תפיסות מנוגדות: מקורות הפיצול בציונות הדתית

האירועים האחרונים בשדה הפוליטי, ובשיאם נטישת הבית היהודי על ידי שניים מקברניטיו, מחייבים את הציונות הדתית על שלל גווניה לחשבון נפש פנימי ועמוק. אפשר להתעלם באמירה של "כבר היה לעולמים", אך דומני שטעות תהיה לחשוב כי הנף יד רגעי הוביל למהלך הזה. ברור לכל בר דעת כי נערכו סקרים ומבחני עומק אשר בדקו את כדאיות המהלך שבסופו התבשרנו על ה"מפץ בימין". אנחנו, הציבור, ראינו את קצה הקרחון אבל לאלה אשר יזמו אותו ותזמנו אותו היו זמן ומשאבים כדי למצות את הבדיקות בסתר, לקנות מפלגת מדף, לגבש מסרים, לבחור שם ולוגו.

עוד כותרות באתר מקור ראשון
–הגנה על החלש: תפקידו הראשון של רב קהילה
–האגם הגדול ביותר באיראן הפסיק להתייבש
–"הדיאלוג החשוב כיום הוא בין מכה לירושלים"
–מתקפת הבוטים שמאיימת על הבחירות

אינני שייך לשדה הפוליטי ומעולם לא הייתי בו. השאלה שחשוב לבחון היא עבורי שאלה ערכית וחינוכית: האם מדובר במהלך נקודתי? האם מדובר באלטרואיזם פוליטי שמטרתו הוספת קולות למחנה הימין, או שמא יש כאן התמודדות עם דרך אידאולוגית שונה מהותית ממשנת הציונות הדתית אשר אט אט קנתה לה שביתה בלבות בנינו, בנותינו וחלק מרבותינו.

הטשטוש המאחד ומיסוך העשן

לפני שנים קבע סבי הרב משה צבי נריה מטבע לשון אשר שימש רבים: "יחי הטשטוש המאחד". כאשר אדם צועד בדרך אידיאולוגית עם משנה סדורה ועולם שלם של ערכים, קשה לו לוותר על קוצו של יו"ד, ולכן כדי להתאחד לפעמים מטשטשים. ככה נוצר ציבור אחד עם עמדות מעט מטושטשות, אבל מאוחד.

אלא שאם מנצלים את הטשטוש המאחד כמיסוך עשן להטמעת עולם ערכים אשר אינו דתי ואינו לאומי והוא חותר תחת משנת הציונות הדתית, היחס חייב להיות אחר לגמרי. המהלך הפוליטי האחרון לטעמי איננו רק מהלך פוליטי אלא מהלך ערכי אידאולוגי. יש לו הוגים ויש לו מנהיגים. יש לו משנה סדורה ורצון להוביל סדר יום. מוביליו רכבו על פלטפורמה אידאולוגית אחרת ופרשו ממנה כאשר הבינו שאין להם עוד צורך בה. מיסוך העשן והטשטוש אשר היו יפים לשעתם עיוורו את עינינו מלראות נכוחה את אשר מתרחש נגד עינינו, את החתירה העמוקה תחת יסודות עולם התורה הציוני דתי.

בכל העולם אנו מזהים נטייה ימינה. נשיא ארה"ב טראמפ, הברקזיט באנגליה, הבחירות בברזיל – המשותף לכולם הוא התגברות הצד הלאומי והדאגה ללאום על פני ערכים אוניברסליים. מצד אחד יש הרבה מקום לשמחה לנוכח ההתפכחות מהזיות השמאל על מזרח תיכון חדש, ההכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירויות ועוד מהלכים מדיניים עולמיים בולטים, אבל גם הנטישה של ארה"ב בסוריה נובעת מאותה נקודה של לאומיות ודאגה לעצמנו. הרב קוק הזהיר אותנו בשעתו מפני לאומיות מרוקנת מתורה ומצוות:

הלאומיות שבישראל בהתחברה עם ההשקפה הגדולה והקדושה של עול מלכות שמים ועול מצוות, הרי יסודתה [של לאומיות זו] בהררי קודש. אבל בהיפרדה ותצא רק לגבול של אהבה לאומית גסה, כדרך כל עמי הארץ [שאר אומות העולם], היא תוליד דברים רעים ודעות רעות המרחיקות את שם ה' מליבות עם ה'.

