מאז שאני זוכרת את עצמי מייראים אותי המספרים. כנערה צעירה נהגתי לקבל חום מדי יום שני בשבוע, והבדיקות הרפואיות, שבאו בזו אחר זו, לא העלו דבר. לאחר זמן לא רב הבנתי מכוח עצמי שבימי שני, הימים שבהם נרשמו במערכת השעות הכיתתית שלי שני שיעורי מתמטיקה רצופים, מצא לו גופי, שהיה קשוב לגבירתו, דרך לחמוק מאותם שיעורים (גם ללא ההמצאות המתוחכמות של ילדים אחרים בכיתה, שנהגו, כדוגמה, ללעוס אפר סיגריות כדי להעלות את חומם ולחמוק מבית הספר).
בשנים מאוחרות יותר, ולמען האמת עד עצם היום הזה, באה אימת המספרים שלי לביטוי בכל פעם שאני מקבלת מכתב מהבנק. כבר ברגע שבו אני מזהה את צבעי המעטפה המוכרים לי בתיבת הדואר אני מושכת את המעטפה החוצה בעיניים סומות למחצה, ומבלי לפתוח אותה אני ממהרת לקמטה ולהשליך אותה לפח.
מנין נפלה עליי האימה הזאת? לא אחת אני תוהה אם זו נפלה בחלקי מפני שעליי לתקן בגלגולי הנוכחי גלגול קודם, שבו הייתי בנקאי צמרת, מלווה בריבית, מוכס או רואה חשבון, ואולי סתם חנווני מן השורה שבאותם ימים רחוקים של טרם מחשב העביר את עיתותיו כשעפרון תחוב לו מאחורי אוזנו והפנקס שלפניו פתוח וידו קפוצה ורושמת.
בעקבות כל האמור לעיל אני מנסה לצאת בנכתב כאן למסע כדי לבחון את מקום הספרוֹת והמספרים בעולם שלתוכו נולדתי ושבו אני מנסה, שוב ושוב, להתמצא.
שרדו את המבול
המנייה מופיעה כבר בתחילת סיפור בראשית. "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד… ויהי ערב ויהי בוקר יום שני" – וכך עד "ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו". בתוך הפרק הבראשיתי הראשון שאין להבינו במידת אנוש ושכל כולו חידה, מפציעים להם המספרים שהם, לכאורה, בני בית מוכרים, יומיומיים ונוכחים כמובנים מאליהם בחיינו אנו. והספרות והמספרים ממשיכים ללוות את הכתוב גם אחר־כך בספר תולדות אדם, כשמונים את מספר שנות חייו של כל אחד ואחד בשלשלת הדורות. ובכלל, כשבאים להעמיק בספר התורה הרי שמקומם של המספרים גדול ונכבד עד אין חקר. לא יהיה בכוחי להיכנס פה לעומק הנושא, ובכלל, הרי אין זו כוונת הדברים כאן.
ובכל זאת, דבר שתפס את עיני ואת מחשבתי כשמדברים בכך הוא מקום המספרים בסיפור המבול, כשהעולם, כך נראה, עומד לשוב אל האין. הנה נוח מוזהר שקץ כל בשר הגיע, שהציוויליזציה שאך זה החלה לנשום עומדת להימחות. כל שהיה, נאמר לו, לא יהיה עוד. עולם חדש ואחר עומד להתחיל מבראשית. הכול יימחה, נאמר לנוח, מלבד המספרים.
כי כשהוא מצווה לבנות לעצמו ולעולם העתידי תיבה, נמסרות לידיו הַסְּפָרוֹת ככמוסה, כתא גזע, כעצם הלוז. בדרך זו, מסתבר, מתוך אותה קפסולת מספרים, יוכל היש לשוב לתחייה ככלות המבול ולצאת מחדש לדרכו. "שלוש מאות אמה אורך התיבה, חמישים אמה רוחבה ושלושים אמה קומתה… שניים מכל יבואו אלייך להחיות… מכל הבהמה הטהורה תיקח לך שבעה שבעה… כי לימים עוד שבעה אנוכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה". לא אמשיך וארשום את המספרים, שמופיעים במהלך סיפור המבול בצפיפות שאין דומה לה.
ואכן, הספרות שרדו את המבול. ימיהן כימי האדם. הן שרדו אסונות טבע ושינויי אקלים, חילופי תרבויות, שלטון, אופנות וערכים. אין צורך לעיין בכתבים הקדומים שלנו על מנת להיווכח עד כמה נוכחים המספרים בכל רגע של חיינו. המספרים מצויים איתנו בקביעת שעות ומועדים, במדידת כמויות ומידות. הספרות הן, פשוטו כמשמעו, קנה המידה שלנו. הן יסודות המדע לגווניו. הן מתקיימות, גם אם בהיחבא, במוסיקה. הַסְפָרוֹת, גם מעבר לשנות בית הספר, מציבות לנו "ציונים", ציוני דרך וערך. הספרות מהוות עבורנו נקודות אחיזה בכל אשר נלך.
