קדימון לשואה

תקופת "הרייך השלישי" והשואה מניבה עוד ועוד טקסטים שהיו עלומים, ומופיעים כעת לראשונה בדפוס ובתרגום לעברית. הפעם זהו מכתב זיכרונות ארוך מיולי 1939 ומכתב נוסף, קצר,  מ־16.3.1940, שנכתב בלונדון על ידי היהודי הגולה מגרמניה הנס רייכמן, וממוען אל חבריו טרודה ופאול שהיגרו לארצות הברית.

כתב היד הכפול הזה, שבמקור משתרע על למעלה מ־340 עמודים, נמסר לפרסום רק באמצע שנות התשעים, כמעט שלושים שנה לאחר מות המחבר. עריכתו בשפת המקור נעשתה על ידי מיכאל וילט (Michael Wildt), חוקר גרמני שמתמחה בתקופה הנאצית ובמחקר הארגונים הייצוגיים של יהודי גרמניה תחת השלטון הנאצי, וששהה כשנה ביד ושם בירושלים. התרגום העברי נפתח בהקדמה מאת פרופ' גיא מירון ובמבוא ארוך מאת פרופ' וילט, ונכללים בהם פרטי רקע בסיסיים על חייו ופעולותיו של הנס רייכמן, ותמונה אינפורמטיבית וחשובה של מצב היהודים, החל מראשית ימיה של רפובליקת ויימאר ב־1918 ועד ל"פוגרום נובמבר 1938", הוא ליל הבדולח, שבעקבותיו נשלח הנס רייכמן למחנה הריכוז זקסנהאוזן ושוחרר רק בתנאי שיהגר מגרמניה.

מאבק למען המשפט והצדק

הנס רייכמן נולד ב־1900 בשלזיה שבפרוסיה המזרחית, שלאחר מלחמת העולם הראשונה נמסרה לפולין. בשנת 1927, לאחר סיום לימודי המשפטים, הביאו מודעותו היהודית ופעילותו הציבורית את רייכמן לברלין, שם הצטרף ל"אגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני האמונה היהודית". בספר הוא מתואר כמי ש"בין חבריו נחשב לאדם שובה לב ובעל שמחת חיים", ו"משפטן בלב ובנפש". אדם ש"תמיד מתכונן לגרוע מכול, אבל אינו מניח לזה למנוע ממנו להיאבק למען המשפט והצדק…". וגם כזה ש"מיטיב לייצג את האליטה היהודית גרמנית הליברלית שעולמה התפורר מול הברבריות הנאצית".

"האגודה המרכזית" הוקמה ב־1893 כארגון וולונטרי למימוש זכויות האזרח שהוענקו אז ליהודים, אך "הולאמה" בידי השלטון הנאצי והפכה לגוף מייצג רשמי של יהודי גרמניה. ארגון בעל מעמד חוקי, שלא זו בלבד שהותר לו לפעול בגרמניה, אלא שבגלגולו הסופי נאלץ לשמש את השלטונות כאחד הכלים למימוש "הפתרון הסופי". למזלו, רייכמן כבר לא היה אז בגרמניה ולא היה שותף בעל כורחו לפעילות "מטעם" של האגודה.

בתקופת פעילותו המשפטית באגודה (מ־1927 ועד 1938) ראה רייכמן את עצמו כנציגם ואפילו כמגינם של בני עמו, מול האכזריות והשרירותיות של השלטונות. הוא האמין תחילה שהכלים המשפטיים ישרתו אותו נאמנה, שכן "במשך חמישה דורות חיינו עם הרעיון של מדינת חוק. בשבילנו זו הייתה עובדה". אולם, מאז עליית הנאצים לשלטון נאלץ לראות כיצד "בשבילנו הפך המושג 'מדינת חוק' למושג אנמי… למדינת עוולה". ההכרה הזאת לא הייתה קלה עבורו כמשפטן, אולם רייכמן למד להתנהל במציאות החדשה והמשיך בפעולות העזרה שלו.

