תחקיר: כך איבדה הציונות הדתית את המקום שבו גובשה דמותה הרוחנית

"הרוח הממלא את הדור הישר והצעיר בארץ ישראל הוא חפץ של חיים פשוטים, בריאים וטהורים (…) פה אפשר לנו למצוא צעירים מצוינים שיאבו להיות עמלים בתורה ותקוותם לא תהיה כלל משרת רבנות, ולא שום קרדום ועטרה הנעשים מן התורה (…) ובהיותו בלתי מבקש גדולות כי אם מקום לחיים כשרים ובלתי בזויים יוכל להגיע לזה על ידי לימוד מלאכה של שלוש שעות ליום (…) יחד עם בתי תלמוד תורה וישיבות צריכים אנו לייסד בתי מלאכה" (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, פורסם לאחרונה ב"פנקסי הראי"ה", עמ' תס"ד)

השער החלוד והנעול בסמטה הצופה אל הים לא מסגיר את גודל המטען הרוחני וההיסטורי הנחבא מאחוריו. רק מעטים יודעים שאת המקום הזה אפשר להגדיר כאחת התחנות החשובות בהתפתחות התפיסה הציונית־דתית. כאן, בין בתים ציוריים בעלי גגות רעפים וחלונות מעוטרים, ניצבו הישיבה ובית הכנסת של הרב אברהם יצחק הכהן קוק בשנותיו הראשונות בארץ ישראל. אך באתר החשוב הזה, שהוגדר כ"הקדש", עומדים כעת לקום מלון בוטיק ודירות יוקרה לאלפיון העליון. המבנה ההיסטורי מוזנח והרוס, שעריו מרותכים, וגדר איסכורית לבנה מקיפה אותו ומבשרת על עבודות הבנייה העתידות להתבצע במקום.

"לקרקעות באזור הזה אין מחיר", אומר לנו דניאל רואימי, תושב שמנהל מאבק משלו נגד השתלטות אנשי עסקים על הקדשים אחרים בסביבה. "הטייקונים שמגיעים לכאן, ויש הרבה כאלה, מוכנים לשלם סכומי עתק כדי לבנות וילה במרחק יריקה מהים או להקים מלון. לצערי, הדבר האחרון שמנחה נאמני ההקדש הוא הרצון לשמר את ההיסטוריה ולהפיח חיים במוסדות הציבור הללו. מורשת הרב קוק מעניינת אותם כשלג דאשתקד, כי הפיתוי שעומד בפניהם גדול מאוד".

הפיתוי גדול, והאפשרויות לחסום אותו מוגבלות ביותר. "ברגע שההקדש מוכר כדתי, לבתי המשפט אין שום סמכות לגביו", אומרת עו"ד נירה דוראני, לשעבר הממונה על ההקדשות הכלליים במשרד המשפטים. "רק בתי הדין הרבניים יכולים לקבל החלטות בעניינו, ולדיינים יש שיקולים משלהם. ניסיתי כמה וכמה פעמים לעשות סדר בהקדשות הדתיים, אולם קצרה ידי מלהושיע".

הארונות הפכו לכספות

שכונת נווה־שלום, שבה שוכן המבנה, היא השכונה העברית השנייה שנבנתה מחוץ לחומות יפו. זרח ברנט, חובב ציון שנמנה עם ראשוני היוצאים מחוץ לחומות ירושלים ועם מייסדי פתח־תקווה, הקים אותה בשנת 1890, שלוש שנים לאחר ייסוד נווה־צדק. בשכונה החדשה דאג ברנט להתקין גם מבני ציבור לטובת הקהילה, ובהם מתחם "שערי תורה". המבנה בן שבעת החדרים כלל תלמוד תורה, בית מדרש, בית תבשיל, כיתות לימוד ואולמות מלאכה. השטח הבסיסי של המתחם הוקדש על ידי נדבן יהודי בשם שמחה גולדברג, ולכן הוא נקרא ברישומים המשפטיים "הקדש גולדברג". "הקדש" בהקשר הזה הוא מונח חוקי המתאר נכס שנתרם למטרה ציבורית, דתית או אחרת.

