק ואמרי שפר. בעקבות יומרתו הנבואית והמשיחית, פונים במחצית השנייה של שנות השמונים אישים אחדים מסיציליה אל הרשב"א כדי להתייעץ עמו על אודות אבולעפיה. הרשב"א בתגובה פותח בפעילות נמרצת לדחיית יומרותיו ובכלל זה מותח ביקורת על תוכן חיבוריו.
אבולעפיה לא נשאר חייב, ומחבר איגרת שהפנה לתלמיד שלו לשעבר בברצלונה, הוא ר' יהודה שלמון, שהפך בינתיים לחבר בית דין בעיר זו, יחד עם הרשב"א. איגרת זו, הידועה בשם "וזאת ליהודה", כוללת הצגה תמציתית של קבלתו, אישור יומרתו הנבואית והתקפה חסרת תקדים על מקובלים ששמם אינו נזכר. אבולעפיה טוען שהם גרועים מהנוצרים, כיוון שאלה מאמינים בשילוש ואילו יש מקובלים – וקשה להימנע מזיהויָם עם הרשב"א וממשיכי דרכו – המאמינים בעשר ספירות. למרבה האירוניה, איגרת זו נשתמרה בהרבה כתבי יד במקורה העברי ואף תורגמה ללטינית, בעוד כל איגרותיו של הרשב"א על נושא זה אבדו.
ר' אברהם אבולעפיה ממשיך בפעילותו הכפולה, ונוסע לעיר פלרמו שבסיציליה, שם היו כמה אישים שעסקו בפילוסופיה. לפי בקשתם, כך הוא גורס, הוא מחבר פירוש לתורה, ששרד בחלקו הגדול: "ספר המפתחות". השתמרות כתביו של מקובל זה חבה הרבה ליכולתו לקנות לו תלמידים ששימרו את כתביו, העתיקו אותם והפיצו אותם, ומאוחר יותר אף תרגמו אותם ללטינית או לאיטלקית בתקופת הרנסנס.
הפולמוס בין אבולעפיה לרשב"א הוא לא רק בין שני סוגי קבלה שונים, אלא גם בין אליטות בעולם היהודי. הרשב"א מייצג את האליטה הראשונה, שבמרכזה החברה היהודית, ואילו אבולעפיה, כאיש האליטה השנייה, הניידת גם גיאוגרפיה וגם אינטלקטואלית, מתרכז באדם הפרטי, שיכול להגיע לחיי הרוח – העולם הבא – כל לילה, ולחזור לחיים הרגילים למחרת.
תפיסה עצמית משיחית
מהם חידושיו של אבולעפיה שמשכו את תשומת ליבם של בני דורו, בעיקר הצעירים, ובמשך הרבה דורות אחר כך? בראש ובראשונה מדובר בשילוב מיוחד במינו בין עולמו הרוחני של הרמב"ם, כפי שאבולעפיה הבין אותו, לבין טכניקות מיסטיות, שבחלקן הושפעו מהפרשנות לספר יצירה, ובעיקר מזו האשכנזית. מהרמב"ם ומקורותיו הפילוסופיים קיבל אבולעפיה את התיאולוגיה השכלתנית, הקוסמולוגיה והפסיכולוגיה, שהיו למסגרת חשובה ביותר להגותו. בעיקר הדבר חשוב להגדרת הנבואה המקראית במונחים של תורת הרמב"ם, דהיינו תהליך שבתחילתו הוא שפע שכלי, שהופך לתוכן מוגדר על ידי תרגום התובנות השכליות הטהורות לכדי מילים, משלים ודימויים, באמצעות פעולתו של הכוח המדמה.
