בכל ארצות התרבות המערבית ניצבות כיום קבוצות השמאל בפני שוקת שבורה: גלי פופוליזם, שנאת זרים, תחיית רגשות לאומניים ולאומיים, ניאו-ליברליזם תרבותי, ובעיקר התקפה מוחצת על פוליטיקת הזהויות ופרויקט הרב-תרבותיות. בשמאל מצדו ישנה אוירה של כניעה, השלמה ובעיקר מלנכוליה ונוסטלגיה לעבר שבו השמאל היה לא רק הכוח ההגמוני, אלא הציע חזון אוטופי, "עולם חדש, אמיץ". בפתח המאה ה-21, כותב הכלכלן סטפן דריל קינג, נראה העולם כ"עולם חדש, עגום".
הסיבות למלנכוליה הליברלית עמוקות: מקורן בתהליכים עולמיים שהחלו לפני עשרות שנים, בעיקר לאחר סיום המלחמה הקרה, והגיעו לשברן בעשור האחרון, הן באירופה והן בישראל. רק לפני 30 שנה נראה היה כי ההיסטוריה עצרה מלכת. שנת 1989 ונפילת הגוש הקומוניסטי יצרו בקרב חוגי השמאל תחושה של "קץ ההיסטוריה". במאבק בן מאה שנים בברבריות ובטוטליטריזם ניצחו לבסוף "הטובים", הליברלים והסוציאליסטים. העולם שנולד לאחר סיום המלחמה הקרה היה אחיד: מאז הרפורמציה הפרוטסטנטית לא הייתה אידאולוגיה אחת בעלת הגמוניה גלובלית כניאו-ליברליזם, טוען ההיסטוריון האיטלקי אנציו טרברסו.
הסכמי הפיוס עם הפלשתינים במזרח התיכון הביאו לתגובה דומה בישראל. נפילת הקומוניזם והסכמי אוסלו סימלו את "אביב העמים" החדש. כבשנת 1848, הם יצרו במערב ובשמאל הישראלי גל התלהבות, ולמשך תקופה קצרה גם ציפיות עצומות לעולם ולמזרח תיכון הבנוי על יסודות של צדק, חופש לנדכאים ושוויון לכול.
קינג וטרברסו טוענים כי נפילת הקומוניזם הייתה כרוכה בהיעלמותן של אוטופיות מהפכניות וחלומות על עולם טוב יותר, שמילאו תפקיד מרכזי בנרטיב של האינטלקטואלים הסוציאליסטים והליברלים במערב לכל אורך המאה ה-20: ממהפכת אוקטובר, דרך המאבק בפשיזם ובנאציזם, בקולוניאליזם האמריקאי בדרום אמריקה ובווייטנאם, אירועי 1968, האביב של פראג, המאבק הפלשתיני בישראל, ולבסוף המרידות בארצות הגוש הקומוניסטי, שתרמו לנפילת הגוש המזרחי.
אובססיה לעבר
בישראל – לאחר אין ספור מלחמות, מאבקים אלימים וטרור – נראה היה כי חזיונות וציפיות נוסח "כתתו חרבותם לאתים" מתגשמות בלחיצות הידיים בספטמבר 1993. גם כאן נקברו האוטופיות המהפכניות – שחרור פלשתין, זכות השיבה, חברת המופת הישראלית – תחת מדשאת הבית הלבן.
לא ניתן להבין את הסכמי אוסלו ללא השינוי הדרמטי שחל בעולם החל משנת 1989.
החל מסוף שנות ה-70 החלו לנשוב, גם בישראל, רוחות ניאו-ליברליות רבות עוצמה של אמונה בשוק חופשי ובתחרות חופשית. אלה פגעו פגיעה ניכרת במדינת הרווחה, אולי הפרויקט המרשים ביותר של השמאל האירופי אחרי 1945. בעשורים האחרונים של המאה ה-20 הפכו רעיונות ניאו-ליברליים אלו לאבן הפינה של העולם שלאחר המלחמה הקרה: הם כבשו את דמיוננו, ועדיין מעצבים את אורח החיים החדש שלנו, בניגוד מוחלט לאורח החיים הבורגני ששלט עד המחצית השנייה של המאה. מעל לכול, טוענים קינג וטרברסו, הרעיונות הללו הם שאחראים לעקרותו של השמאל, ששוב אינו יכול להצמיח תקוות, ציפיות ואוטופיות.
יש לזכור כי מהפכות מימין ומשמאל ומאבק בהן, האכזבה, ההצלחה והכישלון, עיצבו את השמאל והיו לחם במהלך המאה ה-20. נראה שהתקוות והציפיות לעולם חדש ואמיץ הצליחו להתגשם בדמות "מהפכות הקטיפה" במזרח אירופה בשנת 1989 שמוטטו את הסדר הקומוניסטי; בדמות הרפורמות בסין, וכמובן הסכמי אוסלו.
