הרב ד"ר שמואל זנוויל כהנא היה מוכר כאישיות ציבורית, בעיקר כמנכ"ל משרד הדתות תחת הנהגתו של הרב י"ל מיימון וממשיכיו מן המפד"ל בעשרים השנים הראשונות לקום המדינה. יש להניח שהצעירים שבינינו זוכרים את שמו פחות. אך כעת, עם צאת הספר החדש העוסק בכתבים על השואה, נוצרה הזדמנות ראויה להכיר את דמותו ואת פועלו הספרותי. דומני שכל מי שזיכרון השואה יקר לו, וגם כל מי שרגיש וסקרן להכיר את התפתחות הרוח הדתית של עם ישראל בימים שאחרי השואה וראשית התקומה, על חדריה הפנימיים והנסתרים – ימצא בספרו המונומנטלי אוצרות נדירים, מהם מהגיגיו של כהנא עצמו, ומהם פירות מפעל התיעוד הייחודי שלו. הספר יצא כעת לאור מעיזבונו, תוך מאמץ אדיר וכמעט בלתי אפשרי של בני המשפחה ובעיקר של העורך, ד"ר זוהר מאור.
ש"ז כהנא נמלט בעור שיניו מוורשה שתחת השלטון הנאצי, דרך וילנה, ואז לטרייסט שבאיטליה ולארץ ישראל. זיכרון יהדות אירופה המושמדת ומחשבות בלתי פוסקות על המשמעות הדתית של המאורעות לא נתנו לו מנוח. הוא ביקש דרכים לחיות את השבר, ולתת לו ביטוי רוחני־דתי פנימי מצד אחד וביטוי פורמלי וטקסי מצד שני. שני ההיבטים באישיותו, עסקן ומנהיג ציבור, יחד עם היותו איש רוח ואינטלקטואל, דחפו אותו להקים את מפעל ההנצחה הראשון לשואה – מרתף השואה בהר ציון.
בימים שלאחר קום המדינה וקריעת חלקי ארץ ישראל מעליה, ללא הכותל, מערת המכפלה או קבר רחל, הרגיש כהנא שהעם זקוק למוקדי עלייה לרגל ועבודת ה' חדשים. בהר ציון, מקום קבורתו המשוער של דוד המלך, הוא הקים את אחד האתרים האלה – סמל לשואה ולתקומה גם יחד. מרתף השואה היה ועודנו שונה מאוד ממוסד "יד ושם", שקם מספר שנים מאוחר יותר. הוא לא היה מוזיאון היסטורי, ולא היה מעולם חלק מהאתוס הציוני, שמיקם את השואה על הציר ההיסטורי של סיום הגלות וחדלונה, והקמת המדינה מתוך נטילת אחריות על כך ששואה נוספת לא תתרחש עוד.
מרתף השואה בהר ציון היה מרחב בעל עוצמה דתית ורגשית ותכליתו הייתה ליצור מקום התייחדות עם הגווילים הנשרפים, עם האפר, עם הנשמות שעלו בסערה השמימה ועם הזיכרונות האינטימיים עבור ניצולי השואה והמבקשים לציין את זכרה. כהנא ניסה להפוך את המרתף למקום בעל השפעה מיסטית עצומה, כדי שהבאים בשעריו יחוו חוויה דתית ורגשית חזקה.
מרחב שבין אמונה לכפירה
כהנא שוחח עם ניצולי השואה שהיו שם, הקשיב להם, שמע את זיכרונותיהם, את הרהוריהם וחלומותיהם, את רסיסי דברי התורה שזכרו או שעלו בדעתם – ורשם. תפסו אותו במיוחד הדיבורים על התורה, על קידוש השם, אבל גם דיבורים זרים ומוזרים על א־לוהים ועל השטן, הרהורים שנעו במרחב הביניים שבין אמונה וכפירה: "אין הבדל בין מי שאומר שה' הולך ובא לבין מי שאומר שאיננו. הכול לשון בני אדם. כך מדברים נטרפים. על הסתרת פנים אומר איננו, בבחינת משל". הוא מרבה לצטט דיבורים אינטימיים של אמונה בא־לוהי ישראל, שנגלה להם, לניצולים, דווקא בהסתר פניו, בחולשתו, שונה מכפי שהוא מופיע בכתבי הקודש ובספרי האמונה שמלפני השואה.
כהנא הבין בשלב מאוד מוקדם שמחשבה שיטתית ומסודרת איננה הולמת את השואה ואת זכרה, ושעליו לבקש שפה חדשה, ייחודית, ולתת מקום לגילויי הנפש של הניצולים, גם כשהם נראים זרים ומתמיהים, שכן הם ביטוי אותנטי של הנשמה היהודית ושל מעמקי האמונה שלה אחרי השואה. מפעל התיעוד הזה נעשה בפנקסים, שכהנא קרא להם פנקסי ההר, ובמאות ואלפי פתקים שרשם. רשימות אלה שילבו בין דברים שרשם מפי ניצולים: סיפורים, מחשבות, חזיונות ועוד, לבין מחשבות משלו, שהיו סוערות ומקוריות ונעו בין הרציונלי לפנטסטי ולמיסטי, בלי יכולת להבחין באופן ברור בין התחומים.