המספרים. בעולמי האישי. אותם שהיו רשומים ביד לא בטוחה במחברות החשבון הראשון, המשובצות, שלי. והמספרים שמתקבלים בתוצאות בדיקות המעבדה. שנמנים בצעדי התינוקות שפוסעים את פסיעותיהם הראשונות. שמצוירים בשוקולד או בסוכריות על העוגות בימי ההולדת. שמתנוססים על קירות הבתים ועל פגושי המכוניות. מספרי הטלפון. המספרים החתומים בזיכרון כל אחד מאיתנו כחלק מאישיותו בתעודת הזהות ובפנקס החוגר בצבא. המספרים שהיו חתומים על זרועות כל כך הרבה אנשים שאפפו את שנות ילדותי ונעורי.
והמספרים שאליהם נחשפתי מאוחר הרבה יותר. מ"ה שמות. ע"ב שמות. הו, כל אותם מספרים רבים מספור.
כלא חסר אוויר
לפני שנים צפיתי בסרט של פיטר גרינוויי בשם "טובעים במספרים". כל הסרט כולו נשתכח ממני זה מכבר, מלבד הכותרת, שהרי בדידי הווה עובדא. הפחד שלי ממספרים דומה לפחדם של אנשים מסוימים מטיסות, ממקומות סגורים, מעכבישים. כשאני רואה מספרים אני חשה מאוימת, כמו קמו עליי מרעין בכוונה לחנוק אותי או להטביעני.
ממה נובע הפחד הזה? נראה לי שהמספרים מבטאים בעיניי את הפך החִיוּת. את הקטנות. את הנוקדנות. את הקטנוניות שבשקלא וטריא. את הכלא שחסר בו אוויר לנשימה. את הקפיאה. המספרים הם עבורי כל שהופכי לחירות. למראיתם הזרימה שבי קופאת.
מספרים. הגדלות של בני האדם, אבל גם היומרנות שבהם, באות לידי ביטוי בתואר "סופר" – כשכמו ב"ונתנה תוקף" מתבונן בן האנוש סביבו, פותח את ספר הזיכרונות וכותב וחותם וסופר ומונה, והיֵּשׁ על מראותיו עובר לפניו כבני מרון. הספִירה מסתירה את האין שיעור ובמקביל ממסגרת ומכמתת אותו. היא מסירה מהַיֵּשׁ את עב הענן ומגלה, לכאורה, את ערוותו. אולי לכן אסור לספור את העם פן תפרוץ בו מגפה. לא ייספר העם וחי.
האם זו סיבה נוספת ליראת המספרים שלי?
כאן אני אכן רוצה להגיע למקום השונה והאחר, שמתקיים במקביל לעולם המספרים שאליו הפניתי את המבט עד הנה, הוא מקומם של הדברים אשר אין להם שיעור. "אלו דברים שאין להם שיעור, הפאה והביכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה". יכולתי להרחיב דיבור על החמישייה הזו, מתוך השאלה המתבקשת – בתוך עולם של שיעורים ודיוקים מדוע דווקא אלה מובאים כיוצאים מן הכלל?
אבל אקח עצמי הלאה, אל דברים נוספים אשר אין להם שיעור, ושלעומת כל אותם שנרשמו לעיל אינם מסורים בידינו ואינם נתונים לקביעתנו ולהחלטתנו, כמו, למשל, החלום. והמחשבה. והכמיהה. והאבדן. והמלאות. והחסר. והיצירה. ואותה מהות שאין לה מידה ולא קנה מידה, ונקראת חיינו. והמהות שאין לה מידה או קנה מידה, ונקראת המוות. כל אותם דברים שאין למספרם.
הווייתנו, כך נראה לי, מתקיימת בד בבד בשני צידי הדף או המטבע – באותו צד שמעוגן במספרים ובמדדים, ובמקביל גם בצד אשר אין לו שיעור, הצד שמעבר לכל צד ומידה, שמעבר למנייה ולמִסְפּוּר. המִסְפָּרִים באותה כמוסה שנשתמרה גם תוך כדי המבול, אני חושבת עכשיו, נועדו לשמר את האדם השותף הפעיל במעשה הבריאה, את האדם האחראי, העושה, הנֵיעור וקם כארי לפעולה. לעומת זאת, בעולם האין שיעור, שמתקיים במקביל, האדם הוא סביל, נפעל, הוא כחומר בידי מה שמעבר לידיעתו. בעולם המידות האדם יודע לספור ולכמת, ובו הוא מספר הסיפור – ובעולם שאין לו שיעור האדם הוא אולי גיבור על ואולי דמות שולית, או מעין תא, משב רוח, רפרוף שאין לכנותו בשם, ואולי כל אלה גם יחד, בסיפור כביר, טמיר, סיפור שלעולם ייוותר סמוי אף ממי שנוטל בו חלק.