לכאורה, באירועים הללו התגשמו תקוותיו של השמאל, אך לאחר הרגע הליברלי הקצר של שנות התשעים תפסו משטרים ימניים-לאומניים ושמרניים-לאומיים, חלקם בעלי השקפה ניאו-ליברלית, את מקומם של המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה ושל האחוס"לים (ראשי התיבות אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים) בישראל. במזרח אירופה, טוען ההיסטוריון טוני ג'אדט, קמו חברות המעוצבות על ידי אובססיה לעבר, שבהן אנדרטאות זיכרון ומוזיאונים מציגים גאווה לאומית והיסטוריה מפוארת, שנלקחו מהן על ידי הנאצים ובעיקר הקומוניסטים. באנדרטאות ובמוזיאונים לזכר השואה הגרמנים הם האשמים היחידים, והמקומיים הם הקרבנות.
בישראל נגוז הרגע הליברלי-דמוקרטי של שנות אוסלו והמזרח התיכון החדש עם עליית הימין הלאומני הניאו-ליברלי לשלטון וגלי האינתיפאדה השנייה. כמה שנים לאחר מכן הפך ה"האביב הערבי" במזרח התיכון ל"חורף ערבי", שוב למגינת לבו של השמאל בארצות האלו ומחוצה להן.
ימשיך להיות כאוטי
המאה ה-21 היא עידן המאופיין בשקיעת האוטופיות של השמאל בעולם ובישראל. טרברסו מצטט את ההיסטוריון הצרפתי פרנסואה פורה הטוען בספרו "שקיעתה של האשליה" כי "הרעיון ליצירת חברה צודקת נוספת הפך לבלתי מציאותי כיום ואף אחד אף אינו מנסה לעצב כזו. נגזר עלינו לחיות בעולם כפי שהוא כיום".
בנימה דומה כותב מבקר התרבות המרקסיסט פרדריק ג'יימסון כי "ניתן כיום לחזות את סוף היום מאשר את סופו של הסדר הקפיטליסטי", ומחרה ומחזיק אחריהם סטפן קינג, הטוען כי "תקוות קולקטיביות חדשות אינן נראות באופק ונראה כי העולם ימשיך להיות כאוטי". גישות פסימיסטיות אלו באות לידי ביטוי גם בקרב השמאל הישראלי.
את האוטופיות והתקוות של אתמול החליף עקרון האחריות, הפרגמטיות, כותב טרברסו. כאשר העתיד נראה אפל מתמיד, וסכנה אקולוגית אורבת למין האנושי, אנו מתחילים לחשוב על העולם שאנו מורישים לילדינו, ומה אנו יכולים לעשות באופן מעשי כדי להצילו. סיוט הקטסטרופה האקולוגית החליף את החלום הישן של אנושות משוחררת מאי-צדק וטוטליטריות. התרבות הניאו-ליברלית הביסה את השמאל: במקום צדק ושחרור הפכה 1989 את הפרט לצרכן בלתי נלאה במרכזי המסחר הניאו-ליברליים. "מעמד הפועלים מת, כולנו צרכנים כעת", שר האמן המרקסיסט רוברט וייאט. עריצות האידאולוגיות מימין ומשמאל הוחלפה בעריצות שוק המניות ורשתות חברתיות מתלהמות, שאינן מאפשרות לחלום על עתיד טוב יותר, טוענים טרברסו וג'יימסון.
סלאח פוגש את סלאח
בישראל נקלע השמאל למלכודת דומה. שורה של תהליכים מקומיים בעלי שורשים עמוקים, הקשורים לנסיבות העולמיות הללו, הכזיבה את התקוות לעתיד חופשי ושוויוני יותר ולפתרון מדיני עם הפלשתינים. בהווה ללא עתיד זה פורחת הנוסטלגיה "לארץ ישראל הישנה והטובה", שבה שלטו ההגמונים מן השמאל.
אין זו הפעם הראשונה שבה מוצא השמאל הישראלי נחמה בעבר המדומיין שלאחר 1948. אולם בניגוד לנוסטלגיית "ארץ ישראל הישנה והטובה" שלאחר 1977 , בתחילת המאה ה-21 ציפתה לשמאל הישראלי הפתעה: נרטיב "סאלח שבתי" שהתקבל בעבר נתקל בנרטיב נגדי, "סלאח פה זה ארץ ישראל". שורה של טענות והאשמות מוטחות בעשור האחרון מצד פלשתינים, עדות המזרח והימין השמרני-דתי. אתרי הנכבה בלוד וברמלה, "סאלח" בירוחם, "אלטלנה" במרכז בגין ומוזיאון ז'בוטינסקי, חברון וישיבת מרכז הרב תובעים את עלבונם על שנות ניכור, קיפוח, נישול, רדיפה, הצקה וגירוש מצד השמאל.
