כמעט כל ספר בראשית מוקדש לקורותיה של משפחה אחת, משפחה שיש לה איזו שליחות ומשימה וברית וברכה העוברת מדור לדור. משפחה שמתפרקת ומתחברת מחדש, מתפצלת ונאספת, נלחמת ומתאחה. ליהודי הרגיל לחשוב על התורה כספר מצוות, ערכים או מוסר, השאלה המפורסמת של רבי יצחק במדרש היא פשוטה ומתבקשת. בשביל מה כל המשפחולוגיה הזו? למה לא התחילו את התורה מיציאת מצרים?
התשובה היא שהתודעה שאותה מבסס ספר בראשית היא של עמיות משפחתית, של לאומיות אתנית, של ההתכה המוחלטת בין ישראל שבבשר לישראל שברוח. משפחה שהיא מציאות לא אידאולוגית, לא הסכמית ואפילו לא בחירית. ה"אנחנו" המשפחתי-לאומי-אתני שלנו קודם לנו, כמו המגדר וכמו השפה. אנחנו נולדים לתוכו והוא מעצב אותנו הרבה לפני שאנחנו מתחילים לעצב אותו. הרב י"ד סולוביצ'יק המשיג זאת כברית גורל המשותפת לבני העם היהודי, הקודמת, כרונולוגית וגם נורמטיבית, לייעוד משותף, הבא לידי ביטוי בקבלת התורה.
חלק משמעותי מאותה ברית גורל היה תמיד האנטישמיות. אותה שנאה עקשנית ועתיקה המלווה את העם היהודי כמעט מיום היווצרו, אותה שונות-דתית, גזעית או לאומית המיוחסת ליהודים כפרטים וכקולקטיב במשך אלפי שנים ושהיוותה חלק משמעותי בבניית הסולידריות הלאומית היהודית. כי גם כשיהודים חדלו מלהאמין בדברים דומים, גם כשפרקטיקות החיים שלנו התרחקו וגם כשממדי ההתבוללות התעצמו, הניסיון ההיסטורי הכאוב לימד אותנו שאין באמת דרך "להימלט בית המלך מכל היהודים". יש בעולם שנאת יהודים. היא מחלה עתיקה, ממארת וקטלנית, ויש לגלות כלפיה אפס סובלנות. עד לאחרונה.
כיום הקונצנזוס הזה נשבר. בישראל יש רבים המוכנים לגלות סובלנות לאנטישמיות או למצער להעלים עין מהתחזקות האנטישמיות, כאשר היא מגיעה מתומכי ישראל מובהקים. זאת מתוך הנחה שישראל היא סמל היהדות ולפיכך אי אפשר, בהגדרה, להיות פרו ישראלי ואנטישמי. לעומתם, בשמאל היהודי אמריקאי יש המוכנים להעלים עין מאנטישמיות חדשה השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל ומעניקה רוח גבית לטרור המוסלמי, כאשר היא מגיעה מאנשי זכויות אדם, תומכי מיעוטים, מובהקים, וזאת מתוך הנחה שאי אפשר להיות פרו-יהודי ואנטישמי. ובין אלה לבין אלה, הקונצנזוס היהודי האחרון הולך ונשחק ועִמו הסולידריות היהודית. כיוון שהדברים חריפים אני מבקשת לנסות ולבססם.
אנטישמיות בתנועות הימין
לפני מספר חודשים הייתי בארה"ב בכנס שהוקדש לאנטישמיות. באופן יותר ספציפי הוקדש הכנס להיותה של האנטישמיות הבסיס העמוק לתופעת "העליונות הלבנה" או "המדינה הנוצרית", שתומכיה ואנשיה הם האחראים לרוב גילויי האלימות והשנאה בארה"ב. כיוון שהטענה האחרונה פחות ידועה מחוץ לארה"ב שווה לגבות אותה במספרים. אז הנה: מאז מתקפת הטרור על מגדלי התאומים ועד 2017, בוצעו בארה"ב 85 אירועי טרור קטלניים. קבוצות הימין הקיצוני היו אחראיות ל-73% מהם, בעוד ה-27% הנותרים בוצעו על ידי אסלאמיסטים קיצוניים. מספר הנרצחים על ידי שתי הקבוצות דומה. כלומר, בניגוד להנחה שהימין הקיצוני הוא תופעת שוליים קיקיונית, לפחות בארה"ב זוהי תופעה לא פחות מסוכנת מהטרור האסלאמי.