עם עלייתו של הרב קוק ארצה, הפך המבנה הזה למרכז הפעילות שלו. שמו של הראי"ה (תרכ"ה־תרצ"ה; 1865־1935) נקשר בזיכרון הציבורי עם שלל מפעלים רוחניים, ובהם ספרי ההגות וההלכה שכוננו את התודעה הציונית־דתית בימי שיבת ציון החדשה, ייסוד הרבנות הראשית לישראל והקמת תנועת "דגל ירושלים" וישיבת "מרכז הרב". ישיבת שערי תורה, שבראשה עמד הרב קוק בימי כהונתו כרב של יפו והמושבות, היא מיוזמותיו המוכרות פחות, אך יש קווי דמיון רבים בינה לבין מוסדות החינוך הדתיים־לאומיים של ימינו.

לישיבה שייסד במתחם, בנה הרב קוק סדר יום מהפכני שעמד על שני אדנים: עבודה פיזית בבית מלאכה שייצר ארונות ברזל, ותוכנית לימודים חדשנית. זו לא הגבילה את עצמה ללימודי ש"ס ופוסקים, כמקובל בישיבות הליטאיות, אלא הוסיפה עליהם לימודי חול, מחשבת ישראל ואף קבלה. במכתב המופנה לתורמים הסביר הרב קוק את חשיבות המהלך של הצמדת "עבודה" ל"תורה": "בת"ת שערי תורה הוקמה על פי הרשאתי מחלקה למלאכה, והיא הולכת ומתגדלת, ואקוה שתתן כבוד לשלומי אמוני ישראל להודיע לכל, שהננו חפצים בבנין הארץ המעשי. עתה כבר עסוקים הם בתעשיית ארונות הברזל לבתי האוצר, אשר לא יפלו בשכלולם מהמובאים מאירופא… המוסד היקר הזה מאחד תורה, אמונת אומן, דרך ארץ ויגיע כפים של אדמת הקודש, שיהיו לנו על ידו המון בעלי מלאכה ואנשי השוק, שלא יביטו על דרכי היהדות כ'גויים גמורים' כפי מה שהדבר עלול להיות מתהלך אם לא יקורב כלל החינוך המעשי של אנשי השוק למחיצה שבה תלמידי חכמים שרויים ומתהלכים".

בישיבה לימדו בין השאר הרב שלמה זלמן שך (שנהרג במוצא במאורעות תרפ"ט) והרב שם־טוב גפן. בניגוד למרכז הרב, ששיקפה את המודל הישיבתי הקלאסי, בשערי תורה אכן מימש הרב קוק את חזונו להקמת ישיבה עם תוכנית לימודים אינטרדיסציפלינרית, עשירה ורחבה. על ניהולו של בית המלאכה הופקד יעקב גולדמן, מתלמידי הישיבה, והידע והניסיון שצבר שם היוו מאוחר יותר בסיס להקמת מפעל הכספות הישראלי המשגשג "מגן גולדמן", הקיים עד היום. פרק שלם בספר "הלב הטוב שיצק ברזל", שבו מגוללות בנותיו של גולדמן את סיפור חייו של אביהן, עוסק בתקופת שערי תורה.

בשנותיו ביפו כתב הרב קוק חלק ניכר מהגותו, שהתפרסמה בספרי "אורות" ושימשה בסיס לתפיסה הדתית־לאומית של מדינת ישראל ותהליך הגאולה. חמש שנים לאחר הקמת הישיבה פרצה מלחמת העולם הראשונה, והרב, שבדיוק יצא לאירופה, לא היה יכול לחזור לארץ ישראל. הקרבות הגיעו עד לשכונה שבפאתי יפו, מבנה הישיבה ניזוק בהפצצות והתלמידים התפזרו. כאשר שב הרב קוק ארצה הוא מונה לתפקיד הרב הראשי של ארץ ישראל, וממקום מושבו בירושלים המשיך לטפל בישיבה ובמתחם שערי תורה כנאמן וכראש הוועד. לאחר פטירתו נוהל המקום במשותף בידי הרב גפן, יעקב גולדמן והסופר יעקב חורגין. בימי מלחמת העצמאות ננטש המתחם, ולאחריה כבר לא שבה הישיבה לפעול.

