בסתיו של שנת 117 לספירה, חודשים אחדים בלבד אחרי שמונה לקיסר, ביקר אדריאנוס בארץ ישראל. האימפריה הייתה מותשת אז לאחר מלחמה קשה שניהל הקיסר הקודם, טראיאנוס, נגד הממלכה הפרתית ובמיוחד אחרי מרד נורא שהתרחש בשנתיים שקדמו לביקור, שזכה אצל ההיסטוריונים לכינוי "מרד התפוצות".
החוקר ד"ר יהושע פלג פרסם בעשור האחרון סדרת מאמרים ארוכה על התקופה המדוברת, בעיקר בכתב העת "חידושים בחקר ירושלים" מיסודה של אוניברסיטת בר אילן, וכל מה שנכתב בכתבה הזאת הוא הודות לתגליותיו ולמחקריו. פלג שופך אור על המרד המעורפל הזה, מרד התפוצות, שהקיף כמיליון בני אדם ברחבי האימפריה הרומית, ושהביא למותם של חצי מיליון איש מקרב מחולליו ומספר קרוב לזה בצד של הרומאים – אך לא ידוע כמעט דבר על אודות נסיבותיו. מרד התפוצות הביא עם דיכויו כעבור שנתיים לחורבן הקהילות היהודיות המבוססות מאוד במצרים, בלוב ובקפריסין, וזאת כנראה למשך מאות שנים.
פלג טוען שהעובדה שהמרד הקיף רק את קהילות התפוצות ולא את יהודי הארץ מעידה על כך שלמעשה מחולליו כבר לא היו ממש יהודים. הוא מצביע על כמה וכמה התייחסויות של היסטוריונים מהעת העתיקה למרד הזה, שטענו שהמורדים היו "יהודים שאינם נאמנים למסורת האבות". פלג מקשר זאת להתפשטות העצומה של הנצרות בקרב הקהילות היהודיות עקב שבר החורבן בשנת 70, כתוצאה ממה שנראה כהתגשמות נבואתו של ישו על החרבת המקדש. "לא תישאר כאן אבן על אבן", התבטא אבי הנצרות כשיצא מהמקדש, ולאחר התממשות הדברים טרחו משמרי מורשתו להפיץ אותם ובאופן הזה לעשות נפשות לנצרות.
זה כנראה הצליח להם לא מעט, ובמשך העשורים שלאחר החורבן קהילות יהודיות רבות ברחבי האימפריה אימצו את האמונה בישו, אם כי התופעה פסחה כנראה על יהודי ארץ ישראל. הניכור בין היהודים משמרי המורשת הישנה לבין מאמיני ישו הלך והחריף, בפרט לנוכח ביטול המצוות המעשיות בנצרות בידי פאולוס. שנאה של ממש התעוררה בין הקהילות היהודיות־נוצריות ברחבי האימפריה לזו שבארץ, אשר נותרה נאמנה למסורת. בישיבה ביבנה תוקנה אז ברכה מיוחדת שייחלה גלויות להשמדת היהודים הישועיים הללו: "למינים ולמלשינים אל תהי תקווה", כאשר "המינים" אינם אלא כינוי בראשי תיבות של אויבי היהדות המרים דאז – מאמיני ישו הנוצרי.
הנצרות ההולכת ומתפשטת במהירות הפכה לאיום חריף לא רק על שלום היהדות המסורתית אלא גם על שרידות שלטון הקיסרות הרומי. הנוצרים המדוכאים והנרדפים בידי הרומים ייחלו לשעת כושר שבה יוכלו להשמיד את הקיסרות הפגאנית ולהשליט ביד רמה את הדת הנוצרית. בשנת 115 היה נדמה ליהודים־הנוצרים הללו שהתגלגלה לידם הזדמנות כזו. הקיסר טראיאנוס הלך והסתבך בקרב מר עם הממלכה הפרתית במזרח, רעידת אדמה נוראה פגעה בעיר האסטרטגית אנטיוכיה (כיום: אנטקיה, טורקיה) והנוצרים המתעצמים חשבו שהפעם יעלה בידם להשמיד את שלטון האלילות ולכונן אימפריה נוצרית.
