מגבש הזהות שליווה את עם ישראל לאורך מאות רבות של שנות הגלות היה התורה. מחלוקות עמוקות וקשות נסבו סביב הדרך הראויה להיקרא "דרכה של תורה" (קראים – רבניים; חסידים – מתנגדים וכדומה), והן גם היו מקור לפילוג עמוק, אך לא הייתה מחלוקת סביב עצם העובדה שהתורה היא מגבש הזהות. חברה לתורה המשפחה היהודית, שהיוותה את העוגן הבסיסי של הקיום, וכמובן גם נסיבות חיצוניות שמנעו התפוררות, ובעיקר הסלידה העמוקה של העולם מסביב מהקשר עם היהודים.
לפני כמאתיים שנה מגבשי זהות אלו החלו לקרוס. עולם ההשכלה, האמנציפציה והנאורות הביאו לכך שאחוזים ניכרים מהעולם היהודי באירופה נטשו את מסורת אבותיהם ואמותיהם (במדינות צפון אפריקה ואסיה התהליך היה ממותן הרבה יותר). ישנה מחלוקת בין היסטוריונים מה היה אחוז ההתבוללות בתקופה הזו, אולם לדעת כולם מדובר במספרים מבהילים. ואכן, רוב הכתיבה של הרבנים, הסופרים, המנהיגים וההוגים באותן שנים נגעה בשאלת הזהות היהודית ובכך שאפשר שהסתיים חס ושלום תפקידו של עם ישראל. הניסיונות להתמודד עם התופעה על ידי הגבהת החומות, חומרות יתרות, חדש אסור מן התורה וכו' גיבשו קבוצה קטנה בעם ישראל, ובמקביל הביאו דווקא להחרפת עזיבת התורה כחלק הזהותי הבסיסי של האדם.
מבחינה זו, התנועה הציונית הצילה את העם היהודי, ולא רק על רקע השואה. בניגוד לאתוס החרדי, כאילו הציונות היא סיבת ההתמוטטות וההתבוללות, הנתונים ההיסטוריים מלמדים על ההפך המוחלט. הרב י"ד סולובייצי'ק זיהה את אחת מ"שש הדפיקות" שהקיש הקב"ה על דלתנו בתנועה הציונית, שהורידה באופן משמעותי מאוד את ההתבוללות.
ואמנם, הציונות הציעה מגבש זהות לאומי לאומה. בינו ובין הזהות התורנית הייתה חפיפה מסוימת, בראש ובראשונה בראיית חזון השיבה לארץ ישראל כיסוד המגבש של האומה, אבל בוודאי שלא התאמה. בשל כך נתגלעה מחלוקת גדולה בתוך העולם הנאמן להלכה ביחס לציונות – יש שזיהו שמדובר במגבש זהות אלטרנטיבי ליהדות, ובשל כך נאבקו בו בכל תוקף, ויש שהתבוננו על נקודות החיתוך וההשקה שבין היהדות ההלכתית ובין הציונות, כמו תנועת המזרחי וחלק גדול מיהדות צפון אפריקה. אכן, פריחת עולם היהדות במדינת ישראל היא עדות לתפקידה העילאי של התנועה הציונית, על כל הבעיות הקשות הכרוכות בה.
החיפוש אחר מגבש זהות
כיום, מדינת ישראל, המימוש של התנועה הציונית, אינה מצליחה עוד להיות מגבש יחיד של האומה הישראלית. יש לכך סיבות מגוונות. חלקן לא תלוי בה בכלל, כגון העובדה שאנו חיים בעידן הפוסטמודרני, שבו חשיבות הלאום מופחתת ותהליכי פירוק הזהויות והרכבתן מחדש הם חלק מהתרבות הכללית, אך חלקן כן תלוי בה. כך, לדוגמה, המדיניות שאנחנו נוקטים, מתוך אמונה חזקה מאוד שזו הדרך הנכונה, נתפסת בעיני הדור הצעיר בחוץ לארץ כמדיניות לא לגיטימית – ה"כיבוש", החקיקה הדתית, המצור על עזה וכדומה. קשה להיות סטודנט יהודי בקמפוסים בחו"ל, והלחץ גורם לחוסר הזדהות, בעיקר לאור העובדה שאין תיווך ראוי בין הדרך שבה אנו מנהלים את מדינתנו ובין צעירי היהודים בחו"ל. סיבה אחרת טמונה בעובדה שיהודי התפוצות באמת לא מעניינים את הציבוריות הישראלית. הם נחשבים כמתערבים מבחוץ בריב לא להם, וכמי שפסולים להוות גורם במדיניותה הפנימית והחיצונית של מדינת ישראל. מטבע הדברים, מי שמרחיקים אותו – מתרחק. וכמובן, מהצד השני, רבים מאחינו שבתפוצות כלל אינם מעוניינים עוד בקשר הזה, והם מתנכרים לו ופועלים נגדו.