בבסיס הכנס עמדו שתי טענות מרכזיות. הראשונה היא שהאנטישמיות הקלאסית, ולא שנאת האחר הלא לבן, היא הבסיס לתנועות הימין הקיצוני בארה"ב. זאת כיוון שהאמונה בקונספירציה בינלאומית, עתירת כוח, ממון והשפעה, כלומר האמונה בקונספירציה יהודית נגד המערב הלבן-נוצרי, היא ההסבר שנותנים לעצמם הגזענים הלבנים למה שהם רואים כ"תבוסה" של הגזע הלבן. התנועה לזכויות האזרח, שהיא בעיניהם קונספירציה יהודית, היא האחראית לקריסת ההיררכיות הישנות והטובות בין גזעים, בין נשים לגברים ובין הנצרות לשאר הדתות. ולפיכך, רק במיגור היהודים, מפיצי רעיונות השוויון וזכויות האדם, ימוגר הסדר העולמי החדש והשנוא.
הדגמה מחרידה לטענה הזו קיבלנו בטבח בבית הכנסת בפיטסבורג. הרוצח הגיע לבית הכנסת בשל התמיכה הפעילה בפליטים ובארגון היא"ס של מתפללי בית הכנסת. אז הוא רצח אותם כי הם יהודים או כי הם ליברלים? התשובה לכך היא שמבחינתו מדובר בהיינו הך. מבחינת הרוצח יהודים שווה ליברלים ותומכי פליטים הם בני מוות. זו אגב נקודה לא לגמרי מובנת לאוזן הישראלית. אנחנו הישראלים שומעים מילים כמו קוסמופוליטיים, גלובליסטיים, קונספירציה של בעלי הון, שליטה בתקשורת הליברלית, וכיוון שלא חיינו כמיעוט, לא חווינו אנטישמיות והזיכרון ההיסטורי שלנו שחוק, נדמה לנו שמדובר במחלוקת שמאל-ימין, בין ליברלים-לאומנים. אך יהודי שגדל כמיעוט ברוסיה, בהונגריה, באנגליה או בארה"ב יודע היטב שאלו מילות קוד. המשמעות היא אחת- יהודים.
הטענה השנייה שעמדה בבסיס הכנס היא שבעוד תנועות הימין הקיצוני אינן חדשות בארה"ב הרי שמאז עליית הנשיא טראמפ לשלטון יש להן הרבה יותר השפעה מבעבר. לא כי טראמפ עצמו אנטישמי אלא כי אנשי העליונות הלבנה מהווים חלק קולני מה"בייס" שלו ומתחזקים קשרים משמעותיים עם חלק מסביבתו הפוליטית. זאת מעבר לאווירה הכללית, הסובלנית יותר לגילויי שנאה כלפי מיעוטים ומהגרים, שהיא תוצאת לוואי מתבקשת לשפה הפוליטית הבוטה של הנשיא.
בכנס השתתפו מספר יהודים מאירופה המזרחית – פולין והונגריה, כולם אנשים הפעילים בקהילותיהם. הם סיפרו על מציאות דומה ושונה. לדבריהם, הממשלות בארצותיהם פועלות לחזק את האופי הנוצרי של המדינה ואת הפטריוטיות, בין השאר באמצעות הכחשת מעורבות ברצח היהודים בשואה, הגבלות קשות על חופש ההתאגדות והביטוי, ובעיקר באמצעות סימון בוגדים. הם, היהודים, הנמצאים בחלק הליברלי החרד לזכויות האדם האוניברסליות כחלק מהלקח ההיסטורי שלהם מהשואה שהתחוללה במדינותיהם, חשים לגמרי מסומנים. הם אלה הקוסמופוליטיים (בניגוד ללאומיים), הם תומכי הגלובליזציה, הם עוכרי העם, הם הבוגדים. לדבריהם, כל הדור היהודי הצעיר "יושב על המזוודות" ושוקל הגירה בשל הרגשה חריפה שאין לו עתיד במדינות הללו. הם לא דיברו על חשש מהסתובבות עם כיפה אלא על חשש מהבעת עמדות התומכות בזכויות אדם ובעיקר בזכויות מיעוטים. מבחינתם ומבחינת הסביבה, עמדות אלו הן לגמרי יהודיות.
ניגוד אינטרסים יהודי-ישראלי
כישראלית, הדברים ששמעתי בכנס העמידו אותי במבוכה עמוקה. ממשל טראמפ הוא ממשל אוהד מאוד לישראל וכך גם הממשלים ההונגרי והפולני. באופן טבעי, ממשלים אלו, הרואים עצמם לאומיים, מזדהים עם ישראל, המותקפת תדיר במערב על חוסר המוכנות לעמעם את אופייה כמדינת לאום. ובאופן לגמרי טבעי, ישראל מחזקת את קשריה עם מדינות התומכות בה. אלא שבאופן לא פחות טבעי, התחזקות הלאומיות הזו מעמידה את הקהילות היהודיות המקומיות במצב לא פשוט ולא בטוח. ואותנו, הישראלים, היא מעמידה בקרע פנימי שאותו חשתי בתוכי בחוזקה. כמעט לראשונה בחיי, הישראלית שאני התנגשה עם היהודייה שאני.
