הפרסום לפני מספר שבועות אודות תלונה נוספת על הרב מוטי אלון שהגיעה לפורום תקנה עורר מחדש את השיח הציבורי על אודות פגיעה מינית וניצול יחסי מרות בקרב גברים ונערים בחברה הדתית. זו הזדמנות עבורי לכתוב על פגיעה מינית בבנים, נערים וגברים, כדי שנבין את הדינמיקה שבאמצעותה פגיעות מיניות עשויות להתרחש בתוך חברה החורתת על דגלה עזרה לזולת, דאגה לחלש, צניעות וטוהר מיני.
ראשית, חשוב לציין את הנתון העובדתי: אחד מכל שישה גברים בוגרים עובר פגיעה מינית (ובנים ונערים אף יותר). הנתון הזה נשמע מזעזע ובלתי נתפס. אתם ודאי אומרים לעצמכם – איך יכול להיות? הרי אנחנו לא יודעים אפילו על נער אחד! זו השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו – מדוע איננו יודעים על כך? מרבית הנערים שנפגעו ישמרו את סוד הפגיעה לעצמם, לעיתים עד מותם. חלקם אף יתמודדו עם סימפטומים קשים ואף יקבלו עזרה טיפולית ותרופתית תחת סיבות שונות לגמרי, ובלבד שלא ייאלצו לחשוף את סודם.
האם אני עדיין נספר למניין?
מדוע גברים אלו אינם מספרים את אשר על ליבם? מדוע הם נושאים את הכאב הזה עמוק כל כך, במחיר של סבל גדול כל כך? הסיבה המרכזית היא האופן שבו החברה שלנו מתייחסת לגברים שנפגעו ולפוגעים בהם. הגברים שנפגעו מקבלים מסר מאוד ברור, שאם הם נפגעו זו בעיה שלהם בלבד. כנראה משהו פגום בדתיות או בגבריות שלהם. יחס זה בא לביטוי הן בחוויה הפנימית של הנפגעים בעת הפגיעה והן באופן שבו החברה מגיבה לפגיעה.
כאשר גבר דתי לאומי עובר פגיעה מינית, הוא מתמודד עם קושי גדול לדבר על הפגיעה. קושי זה נובע מהשילוב בין מרכיבי הזהות השונים שלו, הדתי והלאומי. מהצד הלאומי, הפגיעה מערערת את הזהות הגברית המצ'ואיסטית, שאותה הנפגע מחזיק. בציבור הדתי לאומי, שירות צבאי, קרביות ולחימה הם מושגים משמעותיים מאוד. החיים בצל המאבק על ארץ ישראל והמתח הביטחוני, יחד עם הראייה של השירות כמלאכת קודש, מקנים מקום של כבוד לעוצמה הגברית הפיזית. במקרים רבים בעת הפגיעה הנפגע חווה חוסר אונים, קיפאון ואי יכולת להגן על עצמו. כתוצאה מכך הפגיעה מהווה חוויה של כישלון או בגידה מגדרית. שיתוף אחרים בפגיעה כרוך בחשש מפני הסטיגמה שהפגיעה תשית על הנפגע, שהוא ייתפס כלא גבר.
אילן ברוך, "טלית על חבל", שמן על בד, 2007
המחסום השני הוא מחסום השיח על מיניות באופן כללי ועל פגיעה מינית בפרט. בציבור הדתי מיניות נתפסת כדבר שיש לו גבולות ברורים של צניעות. חריגה מגבולות אלו, אפילו בדיבור או במחשבה, נתפסת כחטא או טומאה. טאבו זה, שנועד לשמור על המיניות כקדושה ומיוחדת, מהווה עבור הגבר הדתי מחסום המונע ממנו לדבר על הפגיעה.
במסגרת העבודה בקו הסיוע לגברים דתיים אנחנו מוצאים תחושת מלכוד זו אצל נפגעים רבים. לדוגמה, גבר התקשר לקו וביקש שנעזור לו להגיע לרב שיפסוק עבורו האם הוא יכול להשלים מניין, לעלות לתורה ולקדש. כאשר המתנדב הקשיב לו, היה אפשר לראות כיצד שאלות אלו מייצגות את העיסוק בזהותו הדתית־לאומית – האם אני עדיין גבר, ואב שיכול לקדש למשפחתו? האם אני חוטא וטמא, כך שאסור לי לעלות לתורה? האם אני עדיין משתייך לקהילה שלי כגבר ויכול להיספר למניין?
מחיר הניתוק מהגוף
אין ספק כי כל אחד ממחסומים אלו (הממד הלאומי והממד הדתי) נובע מתוך תפיסות אידיאולוגיות חשובות, אך עבור הנפגע הדתי־לאומי השילוב הזה לעיתים מהווה גזר דין מוות, אם לא של הגוף – של הנפש.
