מה באנו להיות כאן

יומיים אחרי עצרת ההמונים שנערכה בתל־אביב לתמיכה בהסכם אוסלו שאך זה נחשף, נכנסתי אל סניף הדואר בבית־אל ומצאתי בתיבה שלנו עוד מכתב מעמוס עוז. ידעתי שהוא היה הנואם המרכזי באותה עצרת, ותהיתי מה כבר יש לו לומר לי לעת כזאת. בתוך המעטפה היה פתק ועליו, בכתב יד, המילים האלה:

ערד  5.9.93

אמונה יקרה,

זה לא מכתב אלא "מברק". רציתי שתדעי כי במחשבותיי שאני חושב בימים אלה ובדברים שאני אומר ברבים, גם אַתְּ נוכחת.

אני מנסה לצייר בדמיוני מה את מרגישה עכשיו.

ואני?  "גילו ברעדה".

עמוס

את החוב שלי לסופר עמוס עוז הגדרתי לא פעם, גם בפניו, כ"חוב שאי אפשר לפורעו: חוב של קורא ליצירות שיש להן חלק בעיצוב נפשו". בדיוק כך נהג עוז עצמו להגדיר את חובו למשורר אורי צבי גרינברג, ואני לא מצאתי הגדרה נכונה יותר לתחושתי כלפי מי שסיפוריו, במיוחד המוקדמים שבהם, פתחו עולם פנימי ומלואו בפני הנערה שהייתי כשקראתי בהם לראשונה.

ההתכתבות בינינו התחילה בקיץ תשנ"א (1991), לאחר שבעקבות דברים שאמר במפגש בין רבנים ואנשי רוח דתיים וחילונים (ראו עמוד 12 בגיליון זה), שבו השתתפנו גם  אישי ואני, שלחתי לעוז את מאמר "הדור" של הראי"ה קוק במהדורה החדשה שהוצאנו באותם הימים ב"ספריית בית אל".

על שאלָתי אם פימה, גיבור ספרו "המצב השלישי", היה מסכים לפגוש אחת כמוני, השיב (28.06.91):

פימה יפגוש גם אותך? בוודאי, אם יש בך רצון פנימי לפגישה עמו ואם את מסוגלת להתקרב אליו למרות כיעורו, עליבותו, שקריו ואומללותו ("נבזה ולא חשבנוהו" שכמותו, אוויל, משוגע, אבל אפשר שיש לו בקצה ציפורנו יותר חסד אלוהים משיש לכמה וכמה מדקדקים בקלה כבחמורה).

ועל טענתי שדמויות הדתיים ואנשי הימין בסיפורת העברית – כולל ביצירתו של עוז – נוטות בדרך כלל להיות שטוחות ולא־נחמדות, ענה:

אין אדם כותב אלא על מה שהוא מכיר מבפנים, באופן אינטימי. וגם כך, לא תמיד הדבר עולה יפה… הדיאפזון שלי צר, והסקאלה באמת מוגבלת, ואולי עלו בידי חמש־שש דמויות בהרבה ואריאציות. לא יותר. …את מישל סומו (דמות של אדם דתי וימני בספרו "קופסה שחורה". א"א) אני רואֶה אחרת מכפי שאת רואָה אותו: בעיניי הוא איש חם וחד, מלא יצרים ומלא תחושת־שליחות, אידיאליסט וערמומי, תם וממולח, עושה גם מעשים טובים, בעל ישר ואב נהדר, איש טוב העולה קצת על העצבים, ובקצרה – בשר ודם. כשאר הנפשות הפועלות בסיפוריי. בגיבורים אנשי השם ובנפילים אשר היו בארץ לא עסקתי מימיי.