החושך של לפני ה"יהי אור"
אפשר לומר שעולם המספרים והמדדים שייך לשעות האור ועולם האין שיעור משויך לחושך של לפני ה"יהי אור" הראשון. כשאומרים על מאן דהו שהוא "אדם בעל מידות", או כשבמסגרות חברתיות ובהוויה מכובדות פחות מהללים מישהו ואומרים ש"הוא מה־זה מִסְפָּר" – מתכוונים, בשני המקרים גם יחד, למי שמשויך לעולם הפעיל, הנראה. לעומת זאת, בעולם שאין לו שיעור לא ניתן למדוד ולהגדיר אף אחד, או לתת בו סימנים, ואף את הרשימו שלו לא ניתן לרשום.
אם עולם המידות הוא עולם ה"נעשה", הרי שהעולם שאין לו שיעור הוא עולם ה"ונשמע", כשהנשמע הזה נקלט לאמיתו רק בתדר שמעבר ליכולת אוזנינו להאזין לו. אבל אם אכן כך הוא, האמנם אוכל לומר שאני משתוקקת אל שאין לו שיעור?
התשובה הראשונית, הנמהרת, שלי, היא, כן, בוודאי. אני כמהה למקום שמעבר לחישוב ולשיפוט ואני לא פוגשת את המחוזות הללו בחיי המעשה. נדמה שעולם היומיום מורכב כולו מחישובים, מחשבונות וממדדים. לעיתים קרובות אני חווה דווקא בשינה ובחלום משהו אמיתי ועמוק, תהומי, מדויק, ואני חשה שבשינה ובחלום אני נשאבת למקור היניקה שלי, ושעימם, עם אותם מחוזות שמעבר להקיץ, אני בת שיח.
אבל במחשבה שנייה, לא כך הוא. זה מורכב הרבה יותר. ברי לי שהמספרים נוכחים בתוכי, שהם עצם מעצמַי, ולא רק כקושי או כמגבלה. אם אני יונקת את כוחי מכוחו של הסיפור, הרי אין סיפור שמסתפר בלא שכמוס בו מִסְפָּר. האותיות והמילים מחיות ומזינות אותי, כשהאותיות אף הן סוג של מספרים. כל סיפור, כמוהו כמוסיקה, מכמין בחובו רצף של מספרים.
יותר מזה. יש שהמספרים עצמם הם סיפור. והיו ימיו מאה ועשרים שנה. שבעים נפש ירדו מצרימה. שישים ריבוא יצאו משם. ארבעים יום וארבעים לילה. שמונת ימי החנוכה. מלחמת העולם השנייה. ששת המליונים. מלחמת ששת הימים. כל אלה אינם ציוני מספר גרידא, הם עולמות. ציוני המספרים הללו הם עצמם סתרי תורה.
והלוא גם הנכתב כאן לא היה נכתב לולא בחרתי בשפה שיש בה שיעור. לולא סברתי שאחד ועוד אחד הם, ולו גם בעירבון מוגבל, שניים. הנה עכשיו, כשאני שבה וקוראת את שכתבתי, נדמה שגם כל שנכתב כאן אף הוא אינו אלא פעולה חשבונית..
אז לאן הגעתי? אולי אומר פשוט שאני מאחלת לעצמי להצליח להתייחס גם אל המספרים שמייראים אותי מאז ומתמיד כאל שעשוע. לגלות שכמו במשחקי הציור לילדים הקו שנמשך בין מספר למספר הופך, מעשה פלאים, לתמונה – ומתגלה, באחת, כפיל, כג'ירף, כקטר רכבת או כחללית. אין לי ספק שעולם המספרים הוא עולם גדוש פלאות, לאו דווקא בהקשר הגימטרי. הרי גם כשהוא מולבש במספרים שוכן בעולם המעשה הפלא החי, הזורם. ברי לי שהאינסוף משוקע ורוחש גם בסופי. ברי לי שבעולם המספרים מסתתרת גדולה, הגם שאין ביכולתי לראותה בו.
ברי לי שעולם ה"נעשה" אינו מבודל מעולם ה"ונשמע". ששניהם הווייה אחת. אני אוהבת מאוד בעלי חיים. אין בי יראה מפני אריות ונמרים. הייתכן שיום יבוא שבו אפסיק לירוא גם מן המספרים?
לו יהי כן. אבל אם אניח את ידי על לוח ליבי ואומר את האמת, הרי שנכון לרגע הזה נראה לי, להוותי, מתוך היכרותי המתמשכת עם עצמי, שבטווח הנראה בעין אמשיך לקמט ולהשליך אל הפח כל מעטפה שמגיעה מהבנק.