הדבר לא עלה בידם והנצרות שילמה על המרד מחיר כבד, אבל גם האימפריה הרומית הוכתה. הקיסר טראיאנוס מת בקיץ 117, כנראה בשל תשישות מהקרבות הקשים שניהל, ובנו המאומץ אדריאנוס ירש את הקיסרות. הרושם בארמון הקיסר ברומא היה אז שאין אפשרות להכחיד את הנצרות באמצעות מלחמה על כל הקופה נגדה, וגם החלת משטר אימים נגד נאמניה לא תועיל. אדריאנוס היה אז בן 41, בעל השכלה רחבה, והוא חיפש פתרון אחר. ביקורו בארץ ישראל הביא אותו למסקנה שיש להכות בנצרות מתחת לחגורה ובאופן מתוחכם, ולא במלחמה גלויה.
עקילס מגויס
בלי שמץ של סימפטיה ליהדות – אויבת ותיקה של הרומאים מקדמת דנא – החליט אז הקיסר, כך לפי פלג, לשתף עמה פעולה נגד האויבת המרה יותר, הנצרות. כאדם רחב אופקים הוא ודאי הכיר את נבואת ישו על חורבן המקדש וירושלים ודווקא בגללה החליט לשקם את שני אלו: להכיר בירושלים כבירת ישראל ולקומם את המקדש מהריסותיו. בכך, חשב, ישמוט את הקרקע מתחת לבסיס האמונה הנוצרית ויפגע במקור המשיכה המרכזי שלה, אשר פעל כמטה קסם על המונים ברחבי האימפריה.
ביקורו של אדריאנוס בארץ הקודש כלל בין השאר מפגשים עם אחד ממנהיגי הדור היהודים, התנא רבי יהושע בן חנניה, והשיחות שניהלו השניים מצויות בשפע במקורות חז"ל. אחת מני רבות, למשל, מופיעה במדרש תנחומא ה': "אדריאנוס אמר לרבי יהושע: גדולה הכִּבשה [עם ישראל. א"ס] העומדת בין שבעים זאבים [שבעים אומות העולם]. אמר לו רבי יהושע: גדול הוא הרועה [בורא עולם] שמצילה ושומרה, ושוברן לפניה".
לפני 1,900 שנים בדיוק, בשנת 118 לספירה, הורה לפיכך אדריאנוס על שיקום המקדש וירושלים. איגרת שהותיר אחריו נוצרי מודאג מאותם ימים של ראשית שלטון אדריאנוס, "איגרת בר נבא", מספרת בדאגה רבה על התמורה הזאת ביחס הקיסרות ליהודים, שהייתה בהחלט בעלת פוטנציאל להוריד מעל במת ההיסטוריה את הנצרות: "וגם אספר לכם על ההיכל המדאיג", מקונן הכותב, "איך שהמסכנים המוטעים [היהודים. א"ס] שֹמים את תקוותם בבניין ולא בא־ל אשר עשה אותם. הנה אלה שהרסו את ההיכל [הרומאים] – הם יבנו אותו. וכך מתרחש עכשיו! שהרי עקב השתתפותם [של היהודים] בלחימה נהרס [ההיכל] בידי האויבים, ועכשיו גם הם [האויבים, הרומאים], והמשרתים של האויבים [הכוונה היא ליהודים], יִבְנוּ אותו שוב".
האיגרת מתייחסת כנראה גם להכרזה קיסרית רשמית שיצאה באותה עת על בניינם המחודש של המקדש ועיר הקודש: "ושוב נעשתה ההצהרה שהעיר, ההיכל ועם ישראל צריכים להיגאל", העיד בר נבא. כריסוסטומוס, מאבות הכנסייה במאה הרביעית, המחיש במשפט אחד את גודל השבר שהנחיל הדבר באותה עת לאמונה הישועית: "בבניין ירושלים היהודים לא התבוננו שהם נלחמים נגד הא־ל, אשר ציווה שהָּעִיר תהיה חרבה לנצח".
בביקור ההוא של אדריאנוס הטביעה הקיסרות מטבע מיוחד שבו הופיע דיוקנו לצד אישה זקופה המסמלת את ארץ יהודה ותושביה. על פי המטבע הזה, יהודה של שנת 117 איננה כפופה ומושפלת בפני הרומאים אלא להפך, היא בעלת ברית. בביקור ההוא מינה אדריאנוס את לוסיוס קוסוניוס לנציב חדש ביהודה, שישב בקיסריה, אבל בד בבד מינה לתפקיד מושל ירושלים ומשקמה אדם שהאיר פנים ליהודים והפיח בהם תקווה גדולה. המדובר הוא בקרוב משפחתו – אולי אפילו בן אחותו של אדריאנוס, מי שמכונה במקורות היהודיים "עקילס הגר". עקילס, שלימים התגייר כאמור, תרגם את התורה ליוונית באופן שמשקף נאמנה את דרך הלימוד בבית המדרש של רבי עקיבא וזה אומר שכנראה גם נכח בבית המדרש הזה באופן פעיל. שאלותיו את גדולי הדור ההוא, רבי אליעזר ורבי יהושע, כמו גם שיחותיו עם אדריאנוס, מוזכרות פעמים רבות במקורות חז"ל.