בעבר התמודד השמאל עם האשמות אלו בעזרת מניפולציות תרבותיות, ארגונים ומפלגות המונים של השמאל והמרכז, וכמובן מסורות תרבותיות בנות עשרות שנים, שאותן יצרו ובהן הופיעו ההגמונים ("שירי ארץ ישראל הישנה והטובה", צוותא, התאטרון הרפרטוארי, הקיבוץ, הסיירות, הלהקות הצבאיות, בן גוריון, עמוס עוז). בכל אתרי השמאל במערב, שם המרקם הדמוגרפי-אתני של האוכלוסייה משתנה בקצב מהיר, רועדת המוסיקה "המזרחית" – התורכית בגרמניה, השחורה באנגליה ובארה"ב, והים-תיכונית-מזרחית בישראל – מתחת לרגלי ההגמונים לשעבר.
אירועי הברקזיט, התמיכה בטראמפ ומפלגת "האלטרנטיבה לגרמניה" מציגות תהליכים אלו מן הפרספקטיבה הפוליטית-חברתית. מפת המפלגות השתנתה החל משנות ה-90. המודל הקלאסי של מפלגת שמאל או ימין, סוציאליסטית, ליברלית או ליברלית-שמרנית שבה חברים ואליה מצביעים המוני מצביעים בעלי תודעה ואמונה אידיאולוגית מתחלף במפלגות פופוליסטיות ללא זהות אידאולוגית ברורה: מצביעי הברקזיט, טראמפ ומפלגות ימין שמרניות ולאומניות במרכז אירופה ובמזרחה באים מכל שכבות האוכלוסייה.
במהפכה השקטה הזו נוטלים חלק לא רק ממורמרים ונדכאים, פועלים ומובטלים, אלא כל אלו שחשים מאוימים מסדר היום של השמאל: גלובליות, רב-תרבותיות, "האחר", הפמיניזם, הלהט"ב. אלו פונים למנהיגים ולמפלגות המבטיחים להם לשוב לעבר המפואר, שבו "אנגליה תהיה עצמאית (מאירופה)", "ארצות הברית תהיה גדולה שוב", פולין "נקייה מאשמה", הונגריה "ללא מהגרים", וכמובן ישראל "ללא ערבים, פועלים זרים ומהגרים שחורים". החזרה לעבר הירואי, נקי מזרים ומפוליטיקת זהויות, שבנוי על קולקטיב אחיד ומאוחד, היא תוצאה של שקיעת האוטופיות של השמאל לחברה צודקת ושוויונית. בהעדר עתיד אופטימי, התרפקות על זיכרון העבר ההירואי היא פתרון נוח.
הכאה על חטא
לכאורה יכלו גם הליברלים והסוציאליסטים להתרפק בנוחות על עברם ההירואי ועל מאבקם לצדק. אך גם הנוסטלגיה שוב אינה כשהייתה. הפוליטיזציה של ההווה בעזרת העבר, כותב טרברסו, היא סימפטום למצבו הנוכחי של השמאל, ששרוי בהווה ללא עתיד. מאז סוף המאה ה-20 עוסקים אינטלקטואלים ואנשי שמאל ללא הרף בתיאוריות ופרקטיקות של זיכרון, פוליטיקת זיכרון, זיכרון היסטורי, זיכרון פרטי וקולקטיבי, עבר מומצא ועבר קולקטיבי.
הברבריות הטוטליטרית שבה נאבק השמאל המערבי מגויסת כיום לצורכי פוליטיקת ההווה. המילים "ג'נוסייד", "נאצי" או "אושוויץ" משמשות לתיאור כל אי-צדק, מערבי או ישראלי. כל מאבק באימפריאליזם האמריקאי מושווה מיד למאבק תנועות המחתרת באירופה הכבושה על ידי הנאצים. כל מאבק דמים הופך לרצח עם. בהעדר עתיד, הופך ההווה למאבק עם העבר.
אולם עבור השמאל, העיסוק הכפייתי בזיכרון אינו רק נחמה אלא טקס של העלאת שדים וגירושם. כל הקבוצות שהשמאל דיכא והשפיל – עבדים ושחורים, מוסלמים והודים, מזרחים ופלשתינים ובראש ובראשונה נשים – רודפות אותו כרוחות רפאים. חלק מהותי מהעיסוק בזיכרון ההיסטורי הוא בקשת סליחה מכל אותן קבוצות והכאה על חטא.
ההתפכחות של כל אותן אידאולוגיות ותנועות שמאל במערב ובישראל שחגגו את ניצחונן ב-1989, לאחר מאתיים שנות מאבק, הייתה קצרה ומכאיבה. במציאות של תחילת המאה ה-21, תקוות קולקטיביות חדשות אינן נראות באופק: העולם, כנראה, ימשיך להיות כאוטי.