בשנת תשכ"ב פנו הנאמנים לרבה של תל־אביב, הרב איסר יהודה אונטרמן, בבקשה לשנות את ייעוד ההקדש ולהקים במתחם כולל אברכים. הרב אונטרמן קיבל את הבקשה: "מאשר אני בזה כי המוסד הוותיק 'שערי תורה' אשר הביא ברכה רבה לחינוך התורה בעירנו במשך שבעים וחמש שנה, עבר עתה לרגל מסיבות שונות לשדה פעולה חדש בשטח הרבצת התורה בדרג גבוה. מוסד זה הקים כאן בית מדרש גבוה לתורה וכולל אברכים וכבר הצליח למשוך אליו סגל חבורה נעלה".

החניון מממן ישיבה

השתלשלות מעמדו המשפטי של המקום בשנים המאוחרות יותר אינה ברורה לגמרי. גורמים מהציונות הדתית ניסו לקבל אחריות על המתחם, אך נדחו בבית הדין הרבני. נציג ההקדש שנאבק בהם היה עו"ד יוסף שחור (שהלך בינתיים לעולמו). אביו, זלמן זאב שחור, שימש כחבר בגוף הנאמנים שניהל את האפוטרופסות של ישיבת שערי תורה, ולאחר פרעות תרצ"ו עמד גם בראש "ארגון סוחרי יפו היהודיים", ופעל רבות לשיקומם של יהודי העיר. בהמשך הצטרפו להנהלת שערי תורה שני רבנים חרדים: ראש ישיבת פוניבז' הרב ברוך דב פוברסקי, והרב צבי קפלן.

מאז שנות השמונים נאמני ההקדש הפעילו חניון בשטחו הלא בנוי. המיזם העסקי הזה – שפעל גם בשבתות – הכניס לקופת ההקדש סכומים נאים. בבית הכנסת התקיים כולל זעיר ובו קומץ אברכים חרדים שהגיעו מבני־ברק תמורת מלגה, ואילו בית המדרש הוותיק ובית המלאכה נחסמו והוקפו בגדר. לאחר הקפאה של שנים, כשהמקום הפך מוזנח וצבר חובות לעירייה, ניגשו הנאמנים לבית הדין הרבני האזורי וביקשו למכור את הנכס ליזמי נדל"ן.

מסמך שהגיע לידי מקור ראשון ממחיש את הגישה של בית הדין הרבני לסוגיה. זהו פרוטוקול דיון שהתקיים בשלהי 2007, כשמהצד האחד עומדים ישראל זעירא ועו"ד איציק בם בשם עמותת "ראש יהודי", ומהצד השני עו"ד שחור ואליעזר קפלן, חברי הנהלת שערי תורה. "את בית הכנסת של הרב קוק הכרתי במשך שנים", מספר לנו זעירא. "היינו מגיעים אליו בסיורים, ותמיד חלמתי להקים במקום בית למורשת הציונות הדתית. יום אחד הכניסה לבניין נחסמה, וכשניסיתי לברר מה קורה גיליתי שהנאמנים קיבלו אישור מבית הדין הרבני למכור את כל ההקדש לאנשי עסקים. כדי לעצור את הפרויקט הגשתי תביעה לבית הדין".

אב בית הדין היה הרב אברהם שיינפלד, ולצידו ישבו הרבנים אברהם ריגר ודב דומב. כאשר נשאל שחור מדוע הוא רוצה למכור את המתחם לטייקונים, התשובה הייתה: "המקום הפך לנכס מכביד. השוכרים הגדולים יצאו לאזור פיתוח, וכל מה שיכולנו לעשות זה להשכיר לדיסקוטקים ולעסקים הכרוכים בחילול שבת".

זעירא מנגד ניסה להסביר לבית הדין על החשיבות ההיסטורית של "שערי תורה", וסיפר על תוכניותיו לקיים במקום פעילות לתושבי האזור ברוח מורשת הרב קוק, כפי שעושה ארגון "ראש יהודי" בשכונות אחרות בתל־אביב. עוד תהה זעירא האם השימוש שעושים הנאמנים במתחם אכן תואם את המטרות שלשמן הוקדש: "יש שם חניון שמכניס כספים רבים. מה עשו בכספים? הפעילו שיעורים? או שאולי הכסף הלך למטרות אחרות?"