אפיפניוס מסלמיס, מי שנולד כיהודי בבית גוברין בשנת 315 אולם ירד למצרים ושם הוטבל לנצרות, כתב על ביקורו של אדריאנוס בארץ יהודה בשנת 117: "בנסיעותיו הגיע אדריאנוס לפלסטינה, הנקראת גם יהודה, בשנה 47 אחר חורבן ירושלים. הוא הגיע לירושלים, העיר המפורסמת והנודעת אשר החריבה טיטוס בן אספסיאנוס בשנה השנייה למלכותו של האחרון. הוא מצא את כל העיר הרוסה עד היסוד ואת מקדש הא־לוהים שמם, ואז חשב אדריאנוס להקים את העיר מהריסותיה, אך ללא העזָרה. הוא קרא לעקילס, המתרגם ליוונית [של התורה], איש יווני ממחותניו, והפקיד אותו על עבודת הקמת הריסותיה של העיר".
לאור מקורות אחרים שמדברים הן על שיקום העיר והן על שיקום המקדש, מפרש פלג את דברי אפיפניוס כך שאדריאנוס הורה על הקמת המקדש מחדש, אך לעומת זאת את העזרה ההרודיאנית, כלומר את שאר הר הבית מלבד המקדש עצמו, הותיר בחורבנם. גם על פי מקור נוצרי קדום נוסף המכונה "הדיאלוג בין טימוטי ועקילס", אדריאנוס מינה את עקילס הגר־המתרגם בראשית קיסרותו לפקח על בניין ירושלים.
פלג משוכנע שתיאורי המקדש של מסכת מידות, שלא פעם מתנגשים חזיתית עם תיאורי המקדש של הורדוס המופיעים בכתבי יוסף בן מתתיהו, נכתבו לפי ממדי המקדש ששוקם בהוראת אדריאנוס בשנת 118, הקרוב יותר לזמן חתימת המשנה. בשנת 118 שרידי המקדש ההרודיאני החרב עוד היו ניכרים בשטח, כנראה אף לגובה לא מבוטל, וכך התאפשר לשקמו בזמן קצר יחסית.
ההצעה של פלג עשויה לפתור בעיה קשה אחרת בשדה הארכיאולוגי. חפירות במערות מסתור במדבר יהודה הביאו לגילוי של כמה וכמה מסמכים אישיים שמשתתפי מרד בר כוכבא נשאו עמם אל מותם האכזרי בשלהי המרד. על לא מעטים משטרי המכירה שאותרו במערות נמנות השנים על פי מה שמכונה שם "גאולת ישראל". במחקר עד כה היה מקובל ש"גאולת ישראל" פירושה שנת פרוץ המרד, 132 לספירה. אולם הדבר נתקל בקשיים בלתי מבוטלים, למשל לנוכח שטר שנמצא במערה בוואדי מורבעת שבמדבר יהודה, שעל פי כותרתו נחתם "בעשרים ואחד לתשרי, שנת ארבע לגאולת ישראל, בירושלים". ההיסטוריונים מטילים ספק גדול בשאלה אם במהלך המרד הצליחו כלל כוחותיו של בר כוכבא לשלוט בירושלים, אבל ללא ספק בשנה הרביעית למרד, 135־136, לא נותרו מהמורדים אלא אודים עשנים, רסיסי כוחות שנמלטו כל עוד נפשם בם אל מערות המסתור במדבר ואף שם נרדפו עד כלות.
על פי הצעתו של פלג, לעומת זאת, הדברים נראים סבירים בהרבה. "גאולת ישראל", לדבריו, החלה להימנות לא משנת פרוץ המרד – כאמור, 132 לספירה – אלא כבר בשנת 118 שבה ציווה אדריאנוס להקים מחדש את מקדש היהודים ואת בירתם.
