ספרה של ד"ר תמר ורדיגר מציע דרך חדשה להתבוננות בסיפורי המקרא. השיטה נעוצה במערכת הציפיות של הקורא: הסופר המיומן מפתח ציפיות אצל הקורא בתחילת הסיפור, ותוך כדי העלילה מחזק או מחליש אותן, כאשר מטרתו היא להעביר לקורא את המסר הרצוי. זוהי גישה מפתיעה ביחס לסיפור המקראי, ובהמשך נראה שניסיון ליישם אותה מעלה קשיים אך גם מניב פירות. התשתית התיאורטית לגישה זו נמצאת במבוא לספר, ונדגים אותה באמצעות הפרקים בספר עצמם.
ציפייה לגוי גדול
הסיפור הראשון שאותו בוחרת ורדיגר לנתח הוא סיפור אברהם והפרק נפתח כך: "מתחילת פרשת לך-לך ועד סוף ספר בראשית מלווה את הקוראים ציפייה לכך שאברם-אברהם יהיה לגוי גדול" (עמ' 25). אני מודה שקראתי את ספר בראשית עשרות פעמים, הן כחלק ממחזור הקריאה השנתי והן בלימוד ובקריאה של הספר בצורות שונות, ומעולם לא חשתי בציפייה כזו. ורדיגר ממשיכה: "לציפייה זאת יש בסיס כפול. פנים טקסטואלי וכנראה גם חוץ טקסטואלי. הבסיס הפנימי נמצא בדברי א-לוהים המובאים בטקסט. הבסיס החיצוני חבוי בהנחות אודות קהל היעד, אשר יש לשער שעומדות ברקע של כתיבת הספר". ורדיגר בוחרת להתייחס רק לפנים הטקסט ומשם ממשיכה בניתוח הסיפור, פרשייה אחר פרשייה.
יש פרשיות המחזקות את הציפייה: כל אלו שבהן מובטח לאברהם בפירוש שיהיה לו זרע; ויש כאלו המחלישות אותה, כדוגמת ההיפרדות מלוט וההבנה שממנו לא יבוא הגוי הגדול. לפעמים החיזוק וההחלשה באים בפסוקים סמוכים כמו בפרשת העקדה, שבה נדמה לנו שיצחק עומד למות ומיד אחר כך ברכת הזרע מחוזקת. כבר בתחילת הסיפור אנו למדים שאברהם לקח איתו את לוט. כולנו מכירים את המדרש על מות הרן ועל כך שאברהם למעשה אימץ את לוט, אולם בפסוקים אין לכך שום מקור. ורדיגר מראה שכבר פסוק זה פועל במקביל לחיזוק הציפייה. לאברהם אמנם אין זרע ואנו יודעים ששרה עקרה, אבל לוט יכול להיות יורשו. אותו פסוק פועל במקביל גם להחלשת הציפייה. הציווי הא-לוהי הורה לאברהם להתנתק ממשפחתו והוא לא מקיימו במלואו ולוקח עמו בן משפחה.
קריאה כמו זו שורדיגר מציעה דורשת לקרוא פסוק פסוק ולשאול לגבי כל אחד מהפסוקים האם הוא מחליש או מחזק את הציפייה, ואם כן איך הוא עושה זאת ומדוע. זו בהחלט שיטה לא שגרתית, ויתרונה בכך שגם פסוקים שלא תמיד נראים כחשובים יכולים להתגלות כבעלי משמעות חדשה, כמו זה על לוט. אולם לשיטה יש גם חסרונות. היא דורשת איטיות ועוצרת את שטף הקריאה. סיפור צריך להיקרא ולא להיות מנותח משפט אחר משפט. גישה כזו טובה ללומדים ולחוקרים, אולם לא בהכרח לקוראים מהשורה. אני לא משוכנע שרוב הקוראים אכן חשים בציפייה זו, ובשל כך הם לא חושבים עליה כלל לאורך הסיפור.