תשובתו של הרב שיינפלד הייתה שומטת לסת: "האם הבקשה שהגשתם היא משום שיש לכם צורך במקום?", שאל. כשנענה בחיוב, הציע "פשרה": "יש מקום ברחוב קלישר 27 בתל־אביב שאפשר ללמוד שם. אולי תשמעו פרטים על המקום ולא יהיה צורך בדיון". שימור היסטורי ראשון במעלה? הגנה על הקדש השייך לעם היהודי? כל זה, כך נראה, לא עניין את בית הדין: מבחינתו, התכלית המרכזית של ההקדש היא מימון ישיבות חרדיות, ואת העותרים אפשר לנער בהבטחה שיקבלו כמה מטרים רבועים במקום אחר.

"האנשים האלה הם אנשים טובים, אבל יצר החמדנות גבר עליהם", טען עו"ד שחור באותו דיון כלפי נציגי ראש יהודי. "מישהו הסית את אנשי מרכז הרב… המקום לא היה בית כנסת של הרב קוק ולא יצאה משם תורה לישראל, אלא שימש לצורכי התלמידים והתושבים בסביבה. אין למקום ערך יהודי־רוחני היסטורי". הרב שיינפלד קיבל את הטענה הזו. בפסק דינו קבע שהקשר של הרב קוק למקום איננו ברור, והביא הוכחה ניצחת: ההקדש היה קיים עוד לפני שהרב קוק עלה ארצה, ומנהליו הקודמים המשיכו להפעיל את מוסדותיו גם בזמן מלחמת העולם הראשונה, כשהרב היה בחו"ל.

הרב שיינפלד הוסיף עקיצה: "אם באמת ובתמים הם (ראש יהודי – י"י) מבקשים להציל נכסי הקדש ובתי כנסת, אנו נפנה אותם למקומות שבאמת זקוקים לשיקום והצלה". את הצעת הארגון להקים במקום מוסד עירוני להנצחת מורשת הרב קוק, הוא דחה על הסף: "העירייה, כגוף שלטון חילוני שרוב נציגיה אינם דתיים, אינה הגורם המתאים לניהול הקדש שמטרותיו דתיות. נוכחנו לראות זאת בהקדש אחר (בית כנסת "מראות הסולם" ברח' רוקח), שבו דרשה העירייה במפגיע בבית המשפט המחוזי להפוך את בית הכנסת למוזיאון". במילים אחרות, עדיף למכור את הנכס לטייקוני נדל"ן מאשר שישמש כמוזיאון המשמר את מורשת הציונות הדתית.

עוד הטעימו הדיינים כי "לא מצאנו כל פגם בהתנהלותם של הנאמנים הנוכחיים, שמלבד מסירותם להקדש, בהם גם תלמידי חכמים מובהקים כגון הרה"ג ברוך דב פוברסקי שליט"א והרה"ג צבי קפלן שליט"א, שמכהנים שנים רבות בתפקידם שלא כדי לקבל פרס". החניון הפועל בשבת בשטח ההקדש לא נתפס בעיניהם כ"פגם".

ועוד פנינה: בפסק הדין כתב הרב שיינפלד מדוע אין לצרף את אנשי ראש יהודי כנאמנים. הנימוק הראשון הוא "ההקדש היה מיועד לתלמידים ועניים מעדת האשכנזים הפרושים, לכן בוודאי שיש להעדיף נאמנים מיוצאי עדת האשכנזים". האם הבעיה נעוצה בשמות המשפחה של התובעים? "'אשכנזים פרושים' הוא השם שבו כונו במקור תלמידי הגר"א שעלו ארצה", מסביר לנו עו"ד ירון אונגר, מומחה לענייני הקדשות. "בית הדין רואה את הציבור החרדי כגלגול המודרני של הקבוצה ההיא, אף שאין לזה שום בסיס. תלמידי הגר"א היו, במובנים רבים, הרבה יותר קרובים לרב קוק מאשר לרב פוברסקי. זה לא קשור לשיוך עדתי, אבל זו בהחלט דוגמה להטיה פוליטית".

חינוך ילדי עניים

האסטרטגיה של עו"ד בם התבססה על הטענה שלבית הדין הרבני אין בכלל סמכות לדון בגורלו של מתחם שערי תורה. מדובר בהקדש שנוסד בפני בית דין שרעי של האימפריה העות'מאנית, אמר בם, ובית הדין הרבני יכול להיות בעל סמכות לגביו רק אם המקדיש התייצב בעצמו בבית הדין ואשרר בפניו את ההקדש. שחור וקפלן טענו מנגד שלאחר מאורעות תרצ"ו פנו נאמני ההקדש לרב צבי פסח פרנק בבקשה למנות אפוטרופוסים חדשים, והבקשה הזו הופכת את בתי הדין הרבניים לבעלי הסמכות.