מקיצים מחלום
ואכן, בחפירות שנערכו בקצה רחבת הכותל המערבי בשנים האחרונות התגלתה שדרת עמודים מהתקופה הרומית המכונה כיום "הקרדו המזרחי". בחפירות התברר שהרחוב שנחשף נבנה לכל המאוחר בשנת 120 לספירה, בעוד שעד אז היה מקובל לחשוב שאדריאנוס הורה על בניית ירושלים מחדש כעיר אלילית רק בביקורו הנוסף בה בשנת 130. פלג, אגב, מסכים שבביקור השני שקיים אדריאנוס בעיר הקודש הפך הקיסר את עורו והורה על הפיכת ירושלים הבנויה מחדש זה 12 שנה – לעיר אלילית בשם איליה קפיטולינה.
להבנת פלג, בשנת 130 הגיע אדריאנוס למסקנה ששיתוף הפעולה עם היהדות מיצה את עצמו והנצרות כבר הוכתה מכה ניצחת, כך שאין עוד צורך אסטרטגי לאימפריה במקדש היהודי. הברית עם היהודים הופרה. היהודי עשה את שלו, היהודי יכול ללכת. ההלם בחברה היהודית כתוצאה משינוי הכיוון הבוטה הזה של הקיסר הוביל בהכרח לכך שבתוך שנתיים פרץ במלוא עוזו מרד בר כוכבא, בהנהגת האדם שלפי הצעת פלג שימש עד אז במשך 12 שנים נשיא יהודה תחת חסות הרומאים. מקור חז"לי אחר רומז לכך שבהזדמנות הזאת, בשנת 130, הורה אדריאנוס גם לשדוד את אוצרות ההקדש היהודיים שנאספו מהקהילות במאמץ רב מאז שנת 118.
יוליאנוס "הכופר", מי שמונה כקיסר האימפריה הרומית בשנת 360 ובעצמו ניסה לשקם את המקדש, אכן טוען כדבר פשוט ששלושה בתי מקדש יהודיים חרבו במהלך ההיסטוריה: "נביאי היהודים מה יגידו על היכלם, שנחרב שלוש פעמים ואפילו עתה לא נבנה מחדש?", התמרמר יוליאנוס. האם אחד מהשלושה נבנה בימי אדריאנוס?
עדות לבניין הבית השלישי בתקופת הקיסר הזה מצויה גם אצל כריסוסטומוס המדובר: "אם גם היהודים יזמו וניסו פעם, פעמיים ושלוש לשקם את ההיכל תחת אדריאנוס, קונסטנטינוס ויוליאנוס, אבל הוטחו לאחור. פעם היו אלה חיילים שעצרו את קשיות עורפם; לבסוף אש שפרצה מהיסודות".
לדעת פלג, כריסוסטומוס מתייחס לשלושה נסיונות כושלים להקים את המקדש, אבל מפרט רק לגבי שניים מהם מדוע נכשלו. בימי שלטון קונסטנטינוס (324־337 לספירה) ניסיון יהודי עלום לבניין הבית נבלם בידי חיילים רומיים, ובימי יוליאנוס (363 לספירה) – עקב אש שפרצה מהיסודות. אי הפירוט לגבי ניסיון הבנייה הנוסף נובע לדעת פלג מכך שהוגה הדעות הנוצרי ידע היטב שהניסיון היהודי לקומם את המקדש מהריסותיו בימי אדריאנוס דווקא צלח, למשך 11 שנים כאמור. המקדש נחנך בשנת 119 לספירה וחרב בשנת 130, ומכיוון שייסוד הבית הזה היה בגדר סתירה גלויה ובוטה לנבואת ישו, כריסוסטומוס טרח להסוות את ההצלחה היהודית היחסית במקרה ההוא.
אולם יתר על כל המקורות הנוצריים, מקור יהודי מפורש מתייחס להוראת אדריאנוס על הקמת הבית השלישי. במדרש בראשית רבה (סד, י) נאמר כך בדיוק: "בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שייבנה בית המקדש". והנה המשך העלילה, מתורגם מארמית לעברית: "הלכו הכותים ואמרו לקיסר: אם ייבנו העיר וההיכל בידי היהודים, הם ימרדו ולא ישלמו מס גולגולת, מס על הארץ ומיסים נוספים. ענה הקיסר לכותים: אבל כבר גזרתי. אמרו לו: שלח ליהודים ואמור להם, או שישנו את המקום, או שיוסיפו עליו חמש אמות או שיגרעו ממנו חמש אמות, וראה שהיהודים יחזרו בהם [מהסכמתם לבניין ההיכל. א"ס]".