לא שמנו לב אבל בשקט בשקט, תוך מיסוך עשן כבד, חדרה בעשור האחרון לתוך תוכה של הציונות הדתית תנועה ערכית חדשה. ראשית צמיחתה הייתה מתוך ישראליות ולא מתוך קודש של אמונה. את הנקודה הזו עליי להסביר באר היטב כי היא שורש הטוב ושורש הרע.

רבים מאיתנו, כולל כותב שורות אלו, הלכו שבי בקסמם של נפתלי בנט ואיילת שקד בבחירות הראשונות בתשע"ג. כולנו חשבנו שאכן משהו חדש מתחיל, בחור דתי צעיר מצליחן שעשה אקזיט בהיי־טק מוכן לבוא ולהנהיג את הציונות הדתית. נכון, הכיפה שלו לא משהו, וגם הידע התורני דל, אבל יש הילה ויש כריזמה ויש דיבור ימני בלי להתנצל. לצדו אישה חילונית שליבה במקום הנכון. הרושם היה שיש פה אכן משהו חדש, אשר ייקח את הישן והטוב שממנו הוא יונק ויקדם אותו מעלה מעלה. ומי מאיתנו לא אוהב התחדשות ואתגר. הכמיהה הפנימית הייתה שסוף סוף המסרים שלנו ועולם התוכן הערכי שאנו מאמינים בו יצאו לאור. לרבים מאיתנו הייתה תמוהה החבירה המהירה אחרי הבחירות דווקא ליאיר לפיד, ברית האחים המפורסמת, אבל הבה נתבונן בה היום במבט לאחור.

יאיר, נפתלי ואיילת, עד כמה שזה נשמע מוזר, חולקים עולם ערכים דומה. הישראליות היא משמעותית מאוד בחייהם, הישראליות באה כתחליף בלתי מודע לעולם עם תוכן אלוהי. הישראליות (או הכנעניות) הזו מקדשת את הצבא, מקדשת את המדינה, מדברת על אחדות ותקווה – אלא שנפתלי התמקם בימין ויאיר לפיד במרכז שמאל. הסירו נא את המסכה הימנית או השמאלית והרי לכם שני אנשים בעלי עמדות מאוד דומות, הן בתפיסה הכלכלית, הן בתפיסה החברתית, ואפילו במלחמה הכל כך צודקת נגד ה־bds שעיקרה שוב שמירה על הישראליות.

חוסר מחויבות הלכתית

לא פלא שמשני הצדדים של המתרסים הללו התמקמו יהודים מאמינים מהציונות הדתית ואף רבנים אשר זיהו את נקודות האור והטוב, אבל רבים לא הפנימו שיש פה דרך אידאולוגית אחרת שונה מהותית מדרך הציונות הדתית.

לדרך זו של הישראליות יש הוגים ותיאולוגים, יש דרך וכיוון, יש מגמה והם חותרים אליה. ההוגים המרכזיים אינם הרב קוק, בנו הרצי"ה והגרי"ד סולוביציק. האמת היא שהתורה המסורה בידינו וזו המכונה התורה הגואלת כלל אינה שפתם. ההוגים שלהם אינם בהכרח מחויבים להלכה, יש תפיסות מטא הלכתיות אשר קודמות לשיקול דעתו של הפוסק, יש מחיקה של יעדים ופרקים בתורת ישראל כדי להתאים אותנו למצב הנוכחי.