הספר מלא דוגמאות, רובן קורעות לב, של הפעילות הזאת. למשל, בעבור ב', שנמלט מזימון לגסטפו, לקראת העברה למחנה בוכנוולד, ושרייכמן מתאר אותו כעדין וחלש, "אני יודע שאם האיש השברירי הזה… יושם במחנה ריכוז, הוא לא יצא משם בחיים". לכן במשך חודשים הוא עמל על הגירתו לארגנטינה ושולח אותו עם כרטיס נסיעה בלבד, ללא כסף ומטען. "הוא מהסס… אני ממש מגרש אותו מדירתו. לפנות בוקר באים שוטרים ושואלים עליו… בערב נמלטת החיה הנרדפת בנשימות כבדות מברלין… הוא ניצל! היום יושב האיש בארגנטינה…".

משחקי הרגעה נוראים

חלקו העיקרי של ה"מכתב" מוקדש לתיאור התקופה של רייכמן בזקסנהאוזן. פרקים אלה מלאים וגדושים בסיפורי אימים, וקשה להביא אפילו פירורים מהם. יש לציין שמחנות הריכוז לפני פרוץ המלחמה לא נועדו מלכתחילה להמית את אסיריהם, אבל תנאי החיים בהם היו כה איומים, אכזריות השומרים כה נוראה והעבודה כה קשה ובדרך כלל גם חסרת תכלית, שרק מי שהיה חזק בגופו ובנפשו, או שהיו לו חברים במחנה – שרד, וגם נותר בחיים אחרי השחרור. בזקסנהאוזן, "מי שמתכוון להגר" שוחרר ו"מי שאינו מתכוון להגר נשאר במחנה לזמן בלתי ידוע".

העינוי היומיומי, יחד עם אי הידיעה מתי ישתחררו, ערערו את נפש העצירים. במחנה בוכנוולד "ניסו רופאים יהודים להילחם במצבים הפסיכוטיים, בייאוש ובהתקפי הזעם, באמצעות משחקי הרגעה. גברים חגים במעגל (כמו ילדי גן)… מכר שלי עוד מדבר עכשיו על המחזה הזה, שהיה הנורא ביותר בחייו… יש להעריך שמספר המתים במחנה היה קרוב ל־750. איש אינו יודע כמה מתו בביתם מההשפעה המאוחרת של המאסר במחנה…".

הדיווחים של רייכמן, הן על חוויותיו האישיות והן על עדויות שאסף בטרם עזב את גרמניה, הם חומר ייחודי ומקור חשוב למידע ספציפי על מחנות הריכוז הגרמניים לפני המלחמה. בה בעת, ניסוחיו של רייכמן שקולים, קריאים ושוטפים, וגם קורא לא מקצועי יתקשה להניח את הספר מהיד.

בין ציונים למתבוללים

גם ההקדמה של פרופ' מירון והמבוא של פרופ' וילט ענייניים ומעניינים. הם עוסקים בנושאים העיקריים שחשובים להבנת הרקע ההיסטורי לספרו של רייכמן, ומאירים נקודות מסוימות שכותב ה"מכתבים" לא התפנה לעסוק בהם. מירון שם את הדגש על "דמותו היהודית" ועל המשקל החשוב שהיה ל"יהודיותו" במבנה האישיות ובפעולותיו של רייכמן. וילט, במבוא הארוך שלו, מספק תמונה רחבה יותר – על חייו ואישיותו של רייכמן, על יהדות גרמניה עד 1938 ועל יחסי השלטון והיהודים מאז איחוד גרמניה בסוף המאה ה־19 דרך גרמניה הוויימארית ועד לשלטון הנאצי בשנים שלפני מלחמת העולם.