המדרש מצטט כאן פסוק מספר עזרא על התנגדות הכותים לבניין הבית השני, ולכן ברור שאין הכוונה שכותים, כלומר שומרונים, הם אלו שהלכו ושידלו את אדריאנוס לחזור בו מהסכמתו לבניין הבית. לדעת פלג הכוונה כאן היא לנוצרים שראו בבניין הבית מחדש סטירת לחי לאמונתם, ולכן הפצירו בקיסר לסגת מהסכמתו לבניין. אדריאנוס שגם כך לא יכול היה להתיר לעצמו לעורר ציפיות משיחיות עזות מדי בקרב היהודים בשל סכנה מוחשית למרידה, נעתר להצעה והורה על שינוי כלשהו במידות המקדש מקדם שכלל כנראה צמצום של ממדיו. לדעת פלג, זו אכן הסיבה שהמקדש שבמסכת מידות מצומצם בהיקפו מזה המתואר בכתבי יוספוס פלוויוס.
היהודים, שדבר הקמת הבית השלישי הספיק לעורר בקרבם פרץ עז של התעוררות לאומית, חשבו עקב הנסיגה הזאת למרוד ברומאים כבר אז, בשנת 118, ועל פי המשך המדרש התכנסו בהמוניהם בבקעת בית רימון. דווקא רבי יהושע, מי שבא במגע ישיר עם אדריאנוס ועם עקילס, הוא שהתבקש לדבר בפני ההמונים בכינוס ההוא ולשכך את חמת הזעם הציבורית עקב צמצום היקף הגאולה.
"היו קהילות מקובצות בבקעת בית רימון", ממשיך המדרש. "כיוון שבאו הַכְּתַבִים [הכוונה לצו הקיסרי המגביל את ממדי המקדש. א"ס], החלו בוכים. ביקשו למרוד במלכות. אמרו: ייכנס אדם חכם וישדל את הציבור [שלא למרוד]. אמרו: ייכנס רבי יהושע בן חנניה, שהוא חכם ומלומד בתורה. נכנס ודרש: אריה טרף טֶרֶף ועמד עצם בגרונו. אמר: כל שבא ומוציא אותה, אני נותן לו שכרו. בא אותו קורא מצרי שמקורו ארוך ונתן מקורו והוציא אותה. אמר לו: תן לי שכרי. אמר לו: לך ואמור שנכנסת לפיו של אריה בשלום ויצאת בשלום. כך, דַיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום".
"תיאור זה", מסכם פלג, "מתאים מאוד לנמשל שבו האימפריה הרומית הייתה מאוימת בידי הנצרות, שרצתה להכחיד את סדרי העולם הפגאני ולרשת את מקומה. במשל זה אנו רואים את שיתוף הפעולה בין הקורא המצרי לאריה, כלומר בין היהדות לקיסרות הרומית, כאשר האריה ניצל מחנק בידי הקורא המצרי, בעוד זה איננו מקבל את שכרו ורק ניצל מלועו של האריה. הנמשל הוא שיתוף הפעולה בין היהודים לאימפריה הרומית בבניין ירושלים וההיכל. מטרת הדריאנוס הייתה לבנות היכל צנוע ועזרה קטנה ולא להרשות לבנות מחדש את ההיכל ההרודיאני, על כל הפאר וההדר שהיה בו".
המדרש מסתיים בלא לספר אם היהודים קיבלו את הצעתו של רבי יהושע – על פי פירושו של פלג – להסתפק בהצעה המלכותית המצומצמת והמעט מאכזבת, או שמא אכן בוטלה עקב כך הקמתו המחודשת של בית החלומות היהודי. פלג משוכנע שהמקדש אכן נבנה אז בשלישית ושבמשך 11 שנים של תור זהב יהודי חודשו ימינו כקדם, בהובלת עקילס ובר כוכבא. רק בשנת 130 נסוגו בהם הרומאים מהסיכומים, והיהודים שהקיצו משנים של חלום מתוק החליטו להילחם על הישרדות מוקד הכיסופים שלהם בכל מחיר.
אדריאנוס מינה אז ליהודה נציב חדש, ידוע לשמצה, בשם קווינטוס טיניאוס רופוס. במקורות היהודיים הוא מוכר יותר כ"טורנוס רופוס הרשע" שעל פי הגמרא בתענית (כט, א) "חרב את ההיכל", או על פי גרסה של כתב יד מסוים "שרף את האולם וחרש את העיר וזרעה". החלומות היהודיים הגדולים הושמו לאל. התקוות שיצר אדריאנוס בקרב העם היושב בציון התחלפו בתסכול ובזעם נורא. מרד פרץ, חורבן נוסף התרחש, שוד ושבר בכל הארץ. הבית השלישי חרב.