יתרה מכך, דוגמה ספציפית זו אינה מוצלחת בעיניי להדגמת התיאוריה. פרקה של ורדיגר מסתיים לאחר עקדת יצחק. היא מודעת לכך שהציפייה שאברהם ייהפך לגוי גדול לא התגשמה בנקודה זו, ולפי דבריה היא מתגשמת רק בתחילת ספר שמות. אולם גם הנחה זו אינה מדויקת. אברהם הופך לגוי גדול בסיום פרשת חיי שרה. הוא נושא את קטורה, מוליד עוד שישה בנים ואנו יודעים גם על צאצאים שלהם, ומיד אחר כך בא פירוט תולדות ישמעאל ואנו רואים שברכת הריבוי לישמעאל, ודרכו גם לאברהם, התקיימה. גם יצחק, באותו פרק זמן, נשוי, כך שלפחות צריך היה להמשיך את הניתוח עד פרק כ"ה. ייתכן אף שצריך היה להמשיך בניתוח זה לכל אורך ספר בראשית, שכן גם סיפורי יצחק ויעקב הם חלק מאותה הבטחה של גוי גדול, אולם להדגמה רצוי לבחור יחידה קצרה וסגורה יותר.
שאלת קהל היעד
הפרק השני עוסק ביחידה מובחנת הרבה יותר, מערכת היחסים בין יעקב ולבן בפרשת ויצא. היחידה הספרותית תחומה היטב, גם במסורה הרואה בה פרשייה אחת ארוכה ללא חלוקה. לקורא ישנן שתי ציפיות עוד לפני התחלתה: נישואין של יעקב לאחת מבנות לבן וחזרתו של יעקב לארצו. מהלך האירועים בפרשת ויצא משנה כל אחת מהן מדי כמה פסוקים. עניין הנישואין מתגשם די מהר בתחילת היחידה, למרות שגם בו היו עיכובים ובלבולים, והחזרה לארץ מתרחקת למשך זמן רב. לאחר הניתוח המפורט במהלך הציפיות, דנה ורדיגר באידאולוגיות העולות ממערכת ציפיות זו, ובהן: ידיעת ה' – ה' יודע מה יקרה; יכולת ה' – ה' יכול לשנות את המציאות; עקרון הבחירה החופשית, עקרון הצדק ועקרון הגמול. עקרונות אלו אינם מפתיעים את הקורא, למעשה אלו לרוב הנחות היסוד שלו, והם מפורטים בפירוש במקומות רבים במקרא. אך יתרונה של הגישה שאותה מציגה ורדיגר היא בכך שהיא מראה כיצד עקרונות אלו נמצאים גם בצורה חבויה יותר מתחת לפני השטח.
חיסרון נוסף של השיטה הוא הזנחת ההיבטים החוץ-טקסטואליים, שאותה עשתה ורדיגר במודע. הזנחה זו יוצרת חסר מסוים, שכן הקורא המיועד מכיר את הסיפור עוד לפני שהוא קורא אותו. מצוות "והגדת לבנך" היא אחת המצוות החשובות, וכל ילד שומע את סיפורי האבות ויצירת עם ישראל ובפרט את הדוגמאות שאותן ורדיגר הביאה כבר בליל הסדר, עוד בטרם ידע לקרוא ולכתוב. זה לדעתי קהל היעד, ולא קהל היעד של חוקרי המקרא ומבקריו. מכאן שלקורא אין כמעט ציפיות. הוא יודע מה הולך לקרות, הוא יודע גם איפה יהיו נסיגות מהציפייה ומהלך האירועים אינו מהווה הפתעה בעבורו.
הפרק השלישי עוסק בציפיות הבאות דרך אנלוגיות. אני מסכים ומקבל את הרעיון שביטויי לשון נדירים הנמצאים בשני סיפורים ובהם בלבד מצביעים על קשר בין הסיפורים. קורא מיומן צריך לזהות ביטוי בסיפור המאוחר (בכרונולוגיה החז"לית או המחקרית) ולהבין ממנו כי יש השוואה, ברורה או רופפת, לסיפור המוקדם. לא אחת אני מוצא ביטויים שחוזרים על עצמם בסיפורים שונים ונהנה מכל מציאה כזו ומהחידוש שיש בה עבורי. אולם דא עקא, ציפיות כאלו דורשות הכרה טובה של הסיפורים מראש, ואינן מתאימות למי שקורא אותם כיחידות מנותקות. קורא ראשוני אמיתי של התנ"ך כמעט אין. אלו שכן יהיו לרוב ילדים צעירים מאוד, ואני זוכר עד היום את ההפתעה של בתי בת השלוש כאשר סיפרתי לה במהלך לימוד ספר במדבר שמשה לא יכניס את בני ישראל לארץ ישראל. אכן, לילדה הייתה ציפייה והיא נכזבה, אולם הספר לא מיועד לקהל של בני שלוש. כמעט כל היתר יודעים את סוף הסיפור, וזה בסדר. התורה איננה ספר מתח. קורא ראשוני מבוגר יהיה נדיר ביותר, ואינו חלק מקהל היעד הראשי.