אם ננקוב מעט בשמות, הרי שאחד העם וביאליק הם הם מורי דרכם של מיכה גודמן (ע"ע יאיר לפיד) ויואב שורק (ע"ע נפתלי בנט), ממתווי הדרך האידאולוגיים של הישראליות הימנית החדשה. בספרו "הברית הישראלית" כותב שורק על חזון הישראליות שלו:

ישראליות זו לא תאמץ את שמירת המצוות במתכונת הנהוגה בציבור הדתי, אלא תיצור חוליה חדשה; קומה ישראלית של יהדות, עבורנו ועבור הדורות הבאים. בדומה לחוליות הקודמות, גם זו תהיה קומה שיש בה תורה ומצוות, גם אם במתכונת רעננה וגמישה; קומה שיש בה עולמות תוכן ומסורת לימוד; קומה התובעת מחויבות ומושתתת על תודעת ייחוד, ייעוד וברית.

עלינו לומר בפה מלא: אין פה טשטוש מאחד, יש פה שתי תפיסות עולם מנוגדות. האם דבר ה' והתורה הם המנחים את דרכינו או שמא עצם החיים בארץ ישראל, הציונות החילונית וההיסטוריה היהודית המשותפת המתפתחת במדינת ישראל הם אלו אשר יכתיבו את הדרך. האם הרוח העכשווית תנצח את רוח ישראל סבא ואז כביכול על דבר ה' ח"ו להתקפל בפני המציאות. נכון שיש נקודות השקה ויש מה להאריך בהן, אבל השאלה מהו המקור, מנין יונקת כל דרך, איננה שאלה סתמית ואגבית.

לכתחילה ללייטיות

מהו אכן מקור ההבדל? הרי השילוב הכל כך מתבקש של הציבור הציוני אמוני בתוך הציבוריות הישראלית, ההשתלבות בצבא, בכלכלה, בתקשורת ובאקדמיה, יוצרות בהכרח מגזר שלם של ישראלים. לכן, הבירור הפנימי שעלינו לעבור הוא נוקב וקשה.  אני זוכר לפני שנים, כאשר הכתה בי ההכרה בדבר התהום הרוחנית הפעורה בין עולמי לעולמו של מר בנט, שוחחתי על כך עם קרובת משפחה והיא הביטה בי בתימהון ולא הבינה מה הבעיה שלי – הרי הוא בדיוק מגשים את החזון הציוני דתי? לא סתם נפלנו במלכודת ולא סתם הקב"ה מעביר אותנו בירור מקיף ועמוק כל כך.

בריאיון בעיתון גלובס אמר מיכה גודמן על נפתלי בנט:

הוא מוכשר וההצלחה שלו מרשימה. הוא הצליח להשתלט על הציונות הדתית הפוליטית ועכשיו הוא משועבד למרחב המוגבל שלה.

אבל גודמן הגדיל לעשות ושרטט את המפץ שמונה חודשים לפני התרחשותו בריאיון במקור ראשון, ואני מצטט:

הנרטיב החילוני הוא שמתקיים קרב כוח בין שני המגזרים – הקבוצה הדתית גדלה ומתחזקת, והקבוצה החילונית קטנה ונחלשת. אני לא יודע אם זה נכון. נראה לי שמה שבאמת קורה הוא שהקבוצה הדתית מתפצלת לשתיים, הקבוצה החילונית מתפצלת, ומהפיצול של שתיהן צומחת למעשה קבוצה חדשה. אין באמת חילופי אליטות, יש היווצרות של אליטה חדשה. מה שאני מנסה לעשות הוא לנסח את הפילוסופיה של הקבוצה החדשה הזו, כי כדי שהקבוצה הזאת תיווצר היא צריכה תודעה קבוצתית, מנהיגות ופילוסופיה.
למה היא צריכה פילוסופיה?
כי הבעיה של הקבוצה הזאת היא ההרגשה התמידית שלה שהיא פשרה. הם לא דתיים עד הסוף ולא חילונים עד הסוף, ואז מתקבל הרושם ששתי הקבוצות הקיצוניות הן הדבר האמיתי. כדי שהדבר הזה ישתנה צריך פילוסופיה. אנחנו יודעים הרי מה קורה כששתי הקבוצות האלו נפגשות. הן מרגישות קרובות זו לזו יותר מלקבוצות המקור שלהן.