אלא שבעוד שהרמב"ם שלל את אפשרות השגת הנבואה בזמן הגלות, בשל הנסיבות המונעות את אפשרות ההשגה השכלית העליונה, אבולעפיה גרס כי הוא מצא דרך להגשים אידיאל זה. הוא עיצב כמה טכניקות מיסטיות הקרובות זו לזו מהרבה בחינות, ואשר במרכזן פרקטיקות של צירופי אותיות של שמות הא־ל, המשולבות יחד עם אותיות האלפא־ביתא העברית. טכניקות אלה עומדות במרכז חיבוריו החשובים: חיי העולם הבא, אור השכל, ספר החשק ואמרי שפר. לדעתו אפשר לצרף אותיות וגם לצרף את התודעה האנושית כך שהשפע ה"יורד" מהשכל הפועל יתקבל על השכל האנושי, והיא היא הנבואה. ר' אברהם אבולעפיה גרס כי הוא זכה לחוויות נבואיות ואף כתב סדרה של חיבורים קצרים שנכתבו כחלק מהתגלויות של כוח המכונה בשם רזיאל, שם מלאך שעולה בגימטריה כשמו הפרטי: אברהם. חיבורים אלה אבדו אך הפירושים שאבולעפיה עצמו כתב עליהם נשתמרו.
במילים אחרות, ר' אברהם אבולעפיה שילב בין גישתו של הרמב"ם, שזרה לה גישתו של ספר יצירה על אודות צירופי אותיות, עם פרשנות אשכנזית על חיבור זה שהגיעה אליו בתוך הפירושים שהוא מצא בברצלונה. שילוב מפתיע זה הפך לקבלתו שאותה הוא לימד בכמה ארצות בדרום אירופה. בטכניקות מיסטיות אלה משולבים גם יסודות שלקוחים מן היוגה, שהייתה ידועה בערבית, כגון תהליכי נשימה מיוחדים.
שלושת הפירושים שכתב על הסודות שבספר מורה הנבוכים – ספר גאולה, ספר חיי הנפש וספר סתרי תורה – מציגים שילוב זה, שמטרתו לגאול את השכל [הנפש] באמצעות הבנתם של סתרי התורה. הדגשה זו על גאולה פרטית היא, לדעתי, המשמעות הנסתרת של התורה המשיחית של אבולעפיה. המושג משיח נחשב אצלו למונח רב־משמעי: הוא הגואל המדיני שיגאל את העם ברגע היסטורי מסוים, כמו במשיחיות העממית, אך משמעו גם השכל האנושי שיצא מן הכוח אל הפועל, ועל ידי זה הוא גואל את האדם המסוים, בלי כל קשר להתפתחות היסטורית. לבסוף, המשמעות השלישית, ואולי החשובה ביותר, היא שהמשיח הוא השכל הפועל, דהיינו הכוח הקוסמי שמוציא את שכל האדם מהכוח אל הפועל, וגם המשיח הלאומי צריך לו לשם פעולה אפקטיבית בהיסטוריה.
ר' אברהם אבולעפיה חשב עצמו משיח כיוון שהוא האמין שיש בידו הדרך להועיל לאחרים לגאול את עצמם, באמצעות הטכניקות שהזכרנו לעיל. הממד הפנימי והאישי האופייני מאוד לקבלתו היה לגורם משיכה למקובלים רבים שחיפשו דתיות מופנמת יותר, ופחות עיסוקים בשיטות תיאוסופיות של הזרם המרכזי בקבלה. כך, למשל, אפשר לזהות התעניינות בטכניקות של המקובל הנבואי לא רק בין תלמידיו הישירים, שכמה מכתביהם הגיעו אלינו, אלא גם אצל מקובלים כגון ר' יצחק בן שמואל דמן עכו, ר' יוחנן אלימנו, ר' משה קורדובירו, ר' חיים ויטאל או ר' יוסף חמיץ. לדעתי, מרכזיותו של ממד זה, המשולב במערכות טכניות מפורטות למדי, היא אחת הסיבות העיקריות לתחיית ההתעניינות בקבלתו בדור האחרון.