שמחת תורה או תשעה באב

תהום המחלוקת הפוליטית פעפעה בינו וביני לאורך כל עשרים ושבע שנות ידידותנו, ולמן ההתחלה הוא הניח אותה על השולחן במלוא חריפותה (26.08.91):

עניין הכיבוש הוא לא רק סלע־מחלוקת אידיאולוגי בינינו אלא, מבחינתי, מַפָּלָה הולכת ונמשכת של ארצי. ודאי יש לך די דמיון כדי לשים את עצמך במקומי, רק לרגע – ולהבין ללבו של איש האוהב את ארצו ורואה במפלתה ורואה כיצד הרבים אינם רואים. אינני מפקפק בכך שהכיבוש הזה הוא בעינייך, אכן, "חלק הכרחי משיבת ציון" (כדברייך). בעיניי הוא אסון, אשר ממנו – – אבל אתאפק ולא אסיים את המשפט. ההבדל ביני ובינך, בינתיים, שהארץ הולכת בדרך שאת רואה בה "חלק הכרחי"…

ואני איני יודע לאן אוליך את החרפה ואיני יודע לאן אלך. אין לי לאן ללכת מכאן. ועם זאת, עכשיו, במעשים הנעשים כאן בשמי, אני מתבייש ואיני יכול להביט בעיני ילדיי. כמעט ערב שמחת תורה עכשיו. חג שמח לך ולביתך. לי ולביתי – כמעט תשעה באב כעת. הנה, את רואה, אפילו לוחות השנה נפלגו: אלה במצהלות־משחקים ואלה – כמוני – בשק ואפר. אני רואה שהממשלה הזאת מובילה את ישראל לחורבן ח"ו. ואני מקווה שהכנסת תפיל את הממשלה הזאת לפני שהממשלה תפיל את ישראל.

וכעבור שניים־שלושה חודשים, חמישה־שישה מאמרים שלו ושלי ב"מעריב" או ב"ידיעות אחרונות" ושמונה־תשעה מכתבים שבהם ביקרנו זה את זה קשות על תוכנם של המאמרים הללו (13.12.91):

מה לי ולשכמותי ולכם ולשכמותכם? מלבד האות המרובעת ומלבד הירושה המשותפת ומלבד האויב המשותף, אין בינינו לביניכם ולא כלום. ואני עצמי מרגיש עכשיו בארצכם כיהודי היושב בגלות, ואולי אכן בגלות מכוערת ומשפילה. שהרי לא רק עדנאן (שם ערבי סמלי שהשתמשתי בו במאמר שכתבתי. א"א) נרמס כאן יום יום. גם אני וגם כל היקר והקדוש לי הם כאן למרמס. ואולי טוב חלקו של עדנאן מחֶלקי כאן – שהרי מעדנאן לא תתבעו לתת את בנו, שיסכן את חייו למען שבתכם במקומות שאתם יושבים בהם. ואֶת בני אתם רוצים לקחת לכם לשמור על מנוחתם של צאצאי אחאב.

כשהגבתי בבהלה על מכתבי השצף־קצף שלו, לא בלי להטיח בו, בתמורה, האשמות קשות משלי, היה משיב במכתבים שהתחילו בדברי התנצלות כמו (28.12.94):

אמונה יקרה, לא שצף ולא קצף כי אם מהומת הלב, הנובעת כנראה מן המרחק הפוליטי הגדול שביני ובינך, שעדיין לא התרגלתי אליו.

המשיכו בהאשמות קשות נוספות כמו (20.08.95):

האם הדמוקרטיה היא משטר שבו העם בוחר כרצונו בממשלה אשר חובתה בכל מקרה היא לפעול על פי צו הרבנים שלכם, מפני שהקדוש להם קדוש באמת והקדוש לנו הוא שקרי ובזוי? 

וכללו לפעמים דברי וידוי כנים מלב אל לב, כמו (31.12.95):

…אך אני לא שותף לשמחה שב"מחנה השלום" מפני שיש לי מין מועקת רופא כפרי שהפציינט, במשך שלושים שנה כמעט, התעלם ממרשמיו והנה עכשיו פתאום – כלאחר ייאוש – הפציינט נוטל את התרופות, או יותר נכון – עובר את הניתוח הקשה, שאני המלצתי עליו. ואני מרגיש כעת שהאחריות היא בהחלט גם על כתפיי – [אף כי לא עשיתי שום דבר, "רק" כתבתי ודיברתי] וזו אחריות מעיקה ומבהילה עד כי קשה לי לישון בלילות ואני יושב ורושם לעצמי על דף מה יהיה שיעור הנזק שייגרם אם חס וחלילה יתברר שטעינו/טעיתי. אני חושב על זה הרבה – אף כי איני חושב שטעיתי.

