את הדוקטורט שלי כתבתי באוניברסיטה העברית (לפני כחמישים שנה) תוך ניסיון ללכת בדרכם של חוקרים אשר ניסו "לחפור" בספריות זרות שבהן שכבו ספרים יהודים במשך מאות בשנים מבלי שיילמדו ויוסברו, וברובם אף לא יזכו לראות את אור הדפוס. במאה הי"ט התחילו חכמים לגאול ספרים אלה, וכך נוצרה חברת "מקיצי נרדמים". השם הזה עדיין מקסים אותי. דרכם הדריכה אותי בעבודתי, ובחרתי להעיר מתרדמתה יפהפייה לא קלה: את הלוגיקה (תורת ההיגיון) הכתובה עברית, אשר היא המפתח לפילוסופיה שבה עסקו חכמינו בימי הביניים.
עבדתי רבות כדי להבין את גישתם, ובדרך הייתי חייב ללמוד את שפתה, אך קודם כול היה עליי לשחזר את המילונים הלוגיים בעברית. מתוך כך עמדתי על הבדלי הניסוח בארצות השונות. למדתי אז שלא סיימנו לגאול את המילון העברי. גם הכתבים הפילוסופיים העתיקים, גם התלמודים וגם הכתובים הקבליים מהווים עדיין מעיינות שמהם נובעים אוצרות שפתנו, שאף פעם לא מתה. אז למדתי גם ששפה אינה רק מילים, אלא גם ביטויים ומשחקי מילים המעשירים את טעמה המיוחד של הלשון.
גבול הרציונליות
פעמים רבות שאלתי את עצמי כיצר מתרגמים לעברית "פרדוקס", מילה יוונית שאני מרבה להגניב במאמריי. המילונים תופסים את הפרדוקס כ"עובדה או קביעה הסותרת את המקובל במחשבתנו". אלא שפרדוקס אינו סתירה. אם מופיעה בכתבינו סתירה, הפתרון הוא פשוט. אנו יכולים לזרוק את הנגע, יחד עם הטקטסים שגרמו לנגע. אולם את הפרדוקס אין אפשרות לזרוק, אלא במחירים בלתי אפשריים – ויתור על פרקים בידע ובמדעים חיוניים בתחומים אחרים. כיצד, אם כן, מתרגמים פרדוקס? בעברית המקראית מצאנו מילה אחרת, קרובה למה שאנו מחפשים אך עדיין לא בדיוק: אבות אבותינו השתמשו בשורש פל"א כדי לבטא את מה שמעבר להבנתנו ואולי גם להשגתנו. "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט" (דברים יז, ח) נאמר על חכם שאינו יודע כיצד להחליט בסוגיה לא פשוטה. מילה זאת הפכה מפתח בדיונים התיאולוגיים. אך אותה אגניב בהזדמנות אחרת.
והנה, אחד המקובלים, ששמו לדאבוני נעלם מאיתנו, מצא, לדעתי, את הפתרון לחידה. דבריו מופיעים ב"ספר הפליאה", שכשמו כן הוא. בספר קבלי זה מובא דו־שיח בין סב לנכדו (שם המחבר המיוחס לספר במקומות שונים אינו נכון), ובאחד הקטעים הם משוחחים על האות אל"ף, המכילה רמזים נסתרים, וכך הם אמרו:
־ מהו אלף?
־ פלא אפל. פלא, במופלא ממך אל תדרוש. אפל, שלא תוכל להשיגהו.
כשקראתי זאת הרגשתי שלפנינו ביטוי עברי מתאים. הפרדוקס הוא פלא־אפל. אנו, בני אנוש, הגענו לגבול ההבנה הרציונלית. הפרדוקס הפך למעין משמר הגבול של הידע האנושי. אי אפשר לעבור את גבול הפלא־האפל. ואכן, על פי הקבלה, ספירת "מלכות" היא "אני", ו"כתר" הוא "אין". אנו חייבים לעלות מה"אני" ומתבונתו ושפתו (ה"פה") של האני לאותה מדרגה האחרונה, שהיא עבור תבונתנו "אין".
הבעיה הפסיכופיזית
ישעיהו ליבוביץ' ז"ל היה מעין צייד פרדוקסים. רגיל היה להדגיש פליאות מדעיות המקיפות אותנו, אשר פרופסורינו למדעים מסתירים מאיתנו. מסביבנו פרדוקסים שונים: בתורשה ובהתפתחות ובעצם מהות החיים. אולם הפרדוקס בה"א הידיעה מקנן, לדבריו, בחיינו היומיומיים, ועליו, היה מדגיש ליבוביץ, עמד ר' משה איסרליש (הרמ"א) באחת מהערותיו ב"מפה" שלו ל"שולחן ערוך": "ועוד יש לפרש ש'מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת' במה ששומר… וקושר דבר רוחני בדבר גשמי". כך הגענו אל "הבעיה הפסיכופיזית". כיצד נעשית הפעולה הבנאלית של הרמת יד? כיצד מתקשר עולמי הנפשי, רשות היחיד של תודעתי, לעולם הפיזיקלי שבו מצוי גופי? האנושות תחיה עם פלא אפל זה כל ימי חייה. ואם יימצא פתרון, זה יקרה על חשבון שינויים עצומים ופרדוקסליים עוד יותר ביסודות תורת הפיזיקה.
אוסיף כמה שורות כי ברור לי שישעיהו ליבוביץ', המאמין הגדול, לא התחיל להיות מובן על ידי שומעיו, לא מובן ולא נסבל. אכן, הוא צוטט על ידי העיתונות בגלל חריפות השפה שלו, אחרת לא היה נשמע כלל. הוא הקצין את תורת הרמב"ם ומתוך כך הפך להיות שומר דלת־הבריחה מהיהדות. רבים שלא נחה נפשם מהתורות שמשודרות ברדיו הציל מעוון ומאפיקורסות. הוא האמין שהפרדוקסים מסתירים "משהו" ואולי "מישהו", אך היה כועס אילו היינו בונים תיאולוגיה, כי היא לא תהיה יותר מ"שירת רש" והמדע מוקף בפלא־אפל.
"במופלא ממך אל תדרוש, אפל, שלא תוכל להשיגהו". התבונה לוטה בערפל. השפה ענייה מכדי לתאר את מה שמעבר. הדרך היחידה להתייחס אל הקב"ה היא על ידי מחוות המצוות. הן הן הפרחים שאנו נותנים לקב"ה. ליבוביץ' שמר בקפדנות על תפילותיו ועל גבולות השפה. מכאן שתיקתו, שתיקה רועמת של מאמין גדול, שתיקה כל כך מוצלחת, שהיא כלל לא נשמעה. אני ארשה לעצמי להפר את שתיקתו, לחטוא בהעזה ליבוביצ'יאניות ולומר שלדעתו, מעבר לפלא האפל מסתתר הקב"ה.