בית הדין הרבני הגדול, שאליו התגלגל התיק, אימץ בשאלת הסמכות את חוות דעתו של היועץ המשפטי לבתי הדין דאז, עו"ד שמעון יעקבי. "דעתי היא כי המסמך החתום על ידי מרא דארעא דישראל, הגאון הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, מיום ב' מרחשון תרפ"ב, הינו שטר הקדש שנוסד בפני בית דין רבני", כתב יעקבי, המכהן כיום כמנכ"ל בתי הדין הרבניים. "קיים מסמך שנעשה על ידי הרבנות הראשית למחוז תל־אביב ביום ה' באדר תש"ח. המסמך הינו אישור לצורך פטור ממיסים בגין היות ההקדש 'הקדש עולם למטרת חינוך ילדי עניים וגם למקומות תפילת רבים'. יש באישור זה ללמד – מעצם הנפקתו על ידי הרבנות הראשית למחוז יפו־תל־אביב, ששימשה באותה עת כבית דין רבני מקומי בדרגה ראשונה – כי מנהלי ההקדש ונאמניו הכפיפו עצמם לפיקוחו של בית הדין הרבני. משכך, עברה סמכות הפיקוח לגבי ניהולו הפנימי של ההקדש אל בית הדין הרבני".

"לקביעה הזו אין שום יסוד בדין הישראלי", אומר מנגד עו"ד אונגר. "הדרך היחידה להקדש להיות מוכר כהקדש דתי היא שייווצר בפני בית דין דתי, על פי הדין הדתי. תפיסת המסמך ההוא מתש"ח כהכפפת ההקדש לפיקוח בית הדין נראית כמחטף סמכויות". עוד מעיר אונגר ש"בית המשפט יכול להתערב בהחלטת בית הדין, אם זו התקבלה שלא כחוק".

מכל מקום, הדיינים הרב אברהם שרמן, הרב חגי איזירר והרב ציון אלגרבלי דחו את תביעת "ראש יהודי", והדרך למכירת ההקדש נסללה. חברת "ישועתי" שבשליטת אדמונד שמסי, איש עסקים יהודי־אמריקני, קיבלה לידיה את המתחם בתמורה ל־6 מיליוני דולרים – מחיר נמוך מאוד יחסית לשוויו של השטח. שמסי מכר את הנכס למיליארדר פטריק דרהי, בעל השליטה בחברת הוט ומי שדורג על ידי מגזין פורבס כאיש העשיר בישראל. דרהי כבר שילם 128 מיליון שקל תמורת המתחם. רוב השטח שעליו יושבים המבנים אמור כעת לשמש לבניית דירות יוקרה. אתר Xnet אף פרסם הדמיה של המלון שיקום כאן, לפי התוכניות ששרטט האדריכל פיצו קדם.

האם מבחינה משפטית היה אפשר למכור את הנכס? שני מסמכים ישנים שהגיעו לידי מקור ראשון מטילים צל כבד על ההחלטה של בית הדין הרבני. הראשון הוא פסק דין שנתנה הרבנות הראשית למחוז יפו ותל־אביב בתאריך כ"ב בתמוז תרפ"ה. הדיינים, הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל והרב שלמה הכהן אהרונסון, מאשרים בו את הצוואה של "המנוח ר' יהושע ב"ר טוביה הלוי דבורצקי", שמוריש את ביתו להקדש שערי תורה במעמד של "הקדש עולם" שלא יכול להימכר אי פעם.

מסמך נוסף הוא צוואה שכתבה רבקה גיטל בת ר' משה הכהן לייב, בעלת הבית ברחוב חברת ש"ס מס' 6, שהוא חלק מהמתחם. בצוואה, שנחתמה בתאריך כ"ז בשבט תרפ"ז, נאמר שהבית יימסר כהקדש ל"שערי תורה". לצוואה יש הוספה בכתב יד של מזכיר בית הדין ר' שלמה רוהלד, ובצידו השני מופיעות חתימותיהם של מנהלי "שערי תורה". במסמך מאוחר יותר, מתשרי תרצ"ב, מודיעה רבקה גיטל שהיא מוסרת את ביתה "בתור הקדש עולמים לטובת בית הת"ת שערי תורה", ומבקשת להוסיף לצוואה את המשפט "שהרכוש שהקדשתי לא יימכר ולא ייגאל עולמית לשום צורה, רק שפירותיו יהיו הקדש עולמים למוסד הנ"ל".