ביאליק מול הרמב"ן

אוהבי ארץ ישראל – ביניהם אני וביניהם כמובן גם עמוס עוז – חוו לאורך השנים הרבות הללו את טלטלות הפיגועים, רצח רבין, מלחמות, גירוש יהודים ומה לא. ומטלטלה לטלטלה התעצמה בחברה הישראלית המחלוקת הנוקבת, אשר, כמו שאיבחן עוז כבר בספרו "באור התכלת העזה" (1970), איננה רק מחלוקת בנושא "הכיבוש" או בנושא ההתנחלויות, כי אם מחלוקת על השאלה שמאחורי הנושאים האלה והיא השאלה: "מה באנו להיות כאן".

"איני מאמין", כתב לי (20.10.91), "שאלוהים הוא דתי. ואיני מאמין שהוא מתעניין בדת. אולי חמד לו לצון על פי דרכו הסתומה. אולי "הציע" את הדת כמין מבחן. ואיני יודע – לא אדע – מה כישלון ומה אי־כישלון במבחן הזה".

כשהזכרתי את מצוות יישוב ארץ ישראל לפי הרמב"ן, ענה (13.07.95):

מצוות הרמב"ן לא מחייבות אותי… הרמב"ן אינו חשוב בעיניי יותר ממורי הלכה אחרים, לפניו ולאחריו. הנביאים גדולים ממנו. ביאליק גדול ממנו. מה שפסק אולי הרמב"ן, פסק מתוך פרשנות די שרירותית על טקסטים שאפשר לפרש אותם גם אחרת. ועל כל פנים, הוא פסק מתוך בורות מוחלטת ב"משחק האומות" – ובכלל, מה שיש במקורותינו בעניינים שבינו לבינה, למשל, ובעניינים שבין שכן לשכן ובין ילד להוריו, הם דברים מלאי תבונה וחן וחסד וחכמה, ואילו מה שיש אצלנו בעסקי מדינות וב"יחסים בינלאומיים" [כגון "הלכות מלכים"] הוא עלוב ולפעמים גם נואל.

וכשכתבתי לו על אתגר האמונה כעל עמידה מול "כפות המנעול" (בעקבות צאת ספרו "שתיקת השמיים / עגנון משתומם על אלוהים"), השיב (17.01.93):

לקבל את האתגר האמוני – לא, לא אני, כיוון שאין לי שום דבר קדוש מלבד בני אדם ומלבד צמצום ייסוריהם של בני אדם עד כמה שאפשר. לקבל קדושה העומדת כביכול למעלה מקדושת האדם, לקבל תכלית העומדת כביכול למעלה מתכלית המעטת הייסורים – הרי זה להפוך לאחֵר. ואיני רוצה בזה. אבל ככלות הכול, אמונה, הלא גם אני על פי דרכי רואה ושומע לפעמים שניים שלושה דברים שלא כתובים בעיתונים. וכפות המנעול הן כפות המנעול.

ובכל זאת הגענו לא פעם להסכמה בעניינים שברוח, למשל (3.12.96):

מה שאת כותבת לי על תחילת ספר בראשית יפה מאוד בעיניי, ואכן הכאוס מקופל בעצם הבריאה, וכן שבירת הכלים מקופלת במעשה הבריאה, וכן האור וכן גניזת האור. הכול. וגם החושך עדיין מרחף על פני התהום.

הוא אף שיתף אותי במחשבות "דתיות" משלו בנושאים חברתיים (31.12.95):

אני שולח לך בזה טיוטה של רשימה בנושא שאף אחד לא מדבר עליו כמעט, וחבל שלא מדברים, אבל הוא משורש נשמתי וגם, אם יותַר לי, משורש יהדותי. לו אני רב בישראל, אולי הייתי יוזם גילוי־דעת נוקב בעניין מצוקת העיירה אופקים. אולי הייתי אפילו גוזר על הציבור תענית.