האינטרס שלנו, הישראלים, לברית בינלאומית עם כל מי שמזהים את הסכנה באסלאם הרדיקלי, כל מי שתומכים ברעיון מדינת הלאום, כל מי שמבינים את ההכרח בשימוש בכוח על מנת להגן על החירות, ניצב פתאום אל מול האינטרס הקיומי לא פחות של אחינו היהודים בתפוצות – לממשלים ליברליים, מגיני זכויות אדם, מגיני מיעוטים, המקפידים על יכולתו של מיעוט לטפח את תרבותו שהיא אינה חלק מתרבות הרוב.
וההתנגשות הזו, גם היא הודגמה בעוצמה לאחר הטבח בפיטסבורג. כאשר הואשם הנשיא טראמפ על ידי הקהילה היהודית בפוליטיקה של שנאה שיצרה את האקלים לטבח בפיטסבורג, הוא מיהר להסתתר מאחורי תמיכתו בישראל. ואנו, כמדינת היהודים, מיהרנו לספק לו מטריית הגנה. "אין קשר בין המדיניות של טראמפ להתגברות האנטישמיות", הצהיר שגריר ישראל, ובעצם התייצב אל מול האינסטינקט הבסיסי של רוב הקהילה היהודית באמריקה.
התמונה המסובכת הזו מסתבכת אפילו יותר כשמבינים שניגוד האינטרסים הזה לא נולד עם התחזקות הימין הלאומי/לאומני בעולם. קדמה לו התחזקות השמאל הפוסט לאומי המקדש זכויות אדם אוניברסליות. זו כבר תופעה בת עשרות שנים. תהא זו הפגנה נגד גלובליזציה, נגד השתלטות של המאיון העליון על 99 האחוז הנותרים או בעד מיעוטים, איכשהו ישראל תמצא עצמה מעורבת ומסומנת. החלק הזה במערב, המאמין בזכויות אדם כדת, סימן את ישראל כאנטי כריסטוס של הדת הזו, כרוצחי האלוהים. זו האנטישמיות החדשה המתאפיינת בשלילת עצם זכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית, כלומר בעצם בטענה כי לעם היהודי, יחיד מכל העמים, לא מגיעה מדינת לאום; או בהפעלת מוסר שונה כלפי מדינת ישראל מזה המופעל כלפי כל מדינה אחרת.
האנטישמיות הזו אמנם לא מביאה באופן ישיר לרצח יהודים בבתי כנסת, אך היא העומדת בבסיס החלטות אבסורדיות לעיתים של האו"ם, היא המעניקה רוח גבית לטרור ומסכנת אותנו כקולקטיב, והיא שמעמידה את היהודים בעולם במבוכה גדולה. שהרי במסגרת הרצון להגן על הקיום היהודי לאחר השואה, באופן טבעי הם בשר מבשרו של השמאל העולמי, המקדש זכויות אדם אוניברסליות ללא קשר לדת גזע ומין. הרי מי כמוהם, שיהדותם הפכה אותם לפליטים ומהגרים, נחלצים לסייע להגירה. הרי מי כמוהם רגיש לזכויות מיעוטים. וכשהארגונים המייצגים את המיעוטים מסמנים את ישראל הם נקרעים בין האינטרס שלהם כקהילה מקומית לבין הסולידריות הלאומית איתנו, הישראלים.
וכך, שבעים שנה לאחר השואה, אנו מוצאים את עצמנו היהודים-הישראלים, שהעמידו את ההמשכיות היהודית על קיומה של מדינת לאום יהודית חזקה, אל מול היהודים התפוצתיים שהעמידו את ההמשכיות היהודית על ביצור זכויות האדם האוניברסליות.
קשה לומר מה קדם למה אבל ברור שכיום לא רק ניגוד אינטרסים יש כאן אלא גם ואולי בעיקר ניגוד בתפיסת היהדות עצמה. כי למרות שקל להוכיח שהיהדות והתורה עומדות במובהק על שתי רגליים, רגל אוניברסלית ורגל פרטיקולרית, הרי שיהדות ארה"ב, שרוב מניינה ובניינה אינו אורתודוקסי, העמידה עצמה בעיקר על הקוטב האוניברסלי, ואילו אנו, הישראלים, הולכים ומעמידים עצמנו כמעט רק על הקוטב הפרטיקולרי.