מדובר אפוא בשני נכסים השייכים לשערי תורה, וכנראה נמכרו בניגוד מוחלט לצוואותיהם של המקדישים. המסמכים התגלגלו במקרה לידיו של משה נחמני – חוקר מורשת הרב קוק, שתיעד את ימיה הגדולים של ישיבת שערי תורה בחוברת "שעריה נעולים". ככל הידוע לא הגיעו הצוואות הללו לעיונו של בית הדין, אף שיכלו להפוך את החלטתו.

בינתיים התרחשה התפתחות במאבק בזירה אחרת: הוועדה לשימור אתרים. כמה גופים ובהם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, ועד הפעולה להצלת בתי הכנסת בנווה־צדק ותנועת ראש יהודי, חברו יחד והגישו התנגדות לתוכניות הבניה של דרהי. בעקבות זאת פרסמה הוועדה תיקונים לתוכנית "תפרי נווה צדק", שמחייבים את הבעלים לשמר את המבנים ההיסטוריים. אלא שהשימור לא מבטיח את פתיחת הנכסים מחדש לשימוש הציבור, ובטח שלא את הפיכתם למוסד שינציח את מורשתו של הרב קוק; הוא רק מונע את הריסתם הפיזית. בשורה התחתונה, השטח הגדול של ההקדש שהמבנים יושבים עליו יוסב ברובו לבנייה.

מכרה זהב נטוש

מבקר המדינה הקודם, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, התריע בשעתו על ליקויים רבים בהתנהלות בתי הדין הרבניים בתחום ההקדשות. במהלך 2013 ערך המבקר בדיקת עומק בנושא, והוציא דו"ח חמור שתמציתו: איש הישר בעיניו יעשה. משנת 1993 ועד לשנת 2005, כך כתב, כלל לא היה מפקח מטעם בתי הדין על ההקדשות. נאמני ההקדשות לא הגישו דו"חות שנתיים כנדרש, לא הייתה הקפדה על רישום זכויות כדי למנוע סחר שלא כדין, בחלק מהנכסים ערכו הנאמנים שימוש פרטי בניגוד לחוק, מכירת הקדשות נעשתה ללא מכרז כשאיש לא בודק לאן מועבר הכסף, ולא התקיים כל פיקוח כמעט על קופות ההקדשות ועל ניהולם. עוד קבע המבקר שבתי הדין לא הציבו דרישות סף כלשהן להתמנות כנאמן, וכי רבים מהנאמנים נמצאים במצב של ניגוד עניינים.

להערכת המבקר, השווי המצרפי של ההקדשות בישראל הוא מיליארדי שקלים. "הממצאים בדו"ח חמורים, והם מלמדים על חולשה מהותית בפיקוח מצד הנהלת בתי הדין הרבניים", כתב לינדנשטראוס. הוא אף הזהיר ש"קיים חשש ממשי שגורמים בעלי עניין השתלטו על חלק מנכסי ההקדשות".

מתחם שערי תורה הוא רק אחד מהקדשות רבים שידעו את נחת זרועו של הזמן וזרועם של העסקנים. באזור נווה־צדק לבדו המתין גורל דומה ל"הקדש אור זורח" ו"הקדש קראפט". כדי להבין את התנהלות הרשויות בנושא, נסב עכשיו את הזרקור לפעילותם של שני שחקנים מרכזיים בנושא ההקדשות באזור נווה־צדק: יצחק ארבוס ועו"ד יוסי שחור, בן דודו של יוסף שחור שהוזכר לעיל.

ארבוס (49), אדם בעל השכלה משפטית וידע היסטורי, היה בצעירותו טוען רבני. את פעילותו בתחום ההקדשות החל בשנת 1995. בריאיון שנערך איתו ב"הארץ" לפני כעשור סיפר שעבר פעם סמוך לבית כנסת בפינת הרחובות הירקון ויונה הנביא בתל־אביב, ונענה לבקשתו של הגבאי הזקן להיכנס ולהשלים מניין. "עם תום התפילה הוא ביקש את עזרתי בשיקום בית הכנסת, שהיה בעבר מהמפוארים בעיר", שחזר. "אני אדם יסודי וסקרן. הלכתי ובדקתי בנוסחי טאבו ומצאתי שבית הכנסת הוא חלק מהקדש 'מאה שערים', על שם השכונה שישבה שם. בהקדש רשומים שני מגרשים נוספים, שעליהם השתלטו במהלך השנים. הגבאי לא ידע שהוא יושב על אוצר שיכול להספיק לשיקום בית הכנסת ולהקמת עוד כמה בתי כנסת חדשים".

