בזמן שפרצה מלחמת העולם השנייה היו יהודי לוב נתונים מזה כשלושה עשורים תחת שלטונות איטליה הפשיסטית. שנתיים לאחר כריתת הברית בין מוסוליני להיטלר בשנת 1936 הוחלו על יהודי לוב חוקי גזע שהגבילו את תעסוקתם והשכלתם וכפו את גירושם מהארץ של בעלי הנתינות הזרה. מצבם של היהודים הוחמר כאשר לוב הפכה לשדה קרב במסגרת המערכה בצפון אפריקה: השליטה בלוב עברה לסירוגין מהכוחות האיטלקיים לבריטיים, ובכל כיבוש מחודש של האיטלקים הורע מצבם. בנוסף על ההרעה בתנאים הצפויה בעתות מלחמה, כהרס תשתיות ופגיעה במקורות מחיה ותעסוקה, סבלו היהודים מאנטישמיות מבית מצד הערבים ומרדיפה מצד השלטונות האיטלקיים שתפסו אותם כבוגדים.
כ־3,000 יהודים נשלחו לעבודות כפייה ורובם המוחלט של אנשי קהילות קירינאיקה ובנגאזי נאסרו במחנה הריכוז ג'אדו, שם סבלו מצפיפות איומה, רעב ומחלות; 600 אסירים נספו שם. כ־1,600 יהודים בעלי נתינות זרה גורשו מלוב לאירופה, שם נכלאו במחנות ריכוז ועבודה (370 הגיעו לברגן בלזן ועוד כ100 נכלאו באינסברוק־רייכנאו, שהיווה "שלוחה" של מחנה דכאו). בנוסף על זוועת המלחמה נאלצו להתמודד עם השפות הזרות, בעיקר גרמנית, ועם הקור הנורא שלא הורגלו אליו. לפי אומדן יד ושם, במהלך השואה נרצחו כ־712 יהודים מתוך קהילה שמנתה לפני המלחמה 30,000.
סיפורם של יהודי צפון אפריקה בכלל ובזמן השואה בפרט הוא סיפור לא ידוע כמעט, שממחיש את עוצמתו של הגורל היהודי ואת האסון שפקד את העם במחצית הראשונה של המאה העשרים. הספר "כאן יא מכאן – היבט ומבט בתמונת זיכרון הילדות מתקופת השואה והמלחמה בלוב" מנסה לצייר את השנים הללו מנקודת מבטם של ילדים שחיו עם משפחותיהם בלוב הכבושה.
הילדים הללו בגרו והיום הם קשישים ובעלי משפחות, אלא שהשיח עמם, לא פחות משהוא עדות היסטורית, הוא ניסיון לעורר את הילד שבזקן כדי להתחקות עמו אחר עברו. לצורך כך משתמשת המחברת בעזרים חזותיים כדי לעורר את הזיכרון והשיח: היא מנסה לדובב את העבר דרך תצלומים מתקופת המלחמה, מתצלומי בית ספר וחיי הקהילה עד לתצלומים הקשורים למאסר ולכליאה של יהודי לוב. בפרק אחד היא מבקשת מניצולים שנכלאו בילדותם במחנה ג'אדו ומילדים שלא נכלאו (אך כמעט גוועו מרעב) לצייר את משחקי הילדות שלהם; מניצולה אחרת היא מבקשת להדגים כיצד יצרה בובה מסמרטוטים, כדי לשחק עמה אפילו תוך זוועת המחנה. בפרקים אלה ניכרת בעוצמה רבה רגישותה של המחברת, והקשב הדק שלה לכל מחווה – מילולית ולא מילולית – של הניצולים, מתוך כוונה ורצון להשמיע את סיפורם וקולם.
מה שלא נאמר
המחברת, נאוה ט' ברזני, עוסקת בסיפורם של הילדים שגדלו במהלך המלחמה בלוב, אך לא פחות מכך בגוני הקול שלהם. כל מי שעוסק בעדויות השואה יודע כי האופן שבו מסופר הסיפור מלמד לא פחות מהעדות עצמה; הזיכרון חי ומתפורר ברווח שבין הדיבור לשתיקה. אלא שהכוח הזה, היכולת להקשיב מבעד למילים ולגלות את שלא נאמר מבעד לחרכי הקול, הוא גם חולשתו של הספר.
השיח הפוסט־קולוניאלי הרווח היום (המהווה חלק מן השפה הפוסט־מודרניסטית השולטת בחלקים נרחבים של האקדמיה), למרות הכלים החשובים שהוא מעניק לחידוד הקשב של המאזין, עשוי ליצור מציאות אבסורדית כמעט, שבה אופן הסיפר של האדם יהיה חשוב מהסיפור שלו.
החוקר כה להוט לגלות את שלא נאמר, עד שהוא ממלא את החללים בדיבור תיאורטי; בתיאוריות שלחלקן אין דבר עם כוונתו של הדובר, אך יש בהן הרבה מכוונתו של החוקר, המנסה ומצליח להוכיח את טענתו על בסיס כל רסיס בדברי המרואיין. הדבר משול לילד הבוכה כי נלקח ממנו צעצוע, אבל שומעיו יתפעלו מהקול המפותח שהוא משמיע בצעקתו ויטענו כי צעקתו האמיתית מגלה למעשה בקשה אחרת. הטענה הזו אינה מופנית כלפי ברזני עצמה, שלאורך כל הספר מתייחדת ברגישות ובאמפתיה העמוקה שהיא רוחשת כלפי הניצולים שהיא משוחחת עמם, אלא כלפי המתודה המחקרית הפוסט־מודרניסטית המבוטאת בחלק מהספר ויוצרת שיווי משקל, ואף זהות, בין פרשנות העדות לעדות עצמה.