האם מישהו צריך מניפסט ברור יותר לקבוצה החדשה? האם זו משנת הציונות הדתית? לא. האם יש מבנינו ובנותינו אשר אימצו לעצמם דרך זו? התשובה היא כן. אם אצל מחנכים ה"לייטיות" נתפסת כשלילית, הרי שיש ההופכים אותה לדרך לכתחילה. האם נוכל לטעון שזה ויכוח בין תת מגזרים בתוך הציונות הדתית? לעניות דעתי לא.

התמימות הרבנית והכמיהה לקירוב

בל נטעה, לא הטשטוש לבדו הוביל לחיבור, אלא התמימות הרבנית והכמיהה שלנו לקירוב לבבות עמוק יחד עם ההכלה והטשטוש. שני כוחות אלו הובילו את הרב אביחי רונצקי לחבור אל נפתלי ואיילת. אבל רבים הצעירים אשר הלכו והולכים שבי בשיח מטעה ומבלבל, וגם עיתונאי המגזר בשלל פרסומים וסופרלטיבים לא ניתחו את הבעיה לכל עומקה או שבסתר ליבם תמכו ביצירת ציונות דתית חדשה. ואולי אשמים אנחנו כולנו על כי לא הדגשנו את הדברים.

רוח ישראל הוא ביטוי קדוש אשר מופיע עשרות פעמים בכתבי הרב קוק. אין הכוונה בו לישראליות הנוכחית, אלא לנקודה הא־לוהית המייחדת את עמנו. העניין הא־לוהי הזה הוא רוח ישראל. לצערי הרב מוכרחים להדגיש ולהתריע על כך שהקב"ה והמחויבות העמוקה לתורתו ולהלכה אינם מופיעים בשיח העכשווי של הישראליות, ערכי תורה ועבודה כן, כפיפות ומחויבות לתורה ממש לא. וכך כותב הרב קוק באגרת:

השאלות החברותיות, הפוליטיות, האמוניות והמוסריות, תכני החיים ומגמותיהם, יקבלו צורה חדשה וגורל חדש, ובתוך, במרכז, אי־אפשר אחרת להיות כי־אם רוח ישראל עומד ויעמד. רוח ישראל סבא ורוח ישראל צעיר שיתגלה בקדושתו, רוח ישראל הוגה ורוח ישראל פועל, רוח ישראל גאון האמונה וההופעה ורוח ישראל קדוש המחשבה והחקר, רוח ישראל בדד, ובגוים לא יתחשב, ורוח ישראל לברית־עם ואור־גוים, רוח ישראל פזור בקצוות ופועל פעולות פרודות, שסוף חשבונן הגדול להצטרף, ורוח ישראל מרוכז ושואף אל ארצו וחבל־נחלתו, רוח ישראל מכניס יפיפותו של יפה באהלי שם ורוח ישראל מוציא מתוכו אמרים מפוצצים, הגיונים מקוריים, אשר אין על עפר וגם לא במרומים משלם.

נכון שהרב קוק לא כותב בשפה עכשווית אבל הקריאה בדבריו מרוממת ואיננה מתפשרת, היא דוחפת ואיננה מגמדת, היא תובעת ואיננה מניחה. משנת הציונות האמונית היא רוח ישראל. היא איננה ישראליות.

*

אנחנו ניצבים על פרשת דרכים, ועלינו להתפלל תפילת הדרך. לא קלה דרכנו, ארוכה היא שנות דור, ועד הגאולה השלמה היא לא תחדל. בשל כך אני מברך על ההפרדה בין המפלגה הדתית לאומית לבין הימין הישראלי החדש. על אף המשותף, תהום פעורה בינינו. נוכל למצוא דרכים לעבוד יחד, אבל נמנעה מאיתנו סכנה גדולה של טמיעה ובלבול. כל עוד יתמקדו הם בקירוב עוד יהודי למסורת והיה זה שכרנו, אבל אם חלילה נאבד מכוחנו בגלל נהייה אחרי ישראליות הרי זה נזק לדורות.

אחים ואחיות, הבה נחשב חשבונו של עולם, הפסד מצווה כנגד שכרה. נגביר חיילים לתורה ולקדושה, נפיץ בעוז את אמונותינו, ונדע להמשיך למרות כל המכשולים ולעומת כל הנחשלים.