ארבוס חבר לעו"ד אברהם טננבאום, והשניים איתרו את שטרות ההקדש בטאבו. לאחר שגילו להפתעתם כי הנכסים אינם מנוהלים, הקים ארבוס את חברת "באמונה", ופנה לרשם ההקדשות כדי להתמנות כנאמן עבור הקדשים שעמדו נטושים במשך שנים. מכיוון שהחוק קובע שהקדשים יהודיים שהוקדשו על פי הדין הדתי ינוהלו רק בידי בתי הדין הרבניים, פנה ארבוס לרב אליהו בן־דהן, שכיהן כמנכ"ל בתי הדין והמפקח על ההקדשות. הוא רכש את אמונו של בן־דהן, והלה מסר לידיו שלושה תיקים של שטרות הקדש שאיש לא ידע מה לעשות בהם.

בפשטות, מי שממונה לנהל הקדש אמור לדאוג להגשמת ייעודו. אם הנכס הוקדש להפעלת ישיבה, המנהל אמור להפעיל בו ישיבה; אם המקדיש ציווה את רכושו למוסד לנזקקים – יופעל בו מוסד לנזקקים. אבל מה קורה אם הנאמן אינו מצליח להגשים בהקדש את מטרותיו המקוריות, בשל הפסדים כספיים או מכל סיבה אחרת? ובכן, החוק מאפשר לו למכור את הנכס, באישור בית הדין, כדי שהכסף ישמש למטרות ההקדש. במקרה כזה, בית הדין רשאי לקצוב לו שכר על טרחתו. כמה שווה טרחתו של הנאמן? המקובל הוא להעביר לידיו בין רבע למחצית משוויו של הנכס. כשמדובר במבנים וקרקעות באזור הסמוך לחוף ימה של תל־אביב, אפשר להבין מדוע לנאמנים אין עניין להפעיל את ההקדש אלא רק למכור אותו. התעשרות מיידית כמעט מובטחת.

בן־דהן חתם עם ארבוס על הסכם שלפיו חברת "באמונה" תנהל בשביל בתי הדין הרבניים איתור ורישום של הקדשות תמורת "שכר טרחה הולם". השכר שנקצב היה עד רבע משוויו של כל נכס שלא הוכר קודם לכן כהקדש וכעת נחשף, ועוד 1.5 אחוזים שישולמו לכיסוי הוצאות. הסיכום הוכפף לשיקול דעת בית הדין, שהיה מוסמך שלא לאשרו. ארבוס הקים צוות מקצועי של חוקרים, איתר מאות הקדשות, ומונה עבורם כנאמן זמני עד לאיתור מוסדות בעלי מטרות דומות, שישמשו כנאמנים קבועים. בשלב מסוים הפך שותפו טננבאום לשופט, ומי שהחליף אותו בחברת "באמונה" היה עו"ד יוסי שחור.

חלפו שנתיים. בשנת 1997, בעקבות תלונות שהגיעו אליו, קבע היועץ המשפטי לממשלה דאז אליקים רובינשטיין שלא היה תוקף חוקי להתקשרות של בן־דהן עם ארבוס, והורה על ביטולה. ארבוס שכר את שירותיו של עו"ד יעקב נאמן ותבע מהמדינה פיצוי על נכסים שכבר איתר, ועל הוצאות משפטיות והוצאות שמאות שהיו לו מאז חתימת ההסכם. שווי הנכסים שהופיעו ברשימה של "באמונה" עמד על סדר גודל של 6 מיליארדי שקלים – סכום גדול בהרבה, אגב, מתקציבו השנתי של משרד הדתות.