סיבות רבות קיימות לפער שנוצר, אך העיקרית שבהן היא שישנו הבדל עקרוני בין הקיום היהודי בתפוצות ובין זה שבארץ ישראל. היהודים בתפוצות הם מיעוט, והם פועלים כמיעוט. בשל כך, הם נאבקים על עקרון השוויון, על הפרדה בין דת ומדינה ועוד. הסביבה שהם חיים בתוכה אינה סביבה יהודית, וממילא הם נוקטים אסטרטגיות רוחניות שונות. יש אצלם גם יצירתיות גדולה יותר בדרכים שונות של ביטוי יהדותם, ובשל העובדה ש"חילוני" לא יתקיים כיהודי הם מייצרים אלטרנטיביות דתיות אחרות. לעומתם, אנחנו בארץ הרוב והריבון במדינתנו, ובשל כך חושבים אחרת על הסוגיות השונות בכל התחומים שתוארו לעיל: בין בנושאי ביטחון והתיישבות ובין בנושאי דת ומדינה.
אכן, אחוז ההתבוללות הגבוה מוכיח את העובדה שגם מגבש הזהות של מדינת ישראל אינו מועיל. בעוד תשומת הלב הדתית ניתנת מטבע הדברים לאלטרנטיבות התנועתיות, כמו הקונסרבטיבים והרפורמים, הקבוצה המדאיגה ביותר היא דווקא הלא משויכים. מנהיגי העם היהודי בתפוצות מחפשים אחר מגבש זהות מתחדש, כגון "תיקון עולם" או "עם הספר", אולם עם הכישלונות קשה להתווכח. בשולי הדברים אפשר שצומח מחדש מגבש הזהות המכאיב ביותר – האנטישמיות – והמתבוללים השונים ימצאו את עצמם בעל כורחם מוגדרים דרך זהותם היהודית. ואולם אין אחד מאיתנו שמייחל לכך שזו תהיה הדרך שבה תיבנה מחדש הזהות היהודית של אחינו.
לצאת מהחשיבה הבינארית
כדי להתמודד עם מציאות זו אנחנו צריכים להניח שתי הנחות. הראשונה היא שהמציאות הנוכחית תלווה אותנו כנראה בעתיד הקרוב. הפוסטמודרניזם אינו נראה כהולך בינתיים לשום מקום; מדינת ישראל תמשיך להצטייר כגוליית ולא כדוד, וכמי שעושה פעולות הזוכות לביקורות קשה בסביבה הבינלאומית, שרבים מתקשים להצדיק אותן; עקרון השוויון העומד בחלקים מסוימים בסתירה לתורת ישראל בולם אף הוא את אפשרות חידוש ברית התורה כמגבשת הזהות, כמו גם את ההתקשרות למדינת ישראל; ועוד. תהיינה תנודות מסוימות לכאן ולכאן, אבל זו המציאות שבתוכה אנו חיים, לפחות בעתיד הנראה לעין. את ספינת ההתבוללות הכבדה אי אפשר יהיה לסובב לחלוטין. צריך אפוא להמיר את הציפייה מהתפיסה הבינארית אל סימון יעדי הצלחה צנועים יותר – הורדת האחוזים, חיזוק הקשר, העצמת הברית וכדומה.
ההנחה השנייה היא ההכרעה הפנימית של כל השותפים בכך שגורלה של יהדות התפוצות חשוב לנו מאוד. קל מאוד להיות תמונת ראי, ולהכריע כי כשם שחלק מיהודי התפוצות אינם פועלים לאור טובתה של מדינת ישראל כך גם אנו מתנכרים להם ומוותרים עליהם. יתבוללו הם לנפשם, ואנחנו נישאר עם פך השמן הטהור של הנאמנים לברית האמיתית. נראה שיהיה נכון לומר שחלק גדול מאתנו הכריע כך, ולפיכך יהודי התפוצות אינם על סדר היום: ירצו – יבואו לכאן או יקבלו את מה שאנו עושים ויזדהו עימו; לא ירצו – יאבדו אט אט את זהותם היהודית, ותישאר רק היהדות הנאמנה לתורה ולמצוות.