האופן שבו המחקר הנרטיבי גובר על עוצמת הסיפור בא לידי ביטוי בפרקים הדנים בהיבט הקולוניאלי של חיי היהודים בלוב. השאלה העולה מקריאתם היא מה להיבט חשוב ומרתק זה בספר שמייחד את מבטו לשואה של יהודי לוב. ודאי שיש בסיפור חייהם של יהודי לוב כנכבשים היבט הכרחי לסיפור השואה, כיוון ששפתם שימשה ראיה לנאמנותם השלטונית, והדיבור או ההימנעות מדיבור היו פעמים רבות מצב מציל חיים או מסכן חיים. אלא שהפרק עצמו מעלה שאלה חמורה מזו.
יחסי נכבש וכובש
שיחה עם ניצולת שואה מבוגרת, המספרת על חייה שלפני המלחמה בתפר הלשוני והתרבותי שבין התרבות הערבית, איטליה הפשיסטית ואירופה (תפר שלעיתים, בהתאם לכובש באותה העת, היה לטובתם או בעוכריהם של יהודי לוב), גולשת במהרה לאבחנותיה של המחברת בעניין האופן שבו מאמצים הנכבשים – במקרה הזה יהודי לוב הקרובים יותר לתרבות האירופית – את מבטו של הכובש, ובזים אפילו לבני עמם, שכביכול נחותים מהם תרבותית. מכאן עד לטענות כלפי הציונות, שלפי המחקר הפוסט־קולוניאלי מחקה את זהותם של העולים, קצרה הדרך.
כאשר מתארת אחת הניצולות כיצד הובאו הרהיטים היפים והאירופיים של משפחתה מלוב לאוהל הדל שבמעברה, מפרשת זאת המחברת בהתאם לתאוריה של הפילוסוף היהודי תוניסאי אלבר ממי – הטוען כי "אין הנכבש מפסיק להביא בחשבון את הכובש, בין כמודל ובין כאנטיתזה. הוא מוסיף להתעמת עמו. הוא נקרע בשעתו בין מה שהוא היה למה שהוא רצה להיות, ועכשיו הוא נקרע בין מה שהוא רצה להיות לבין מה שהוא עושה מעצמו. אך אי ההתאמה הדואבת לעצמי – נמשכת" – כהטלת ספק מובלעת בציונות.
המרואיינת מנגידה בין רהיטי הפאר שהיו להם בלוב לדלות החיים בארץ ישראל, פאר שלא מש מזיכרונה ומגעגועיה עד היום. אלא שאולי ניתן להציע פרשנות הפוכה, שלפיה תחושת הפיצול הזו, והגעגוע המסוים לרווחה שבגולה, אינם מאפיינים רק את המבט של ה"נכבש" בידי "הכובש הקולוניאלי", אלא את סיפורו הייחודי של העם היהודי, שאימץ לתוכו תרבויות שונות תוך התכה ודחייה של העולם והגלות הסובבים אותו, בגולה ובארץ ישראל כאחד? אולי ההחמצה החומרית ואובדן חלקים תרבותיים חשובים, יחד עם הטמיעה וההסתגלות, שהם מנת חלקו של כל מהגר, אינם ההיבט היחיד של ההגירה במקרה של העם היהודי, שבו האפשרות החלופית לעלייה לארץ הייתה מוות בגולה?
היסטוריה מפוארת וכאובה
אי אפשר לבטל את החשיבות והעניין התרבותיים שבמחקר על חייהם המפוצלים והמורכבים של יהודי צפון אפריקה בכלל ויהודי לוב בפרט. מרחב זה מעניין במיוחד בשל ייחודן של הקהילות היהודיות, שנאלצו תמיד לנוע על התפר שבין קבלת זהות (מטעמי פרקטיקה ופיקוח נפש) לדחייתה. אלא שסיפור שואת יהודי צפון אפריקה הוא חשוב, ייחודי וחריג מכדי שהשיח הפוסט־מודרניסטי ינכס אותו.
השואה, כרצח העם היהודי, על אף ההיבטים האוניברסליים שיש לה כרצח עם, דורשת מחקר שמכיר בייחוד שלה בהיסטוריה של המין האנושי, כשיא של גילוי אנטישמיות, וראויה למלוא אלומת האור של המחקר. במקרה הזה, מקבלת עדותם של הניצולים את כובד המשקל, והפרשנות לגילוי ולכיסוי שבדבריהם עולה על כל היבט אחר של הסיפור.
הבעייתיות שבשימוש במתודה הפוסט־קולוניאלית אינה מבטלת במאום את חשיבותו ויופיו של הספר. זהו מחקר רציני, מעמיק ומלא אהבה, והיכולת של ברזני להקשיב לניצולים, למחוות הגוף ולגוני הגוונים של קולם מגלה כבוד אנושי ותרבותי, שלכל אורך הספר הוא מרגש ונוגע ללב. הקריאה הביקורתית בספר היא קריאה לברזני בכלל ולמחקר ההיסטורי בפרט להמשיך ולכתוב עוד על שואת יהודי לוב ועל הסיפור שלהם, כקולם של יחידים שסיפורם הוא ביטוי וגילוי של דור, פיסה מפוארת וכאובה מהפסיפס של השואה והעם היהודי.
כַּאן יא מַכַּאן, היבט ומבט בתמונת זיכרון הילדות בתקופת השואה והמלחמה בלוב, נאוה ט. ברזני, רסלינג, 2017, 198 עמ'