בין ספרות לאמונה
לסיכום, נראה לי ששיטת קריאה זו, שאולי מתאימה לסיפורי מתח מודרניים, שבהם הסופר רוצה להטעות את הקורא במכוון בשלבים מסוימים, פחות רלוונטית לתנ"ך, פרט אולי ליחידות בודדות כדוגמת מגילת אסתר. בוודאי שאת ספרי החוקים אין לקרוא בקריאה כזו, ואפילו בספר שלפחות חציו סיפורי, ספר שמות, קריאה כזו תיכשל. ניסיתי לקרוא את ספר שמות, והציפייה היא כי בני ישראל יעבדו את ה' ויגיעו לארץ ישראל. אבל בהמשך הספר מופיעים כמה דברים מפתיעים. כל מעמד הר סיני, עשרת הדיברות ועשרות המצוות של ספר משפטים, שלא נרמזים כלל לפני יציאת מצרים; ותמוה מכך, כל ענייני המשכן שממלאים כמעט חצי ספר ולא נרמזו כלל בתחילתו. לארץ ישראל לא מגיעים והעיכוב יתברר רק בספר במדבר המרוחק. לקורא הדתי העדר מימוש הציפייה אינו מפריע, שכן ממילא התורה בעבורו היא יצירה אחידה ומגובשת, אולם לחוקר ולמבקר הדבר מציב קשיים. ואם יש צורך להגביל שיטה זו רק לספר בראשית ולעוד כמה ספרים סיפוריים כדוגמת נביאים ראשונים, נראה שיש אילוץ מסוים של השיטה על הטקסט.
ולמרות זאת, ועל אף שבעיניי מחבר הספרים לא ביקש להעביר את מסריו דרך מערכת הציפיות של הקורא, ובייחוד לא דרך השינויים הדקים שחלים בהם במהלך הסיפור, יש בשיטה זו חידוש ותועלת ונהניתי מקריאת הספר. הצורך לקרוא קריאה זהירה לפי השיטה תוך ניתוח מדוקדק של כל פרשייה לאחור, כאשר אנו יודעים את סוף הסיפור, יכול להניב תובנות חדשות, להצביע על נקודות מפנה לא צפויות בעלילה ולפתוח אופקים פרשניים חדשים. בכך הופכת התיאוריה הספרותית להיות המשרתת של התיאוריה הפרשנית.
נקודה זו מעצימה את הפער בחקר המקרא בין חוקרים חילוניים לדתיים. חוקרים שרואים ביצירה זו יצירה ספרותית ותו לא יתקשו לבצע קפיצה זו. בעיניהם הניתוח הספרותי עומד בזכות עצמו. ואם נמשיך את ההקבלה לספרי מתח, הרי שבשיטה זו אפשר לנתח יצירה של אגתה כריסטי ובסוף הניתוח להבין איך כריסטי הצליחה להטעות את קוראיה. אבל למדרגה גבוהה יותר של ידע לא הגענו ונשארנו בתחום הספרותי בלבד, וגם אם יש מסר, הרי הוא תאורטי בלבד. חוקרים דתיים, כדוגמת ורדיגר, רואים בכלים ספרותיים אלו כלי עזר בלבד. הם אינם המטרה אלא רק האמצעי. שימוש נכון בכלים אלו מטרתו להרחיב את הפרשנות התיאולוגית לסיפור ולצאת מההתייחסות אליו בתור סיפור בלבד, והמסר הוא מסר מעשי. במידה שנצליח, הרי שביצענו דילוג ועברנו מנדבך נמוך לנדבך גבוה יותר, ובכך שכרנו.
בראשית ציפייה
תהליך הקריאה וייסוד האידיאולוגיה המקראית
תמר ורדיגר
רסלינג, 2018, 230 עמ'