ברם, עמדה זו מסוכנת מאוד מכל נקודת מבט. אי אפשר להבין כיצד אנו, שנלחמים על כל אות בתורה ועל כל רגב בארץ ישראל, לא נאבקים על כל יהודי בעולם; מדובר בסכנה קיומית עצומה לעם ישראל, שעלול לאבד מספרים גדולים בהרבה מאלה שנרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם. התועלת המרובה מהקרנה הדדית של עולמות שונים ביהדות תיעלם; החשיבות של הקול היהודי במקומות שונים בעולם, בעיקר בארצות הברית, תתמוסס; הזהות הישראלית תתפוס לחלוטין את מקומה של הזהות היהודית, כי אט אט לא יהיה עוד עם יהודי שאינו ישראלי; אנו נאבד את הכוחות היצירתיים הגדולים של העם היהודי הנמצאים לא רק בישראל, ועוד ועוד. כל עוד לא נכריע שהדבר הוא חלק מייעודנו הגדול – את אחיי אנכי מבקש – ניתן להניח כי לא יהיה כל שינוי.
וכשנכריע, גם בעולם הציוני-תורני וגם במדינת ישראל כולה, שחובה זו מוטלת עלינו, ואולי עוד יותר מאחרות, נתחיל לפעול בדרך שאנו יודעים לפעול בה כשמשהו חשוב לנו. בראש ובראשונה, נתחיל לדבר עם יהודי התפוצות. מצער לראות את המספר המועט של הרבנים (לדוגמה) דוברי האנגלית ברמה מספקת כדי לקיים שיח עם יהודי התפוצות; מצער לראות את המספר הזעום של מפגשים שבינינו, הרבנים, עם יהודי התפוצות, לגוניהם השונים. וכשמתחילים לדבר – לומדים שכדאי קודם כול להקשיב, להיות שותף, להבין את המציאות טוב יותר, לחזור להיות אחים. במסגרת זו נהיה חלק יותר אינטנסיבי בכל תנועות המפגש – בין אלו שמביאות יהודים לכאן (משלחות שונות, תגלית, מסע וכדומה) ובין אלו שנוסעות לשם, כדי לדבר ולהקשיב.
השיבה לדרכו של יוסף
כאשר אנו נאבקים על ארץ ישראל אנו משתפים פעולה גם עם אלה שלא נאמנים לברית התורה והמצוות, ומקבלים כללים אחרים מאלה שאנו מאמינים שצריכים להיות דרכו של כל יהודי (ראו לדוגמה שרת המשפטים איילת שקד). מצאנו את הדרך להבחין בין הנאמנות המוחלטת שלנו להלכה ברמה האישית והקהילתית ובין הראייה הממלכתית הרחבה למען אחד ממגבשי הזהות של האומה – ארץ ישראל. עלינו למצוא את הדרך לעשות כך גם כאשר מדובר בעם היהודי, וליצור הבחנה מסוימת בין אי-ההכרה המוחלטת שלנו בזרמים יהודיים שונים שאינם מחויבים להלכה ובין שיתוף פעולה למען העם היהודי, שהוא המבוא ל"אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
ירושלים, לדוגמה, מציבה בפנינו מטרה חיונית לשמור הן על קדושתה ("למען בית ה' א-לוהינו אבקשה טוב לך") והן על היותה עיר עם ישראל כולו ("למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך"). העובדה שרחבת הכותל ריקה כמעט מיהודי התפוצות לא אמורה להיחשב כבסיס למצעד ניצחון המוכיח שרק היהדות הנאמנה להלכה קשורה למקום הקדוש הזה, אלא כחלק מהחורבן של אי-ההתקשרות הזו, והצבת מטרה עילאית של חיבור העם יהודי כולו למקום המקדש ולעיר הקודש.
כאשר שתי המשימות האלה תהיינה לנגד עינינו – נמצא את הנתיב הראוי לעשות זאת; נמצא את הדרך לשמור על קדושת סביבות הר הבית, ובד בבד להתעוררות מחודשת של יהודי התפוצות למקום הזה. זו דוגמה אחת בלבד לאין ספור סוגיות, שאילו היו חשובות בעינינו – היינו מתמקדים לא רק בשמירה קפדנית על עמדותינו, אלא בחיפוש דרכים לקבלה והכלה ברמה מסוימת של שותפות אמת, שמטבעה דורשת ויתורים והסכמות.
את סדרת המאמרים של צביקה קליין על יהודי התפוצות שהתפרסמה משך חודשים רבים במוסף זה יש לראות אפוא כקריאת התעוררות. קריאת התעוררות שמתחילה בהקשבה עמוקה לדברים שנאמרו, בדחיית מה שלא ראוי לקבל ובאימוץ מה שחובה לקבל, ובשינוי מגמה שאנו מחויבים לעשות, כדי לשוב לדרכו של יוסף הצדיק, שהכריז "את אחי אנכי מבקש" והיה נכון לשלם מחיר יקר כדי להתפייס מחדש. אל נא נחמיץ את ההזדמנות הזו, כי אם נהפוך אותה לתחילתו של שינוי, שממנו אפשר שתצמח תנועה גדולה של שיבה.