וכששלחתי לו את המהדורה החדשה שהוצאנו ל"הקריאה הגדולה לארץ ישראל", התרגש (03.06.93):

תודה על מכתבך, על מתנתך ועל הקדשתך. לפני שנים קראתי לא מעט ב"אורות" ועכשיו אחזור ואקרא בחוברת היפה הערוכה בבהירות ובחן. אכן שבעים ושבע דרכים באהבה, ואהבת הרב קוק ז"ל לארץ ישראל היא דרך אחת מהן.

מבית אל לגוש קטיף

לצד תוכניות מדיניות, ותובנות על עתיד פליטי 1948, החלפנו גם המלצות על ספרי קריאה והרהורים על כתיבה. אף אני כותב ומוחק, הצטנע. ובעקבות התפעמותי מספרו "אותו הים" (1998), השיב: גם אני מהרהר בספר הזה, לפעמים, ביראה: כאילו לא אני כתבתיו. כאילו רק חלף דרכי, בא ממקום שבא וחלף דרכי והלך לדרכו.

עוז עודד אותי להאמין בעצמי ובכתיבתי הספרותית, ואף קרא את טיוטת הרומן הראשון שלי, "שמחה גדולה בשמיים" (2004). כשהציע לי לשנות חלק מסוים בסיפור, עד כדי החזרתה לחיים של דמות שבטיוטה הראשונה "הרגתי" אותה, כתב לי: אני מתנצל על שאני שולח אותך בחזרה אל שולחן הכתיבה, אבל כמו שאת רואה, לפעמים לא רק "ידו של צדיק מעכבת" (ביטוי שמופיע בסיפורי, א"א) אלא גם ידו של רשע….

בתקופות של מתח ביטחוני ביו"ש, הִרבה לסיים את מכתביו באיחולים כגון:

ונשמרתם מאוד לנפשותיכם בימים האלה, בזמן הזה, או פשוט: שמרי נפשך.

וגם (23.06.95):

כל המילים האלה ודאי לא יקלו עלייך, אבל רציתי לספר לך שהן באות מפי אדם שהתענה, כמוך עכשיו, בהרגשה ש"כלו כל הקיצים". וחרק שיניים.

מבין, נדמה לי, ללבך, עמוס.

וכשסיפרתי לו כי בני וכלתי עברו לגור בגוש קטיף, כתב (13.07.95):

לבי נצבט למחשבה שאת עומדת בבית־אל ורואה את שניהם נפרדים ומתרחקים לעבר עזה. אמונה, קודם כל, ומעבר לכל מחלוקת, אני מפלל לשלומם ולשלומך.

אסיר תודה על המים והפרי

בשנים האחרונות פסקו אט אט מכתבי העט והנייר שבינינו ונותרו פגישות, שיחות בעל־פה ומכתבי־דוא"ל, כמו זה מספטמבר 2016 שבו הגיב על ביקורת נוקבת, אולי נוקבת מדי, ששיגרתי לו בעקבות דברים שפירסם נגד מחנה הימין.

אמונה יקרה, כתב, תודה על מכתבך היקר לי. אכן צדקת, דבריי נכתבו קצתם בדרכי נועם וקצתם תוך פולמוס חריף ואולי גורף מדיי. אנא זכרי כי גם מה שמרגיז או מכאיב או מופרז בטקסט הזה נכתב מתוך עלבון ומתוך כאב, נכתב בידי מי שעומד כנראה בצד המנוצח של ההיסטוריה.

ולא מזמן, לאחר ששלח לי את ספרו החדש, "ממה עשוי התפוח", כתבתי לו כמה מחשבות על הספר וקיבלתי ממנו דוא"ל אחרון (27.08.2018):

תודה לך, אמונה יקרה, על דברייך אלה המחממים את לבי העייף. נילי ואני מאחלים לך ולמשפחתך שנה טובה ומבורכת. אשר לי, הגיע תורי להיאבק נגד סרטן מפושט. אני נאבק כמיטב כוחי ומרגיש אסיר תודה על אור הזריחה ועל אור הערב, על המים ועל הפרי, ובעיקר על אשתי המופלאה ועל הילדים והנכדים שכולם מלפפים אותי באהבה ובעליצות.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.