ארבוס תבע בתחילה 360 מיליון שקלים, אך לאחר שנדחתה בקשתו לפטור מאגרה (שתלויה בגובה התביעה), הועמד סכום התביעה על 30 מיליון שקלים בלבד. התיק נידון בבית המשפט המחוזי בירושלים, אצל השופטת גילה כנפי־שטייניץ. זו דחתה את דרישותיה של חברת "באמונה" וקבעה שההסכמים נגועים ב"אי־חוקיות בולטת", אולם פסקה החזר הוצאות נדיב בסכום של כמעט 2 מיליוני שקלים. "באמונה" ערערה לעליון, אך השופטת אסתר חיות דחתה את ערעורה.

בהמשך נקלעה "באמונה" לקשיים כלכליים והגיעה לפירוק, אולם הדבר לא מנע מארבוס להמשיך ולהתקדם בשני מסלולים מקבילים. לצד טיפול בהקדשות דתיים הוא עסק גם באיתור הקדשות שאינם דתיים, ובהם נכסים בשדרות ניצה בנתניה ובמרכז תל־אביב שהוקדשו לאוניברסיטה העברית. ארבוס גילה גם כי שטח ענק בחוף תל־אביב, שבו שוכנים כיום גן צ'ארלס קלור, מסגד חסן בק וכמה מלונות יוקרה, רשום כהקדש. הוא פנה לבית המשפט וקיבל נאמנות זמנית באמצעות שיתוף פעולה עם האגודה למלחמה בסרטן. באגודה חתמו עם ארבוס על הסכם המבטיח לו 40 אחוז מערך הקרקע, אולם המהלך הסתבך כשהתגלה שאחד מנאמני ההקדש הוא הרב הראשי הספרדי, שהתנגד לתשלום שכר טרחה כה גבוה.

"במדינת ישראל יש מאות הקדשות שנגזלו", אומר לנו אריה ארבוס, אחיו ועורך דינו של יצחק ארבוס. "לצערנו, בית הדין לא מתפקד בנושא הזה, וגם המפקח על ההקדשות לא עושה כמעט דבר. כשאחי גילה את תחום ההקדשות הוא נכנס לעובי הקורה, קנה מסמכים, איתר הקדשות, בדק בספרים היסטוריים והכין רשימה של 300 נכסים. הפעילות שלו הייתה אמורה להציל את ההקדשות מהשתלטות של גורמים פרטיים. הוא לא אלטרואיסט אלא עובד תמורת שכר טרחה – והוא לא מסתיר זאת – אבל המהלך שלו מקים לתחייה את ההקדש. הבעיה היא שהמדינה שמה לעצמה מקלות בגלגלים. המהלך של אליקים רובינשטיין חיסל למעשה את חברת 'באמונה', ומאז אין טיפול בהקדשות והציבור מפסיד מיליונים בכל חודש שעובר. אחי עבר להתמקד באיתור נכסים פרטיים. שם לא צועקים על זה שהוא מקבל כסף".

אתה מציג אותו כמי שמציל את ההקדש, כשבפועל הוא רוצה למכור אותו. בדרך דומה, מתחם שבאופן טבעי יכול לשמש מוזיאון לתולדות הרב קוק והעלייה השנייה, התגלגל לידיים של יזמי נדל"ן.

"ראשית, אחי לא קשור למתחם שערי תורה, שהמכירה שלו שימשה למימון הכולל שפעל בו. בכל מקרה, הטענה שהעלית נובעת מחוסר הבנה. להקדש יש מטרות מוגדרות שנכתבו במסמכי היסוד שלו, ולא תמיד הן מה שאתה חושב או מה שנראה לך הגיוני. נניח שלהקדש פלוני יש משמעות היסטורית, ואתה רוצה שהוא יהיה מוזיאון הנצחה לרב גדול, אבל במסמכים שלו כתוב שתכליתו היא הקמת ישיבה. הנאמן בא ואומר: 'ההקדש הזה יושב על קרקע יקרה מאוד. אם אמשיך להפעיל אותו במקום שלו, אני יכול בקושי לממן שם עשרים אברכים, אולם אם אמכור אותו ואתן את הכסף לישיבה בקריית־ספר – אוכל לממן 400 אברכים'. במקרה כזה אין שום עניין בשימור היסטורי, גם אם הרב קוק פעל שם. ההקדש לא נועד להנציח את ראש הישיבה שהייתה פעם, אלא להגדיל את מספר לומדי התורה בהווה. זו התכלית היחידה שהדיינים בוחנים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il