חיפוש דרכי הביטוי החדשות כתגובה לשואה הוביל את כהנא ליצירה של אגדות מסוג חדש – אגדות השואה. בהשפעת אגדת חז"ל והסיפור האגדי החסידי, ותוך שהוא אוסף חלקי סיפורים ששמע ותיעד ומתיך אותם ליצירה חדשה ומקורית, יצר כהנא אגדות מופלאות על השואה, שאף שלא היו היסטוריות במובן הרגיל של המילה הרי היה להן בסיס היסטורי, והוא האמין שהאמת העיונית והמהותית המתגלה בהן גדולה מכפי שחלקי המציאות יכולים לתאר. כוח הדמיון של האגדה, כמו גם השפה המיסטית, כתב כהנא, מתאימים לזיכרון השואה יותר מהתיעוד ההיסטורי היבש, כמו גם מההגות הדתית הרציונלית.
אחת המופלאות באגדות אלה, המבוססת כנראה על עדות ששמע, מספרת על יהודי ששואל את רבו באחד מחגי החנוכה באושוויץ כיצד ידליקו נרות, והרי נרות אין, ואין גם דרך לפרסם את הנס; והרב מוציא אותו החוצה, ומבקש ממנו להביט סביב ביהודים אסירי המחנה, ובעשן הכבשנים הבוער, ואומר לו: אלה הנרות, אנחנו גופנו נרות החנוכה של הקב"ה, והוא מברך בשם ובמלכות לא על נרות שמדליקים ישראל, אלא על עמך ישראל שדולקים כנרות.
רבנים, ילדים ומנציחים
כמי שמצוי בהגות השואה, אני יכול להעיד שהמחשבות המפוזרות על פני דפי הספר, על אף האסוציאטיביות המאפיינת אותן וסגנונן הדרשני והמיסטי, מבטאות באופן תמציתי ומדויק את מיטב ההגות שהגו גדולי המחשבה והתורה בשואה ואחריה. לא פעם הן הולכות רחוק יותר בחריפותן, באוצר הדימויים שלהן ובעוצמת הסיפור והדרשה שלהן: "בעצם היום הזה הוציא ה' את ישראל? מן היום נשאר רק עצם! עצמות, לא בשר ולא דם, רק עצם", דרש אחד הניצולים. וניצול אחר מזכיר את יציאת מצרים ושואל: "ומה עשה? הוציא אותנו ממחנות העבודה והמוות של פרעה בארץ מצרים והביא אותנו למחנות העבודה והמוות של היטלר בארץ גרמניה? מה לי הכא ומה לי התם?", ורבו משיב לו: "באמת פלא הדבר, אבל מה אנו ומה חיינו כי נהרהר אחר מידותיו", והניצול מתעקש: "אבל כיצד לא מהרהרים?".
בנוסף לפרק המתעד הרהורים על השואה, ולפרק אגדות השואה, מתייחס כהנא לכמה סוגיות היסטוריות ורעיוניות בדרכו הייחודית: פרק אחד עוסק בזיקה בין השואה לעקדה, פרק אחר דן בטרגדיה של ההנהגה הרבנית בשואה, פרק נוסף מוקדש לילדים בשואה, והפרק האחרון דן בהנצחת השואה ובתפקיד המיוחד שהועיד כהנא למרתף השואה והר ציון כמקום עלייה לרגל לשם זיכרון השואה.
ספרו של כהנא איננו עוד ספר הגות על השואה, או אוסף סיפורי קידוש השם. הקורא לא ימצא בו סיפורי הצלה או מעשי נס, וגם לא מעשי גבורה יוצאי דופן. הקול העיקרי שנשמע בו הוא קולה של הנשמה היהודית הפועמת, החושבת, המדברת עם הא־לוהים ועל אודות הא־לוהים, והמתעקשת לשמור על גרעינה הפנימי כנגד כל הסיכויים.
יש בספר לא מעט דיבורים מתריסים כלפי שמיא ומחשבות על הגבול ומעבר לגבול. כהנא נתן להם ביטוי, מפני שחשב שהם גילויים אמיתיים ואותנטיים שאין להכחישם, וגם מפני שהוא ראה את הדיבורים הללו כחלק מהרצף של השיח הדתי, שחלק ממנו הוא הביקורת, התהייה, ההתלבטות לגבי עוצמת נוכחותו של הא־ל, המתח בין אחדות ושניות ועוד. בסופו של דבר, הדיבור עם הקב"ה והדיבור עליו אסור שיהיה מזויף או מנומס בלבד, ללא עומק רגשי ודתי.
זהו חיבור יחידי במינו, שנכתב על ידי אדם מיוחד, שגם מה ששמע מאחרים עובר את נתיבי נפשו ומקבל את רישומם. מי שיקדיש זמן לספר ימצא עצמו מתרגש, מיטלטל, מתבלבל, אולי גם מתכעס או מתפעם. ובקיצור, כל מה שספר עמוק ומשמעותי צריך לעשות.
הרב ד"ר תמיר גרנות הוא ראש ישיבת ההסדר אמי"ת אורות שאול ברעננה, ספרו "אמונה ואדם לנוכח השואה", בשני כרכים, ראה אור בהוצאת תבונות.
גווילין נשרפין ואותיות פורחות, כתבים על השואה, שמואל זנוויל כהנא, עורך: זוהר מאור, אוניברסיטת בר־אילן, 2018, 258 עמ'