וכך אנחנו ניצבים עם שתי תפיסות של מהי יהדות, עם שתי חוויות קיומיות הפוכות של מה שישמר את קיומה, עד כי אפילו הדבר האחד שתמיד חיבר בינינו – היותנו שנואים על ידי הגויים – הופך לחלק מהוויכוח הפנימי. ומול כל זה יש לנו מעט מדי תודעה של משפחתיות וברית גורל על מנת לגשר על הפער ההולך וגדל, בעוד שזו שכן קיימת הולכת ונשחקת אל מול הקרע המתואר.
יהדות על שתי רגליים
השחיקה הזו בסולידריות היהודית היא האתגר הגדול הניצב לפתחו של העם היהודי ולפתחה של מדינת ישראל כיום. לא רק בהיבט המוסרי אלא גם בהיבט הריאל-פוליטי. אם ישראל תחדל מלהיות מדינת העם היהודי ותהפוך למדינת העם הישראלי בלבד, היא תאבד את זכות הקיום שלה. שהרי לא לעם הישראלי העניקה משפחת העמים זכות לבית לאומי אלא לעם היהודי. ולא ייתכן שחיזוקה וביצורה של המדינה היהודית יבואו במחיר ניתוק ממחצית העם. המדינה היא כלי לעם, ולא להפך. התמיכה והגיבוי של הקהילה היהודית החזקה והמשפיעה בעולם חיונית למדינת ישראל ברמה הפרקטית והמוסרית. וגם מנגד הדברים נכונים. אסור ולא ייתכן שמחיר שלומו ושגשוגו של מיעוט יהודי במדינות העולם יושג במחיר החלשתו של הפרויקט הלאומי המשותף. גם זה אבסורד.
על מנת לחזור ולחזק את הסולידריות הזו יש לעשות שלושה דברים: להתייצב בכנות אל מול הבעיה ולנסות להבין באמת את שתי נקודות המבט מבלי לטשטש את הפער. אל מול הרווח בחיזוק קשרים עם מדינות כמו פולין והונגריה יש לשקול בכובד ראש את ההפסד. יש קווים שאסור לחצות, כמו שיתוף פעולה עם הכחשת שואה או עם ארגוני טרור.
שנית, אנחנו חייבים לשוב ולהעמיד את יהדותנו, משני צידי האוקיינוס, על שתי רגליים. רגל יהודית פרטיקולרית, המדגישה את הייחודי, ורגל יהודית הומניסטית הנותנת מקום לערכים אוניברסליים. הכשרות, השבת והחגים חייבים לתפוס יותר מקום בקיום היהודי בתפוצות, כמו שהיחס לפליט, לעובד הזר ולעני חייב לתפוס הרבה יותר מקום בשיח היהודי הישראלי כערך יהודי מרכזי וכחלק מהביטוי להיותנו מדינה יהודית.
ולבסוף, אנחנו חייבים ליצור מנגנונים פוליטיים וציבוריים שיאפשרו לנו לשמוע זה את קולו של זה. הסדרה המצוינת של צביקה קליין שהתפרסמה במוסף זה משך מספר חודשים והגיעה לסיומה הייתה צעד חשוב בכיוון. צריך לעשות הרבה יותר. מהצד הישראלי מדובר בהענקת מקום רשמי ליהדות התפוצות בנושאים הקשורים ליהדותה של המדינה. בשאלות של ביטחון הזכות הזו שמורה רק לאזרחים. אבל בעיצוב המרחב של הכותל, בעיצוב תהליך הגיור, במינוי דייני גיור או נישואין ובתהליכים רבים נוספים המשפיעים על העם היהודי כולו אנחנו חייבים לשמוע את קולם על מנת להבין את נקודת המבט האחרת ולחזק את המחויבות שלנו לנקודת המבט הזו.
המשפחה שלה מוקדש ספר בראשית רחוקה מלהיות משפחה אידיאלית. היא נקרעת שוב ושוב, מאבדת חלק מבניה, עד שהיא מוצאת את הדרך להתחבר מחדש. שנים עשר אחים ניצבים סביב מיטתו השלמה של יעקב. שנים עשר אחים שלמדו בדרך הקשה והארוכה, אחרי שנקרעו לארצות שונות, אחרי שניצבו זה מול זה, אחרי שפגעו זה בזה, שאין להם קיום אם לא כולם שם. אנשים אחים הם. אנשים אחים אנחנו.