הוא מתאר לפרטים את הכרסום ההדרגתי והאכזרי בזכויות האזרח והאדם של יהודי גרמניה – הן באמצעים חוקיים כביכול והן בדרכים אלימות יותר, באמצעות הוראות סודיות והפעלת משטרה חשאית וגורמים בלתי ממסדיים, "אספסוף", שפעולותיהם לא עמדו לביקורת חוקית או משפטית. הוא גם מתייחס לשסעים הפנימיים ביהדות גרמניה, שהציבו את הציונים בקצה אחד של הרצף היהודי־גרמני ואת המתבוללים והמשומדים בקצה האחר, כאשר במרכז הרצף נמצא הרוב היהודי הליברלי, שראה את עצמו כ"אזרחים גרמנים", אך החשיב גם את זהותו כיהודים או כ"בני דת משה". עמדותיו של רייכמן במרכז הרצף גרמו לו להצטרף ל"אגודה המרכזית", שבה מילא תפקיד מרכזי יותר ויותר עד להגירתו ביולי 1938, בעקבות המאסר בזקסנהאוזן – הגירה שהייתה התנאי לשחרורו מהמחנה.

ההקדמה והמבוא תורמים תרומה חשובה לספר ומוסיפים לדיווח האישי של רייכמן יריעה רחבה של עובדות כלליות. מומלץ מאוד לקרוא אותם במלואם ולא להתייחס אליהם כאל נספח בעל מעמד משני בלבד. הערה לשונית קטנה לעורכי התרגום: שירו של הורסט וֶסֶל "כאשר דם יהודי יותז מן הסכין" מתועב דיו, גם מבלי לשבש את התרגום לעברית בסלנג ממוצא גרמני "ישפריץ".

גם שנאה היא כוח חיים

ספרו של רייכמן הוא מעין דו"ח אישי על ה"מיני־שואה" שחוו יהודי גרמניה עוד לפני שהשואה קיבלה את ממדיה המלאים. זה היה מעין קדימון ואות אזהרה ליהודים ולעולם. רייכמן מסיים את ספרו במשל על ה"טובּוגָן" – המגלשה שמחליקה מגובה רב ושהגולש בה, "ברגע שהתיישב, הוא אנוס לגלוש מטה". "מה שנדמה כבלתי נתפס היה למציאות: הפכנו תלושים, איבדנו את הקרקע מתחת רגלנו… הספק בהתקיימותם של ערכים רבים כל כך מכרסם, כמו הדאגה לקיומנו הפיזי… שש השנים אלה שברו אין־ספור יהודים אבל לא אותי. גם שנאה היא מקור לכוח חיים… נראה מה ילד העתיד…".

ב־1940 עוד הייתה ברייכמן משאלה כמוסה "לחזות בחזרה בתשובה של גרמניה", אבל אמונתו בסיכוי הזה הייתה קלושה:

הפוגרום נהפך למציאות עקובה מדם… אבל העם הגרמני… ישן זה מכבר. הוא מסכין… מתי מעט זועמים, אולי אפילו סובלים, מתביישים בפירר ורוצים להתמרד. אבל להתמרד ממש מעז רק אדם אחד, אישה… רעייתו של תיאולוג… מוחה עם בנה, ועוזרת ב־10 בנובמבר לטאטא את שברי חלונות הראווה של בית עסק בבון. האוניברסיטה נוטלת מהבן את הזכות ללמוד בכל אוניברסיטה גרמנית שהיא, מהאב נשללת הקתדרה שלו. המשפחה מאבדת את מקור פרנסתה ואת מולדתה. אנגליה קלטה אותם. אולם מכיוון שרק גרמני אחד העז – היה קל לשלול ממנו את מקור פרנסתו… האזרח הגרמני שתק כשעשו מנהיגיו את הצעדים הראשונים לשלילת זכויות יהודים, שתק כשבא הגירוש, ועכשיו, כשרצח מהלך על פני הארץ, הוא מוכרח לשתוק… עכשיו מאוחר מדי…

ואת זה הוא כותב ב־1938 או 1940. כאשר הרע ביותר עוד לא התרחש. רייכמן לא שב לגרמניה, אלא רק נסע לשם לאחר השואה כדי לסייע ליהודים הניצולים, להסדיר את זכויותיהם ולהשיב להם את רכושם. באחת השליחויות הללו לגרמניה בשנת 1962 נפטר בחטף, בגיל 62.

אזרח גרמני ויהודי נרדף, פוגרום נובמבר ומחנה הריכוז זקסנהאוזן, הנס רייכמן , מגרמנית: גדי גולדברג, יד ושם, 2018, 420 עמ'