גברים דתיים רבים מגיעים לקשר הזוגי כאשר הם מנותקים לגמרי מגופם וממיניותם. מי שמכיר את תחום הפגיעה המינית, והנפש בכלל, יודע שכאשר ישנה חוויה נפשית שאין לה מקום בדיבור היא תקבל ביטוי בהתנהגות מזיקה. השפעותיה ההרסניות של הפגיעה מגוונות ומקיפות תחומים רחבים של החיים. החל מבעיות פיזיולוגיות לא מוסברות – כגון כאבי ראש, חולשה, עייפות, כאבי בטן ועוד – ועד בעיות ביצירת קשרים זוגיים ואינטימיות זוגית. גברים דתיים רבים מגיעים לקשר הזוגי כאשר הם מנותקים מגופם וממיניותם. תגובה קשה נוספת היא הדחף לשחזור של יחסים פוגעניים, כנפגע או כפוגע. קשה לכמת במספרים את גודל הנזק שאנו סופגים כחברה וכפרטים בתוכה עקב ההזנחה והשתיקה סביב נושא זה.
לאור כל האמור לעיל, יש לשאול ביתר שאת את השאלה שבה פתחנו – מדוע הנערים שותקים, ויותר חשוב, מה יאפשר להם לדבר. אחת הסיבות המרכזיות לשתיקת הנפגעות והנפגעים היא התחושה שזה קורה רק לי. המחשבה שאני היחיד בעולם שעובר את זה מחזקת את תחושת האשמה. אני הוא זה שלא בסדר. העובדה שאני לא יודע שלצדי בכיתה יש עוד ילדים שעברו דבר דומה גורמת לי להימנע מלשתף בפגיעה.
במחקר שערך יונתן פיאמנטה, הוא ראיין נפגעים שלמדו בישיבה תיכונית שבה התרחשה פגיעה על ידי רב. הוא גילה כי היו מקרים שבהם שני נערים שהתגוררו באותו חדר בפנימייה נפגעו על ידי הרב, אך כל אחד היה בטוח שהוא היחיד שהרב פגע בו. כך יושבים בכיתה, בישיבה, ביישוב, המוני גברים בודדים שבטוחים שהבעיה היא בהם, שרק הם נפגעו.
פגיעה אינה מתרחשת בחלל ריק. הפגיעה תמיד מתקיימת בתוך הקשר – זוגי, חברתי, משפחתי או קהילתי. לא מכבר קראנו את סיפור יוסף ואשת פוטיפר. התורה מתייחסת מספר פעמים לאשת פוטיפר כ"אשת אדוניו" של יוסף. רוצה הכתוב לומר – הפגיעה שיוסף עובר קורה בתוך הקשר. זה לא רק הסיפור של האישה מול יוסף, יש שם גם אדון, שנוכח או לא נוכח. רואה או לא רואה. מגיב או לא מגיב.
פגיעה בתוך הקהילה
כחלק מעבודתי כמטפל אני פוגש משפחות שבהן התרחשה פגיעה בין אחים. במצב זה הורים עלולים לפצל ולנסות להחזיק את החבל משני קצותיו – להעניק טיפול וסיוע לנפגע אך במקביל להגן על הפוגע מפני השלכות מעשיו, להכחיש, להקטין או להעלים את העובדה שפגע. אחד הדברים החשובים שאנו אומרים להורים היא שהחלמתו של האח הנפגע קשורה באופן ישיר בדרישה מהאח הפוגע לקחת אחריות על מעשיו. אין אפשרות אחרת. הנטייה להקל על הפוגע מתוך האהבה אליו באה בהכרח על חשבון האח הנפגע.
הדרישה מהפוגע להודות ולהכיר בפגיעה חשובה גם בשל כך שהנפגע זקוק להכרה ברמה הקהילתית. ביטוי לצורך זה ניתן לראות בשיחה שהתקבלה בקו, שבה נפגע הביע משאלה שיום אחד הוא יזכה לכך שיאמרו את שמו ב"מי שבירך" לחולים. בבקשה זו הנפגע הביע את הרצון שיראו את הפגיעה שלו, כמו במקרים של מחלה או פציעה. כמאמר הגמרא במסכת בבא מציעא (לב ע"ב), שבעת ביקור חולים המבקר לוקח אחד משישים מהמחלה. כלומר, ההכרה החברתית בפגיעה מהווה מרכיב משמעותי ביכולת הנפגע להחלים.
ההתעלמות ממעשיו של הפוגע פוגעת גם בו, מכיוון שהיא משרתת את מנגנון ההכחשה של הפוגע עצמו. אף אחד לא רוצה לראות עצמו כפוגע, ולכן התפקיד של ההורים והחברה הוא לשקף לפוגע את משמעות פעולותיו כדי שיבין שהוא זקוק לעזרה ולתיקון דרכיו. ניתן לדבר על תשובה, תיקון וחזרה למוטב רק לאחר שיש הכרה של הפוגע בפגיעה ולקיחת אחריות על הנזק שגרם.
בשל כל זאת חשוב שהדברים יאמרו וידוברו, חשוב שתהיה מחאה אל מול פוגע שמסרב לקחת אחריות על מעשיו, חשוב והכרחי שהפגיעות ידווחו, יסוקרו ויקבלו טיפול ראוי בחדר הטיפולים, במעגל המשפחתי, הקהילתי, ובכיסוי התקשורתי. לכן כה חשוב שהנערים יעברו סדנאות המלמדות על מיניותם ועל פגיעות מיניות כחלק מתנוכנית הלמודים מיסודי עד הגיוס. כל עוד כל אלו לא מתקיימים במציאות, איננו יכולים לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה וענינו לא ראו".
02-5328000 / kavdati@gmail.com – קו הסיוע לגברים ונערים, דתיים וחרדים, נפגעי תקיפה מינית