השפעה עכשווית
למרות שחיבוריו היו מצויים בכתבי יד רבים, הם לא נדפסו עד סוף שנות התשעים של המאה שעברה, בלי ספק בעטיה של התנגדות הרשב"א. אולם בעיני מקובלים אחדים בדור האחרון אבד תוקפו של חרם זה, וחיבוריו ראו את אור הדפוס ונמכרים במהדורות רבות במשך שנים בחנויות הספרים שבמאה שערים, לעיתים אפילו עם הסכמות של אנשי הלכה. בכמה חוגים בארץ הפכו הטכניקות של מקובל זה לפרקטיקות הלכה למעשה. אולם מסופקני האם דעותיו הרמב"מיות, שיש בהן תפיסות רדיקליות מאוד, מובנות לציבור מעריציו. כך, למשל, תפיסתו את היהדות כהודאה במרכזיותו של השם המפורש, כסוג של דת רוחנית, השונה ממה שמקובל בעולם הרבני שבמרכזו עומדת ההלכה.
לדעתי, הבנה זו של הדת כמאורע פנימי הייתה בסיס ניסיונו לשוחח עם האפיפיור. הוא לא רצה לבקש ממנו "שלח את עמי", כפי שמצופה מהמשיח לפי המשיחיות העממית, או להמיר את דעתו ליהדות, כפי שחוקרים שונים גרסו, אלא הייתה בו שאיפה לדיאלוג דתי ברמה הגבוהה ביותר על מהותה של הדת הרוחנית. זוהי דת של גאולה פנימית, המזכירה היבטים מסוימים בחסידות מזרח אירופה במאה הי"ח.
התעניינות בדרכו של ר' אברהם אבולעפיה ניכרת יפה בתורות הפרשנות העכשוויות, כגון זו של ז'ק דרידה ושל אומברטו אקו. החופש הפרשני האופייני למקובל זה, המשתמש בשיטות פרשנות רדיקליות ביותר, משך את תשומת הלב של אישים אלה. כך, למשלף אנו קוראים בספרו האחרון "אמרי שפר":
וידוע כי כל אות שבתורה וכל תיבה בתורה, או נדברת, תקבל כמה שינויי הבנות כל שכן עם דרכי הצירופים והגימטריאות ונוטריקון ותמורות וחלופין וחלופי חלופין ודומיהן, שאז תתרחב הדרך יותר ויותר כמה אלפים ורבבות בכל נקודה ונקודה. ומכל זו הדרך הכתבית והדברית [דהיינו המדוברת] והחשבית [המחשבתית], לא השיג ולא שמע ולא ידע שום פילוסוף דבר קטן או גדול, ואילו שְׁמעוֹ לא היה מקבלו עד שהיה משליך תחילה כל מה שעלה בידו ויוצא מאצטגנינות שלו ושב לימי עלומיו ללמוד תורה חדשה.
ההנחה בדבר המטען העצום של משמעויות בטקסט מפורש נתפסת לא רק כחלק מהבנות חדשות לגמרי של התורה או של ספר מורה הנבוכים, אלא גם כדרך להרחבת התודעה האנושית, המשתחררת מכבלי השגרה הדתית או הפילוסופית – מה שאבולעפיה קורא בשם "קשרים" שיש להתיר באמצעות הטכניקות שלו – ותורמת, לדעתו, ליכולת ליצור תורה חדשה.
בלי ספק, טענותיו שהן מופלגות מאוד במסגרת העולם המחשבתי הרבני, הן לגבי עצמו והן לגבי שיטתו, הרחיקו את הגותו מהקבלה כפי שהתפתחה בספרד – אך היא זכתה לעומת זאת להישמר ואף להתרחב באזורי תרבות יהודית אחרים: איטליה, ביזאנץ וגם בארץ ישראל, כבר בשלהי המאה י"ג. כך למשל, ניכרת התעניינות בכתביו של מקובל זה השואף לנבואה אצל ר' דוד הכהן, "הנזיר", בעל השאיפה הדומה, ואין לדעת האם לא היו השלכות להתעניינות זו אף בתורתו של הראי"ה קוק. •
פרופ' משה אידל הוא חתן פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל לשנת תשנ"ט, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית ומלמד בקתדרת מתנאל במכללה אקדמית צפת. השבוע מתחילה סדרת מפגשי "חידת ר' אברהם אבולעפיה: פיענוח בחמישה מפגשים", בבית אורי צבי בירושלים, בימי ד' בשעה 20:00
