"הדיאלוג החשוב כיום הוא בין מכה לירושלים"

פרופ' אבי אלקיים התייאש מן האקדמיה. חוקר הקבלה והמיסטיקה שעמד עד לאחרונה בראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן ונודע בשיטות הלימוד הלא־קונבנציונליות שלו – שילוב מוזיקה וריקודים או התבוננות באור הנר במהלך הוראת ספר הזוהר, למשל – מכריז כעת שיש להפסיק ללמד קבלה באוניברסיטה. "לקבלה כואב", הוא אומר כשאנו נפגשים במשרדו בבר אילן. "היא אנוסה בכבלי האקדמיה. צריך לתת לה נשימה, להוציא אותה מתוך הצינוק, הכלא שהיא נמצאת בו. היא משלמת מחיר כבד מדי, והגיע הזמן לשחרר אותה מציפורניו של העולם האקדמי".

עוד נשוב להכרזה הלא־שגרתית הזו של אלקיים, שנובעת, לדבריו, מכך שלא הצליח להנחיל את שיטות הלימוד שלו בהוראת הקבלה באוניברסיטה. הוא נכשל – והוא הראשון להודות בכך – גם בפרויקטים אחרים שיזם: שילוב לימודי קבלה במערכת החינוך הממלכתית, כבר בגני הילדים, והקמת פקולטה לנבואה. אך נדמה שבתחום שלכבודו אנו נפגשים, תרגום כתבי מיסטיקה אסלאמיים לעברית והגברת המודעות המחקרית לעולם היהודי־סוּפי, אלקיים יכול לרוות נחת. רוב חוקרי הקבלה בדור הקודם, טוען אלקיים, התעלמו מן המיסטיקה היהודית בארצות האסלאם, והוא שם לו למטרה, בהרצאותיו ובמאמריו, להאיר את ההגות הזו, שמקבלת לאט לאט את המקום הראוי לה. הדרך לשם, הוא אומר, מתחילה בהיכרות עם ההוגים והמיסטיקנים המוסלמים שעמדו לנגד עיניהם של יהודי ארצות האסלאם; מוחמד אל ע'זאלי הוא החשוב שבהם.

לאחרונה השלים אלקיים תרגום מקיף ל"גומחת האורות" (הוצאת מאגנס), ספרו המרכזי של אל ע'זאלי, בן המאה ה־11, מחשובי הפילוסופים והתיאולוגים של העולם המוסלמי. זהו התרגום השלישי של היצירה לעברית והוא מעורר שאלות ייחודיות לז'אנר הזה של תרגום טקסט תיאולוגי. כיצד ניגש המתרגם לטקסט דתי? כיצד ניתן להעביר תכנים מדת אחת לדת אחרת, ומהו תפקידו הייחודי של המתרגם בהקשר הזה? אלקיים טוען שכמו בימי הביניים, כך גם היום: המתרגם מניח את היסודות למה שעשוי להתפתח בהמשך לדיאלוג בין־דתי.

איזון בין מיסטיקה להלכה

אבו חאמד מוחמד אל ע'זאלי, שנולד ב־1058 בפרס, ייצג באישיותו שילוב של מיסטיקה, פילוסופיה והלכה. "מדובר באחד מענקי הרוח בעולם האסלאם, ובמין האנושי בכלל", אומר אלקיים. "הוא הוגדר כמחיה דת האסלאם. הייחוד של אל ע'זאלי הוא הסינתזה בין הלכה לבין מיסטיקה. יש במיסטיקה כוח אנטינומי, הרסני, שעלול לפרק את המסגרת של ההלכה והקהילה. בעולם היהודי הדבר בא לידי ביטוי בשבתאות, ובעולם הסופי המוסלמי מי שייצג את התופעה היה אל־חלאג', שהכריז על עצמו שהוא אלוהים, הכרזה שהכתה בהלם את עולם האסלאם ולמעשה פירקה אותו.

"בעקבות הטראומה מאל־חלאג', הנטייה הייתה לדחוק את המיסטיקה הסופית לשוליים. אל ע'זאלי מגיב לנטייה הזו בניסיון ליצור סינתזה בין הלכה לבין מיסטיקה, ולהראות כיצד מיסטיקה יכולה לחיות בגבולות ההלכה. לכן הוא שולל את הכיוונים המיסטיים הרדיקליים. כאיש הלכה הוא לא מוכן לקבל רדיקליזם מיסטי, והוא יוצא כנגד מגמות ספיריטואליות שחותרות תחת ההלכה. עבור אל ע'זאלי, ההלכה גודרת וקובעת את הגבולות, וכשהמיסטיקה סוטה מחוץ לגבולות ההלכה המוסלמית היא כבר לא לגיטימית".

למרות שאז מתקבלת מיסטיקה חלשה יותר, פחות עוצמתית.
"נכון. זה מחיר. אם אתה רוצה לראות את המיסטיקה חיה בתוך עולם של חברה וקהילה, בהכרח יהיה סירוס של היחיד ושל הדרך הרוחנית האופטימלית שלו. ולעומת זאת, יש כאן הצלה של היחד. אינך יכול לבנות קהילה שהכוחות שבתוכה מפרקים אותה. מבחינת בניית קהילה, אתה חייב שהמיסטיקה תהיה בגבולות החוק. אל ע'זאלי עשה את זה בצורה מרתקת, ולכן הוא קסם גם לאנשי הלכה יהודים. הוא בנה את המודל. 'חובות הלבבות' של רבנו בחיי אבן פקודה, שקדם לאל ע'זאלי, לא עסק בחובות האברים, בהלכה, אלא רק בחובות הלבבות. הוא לא בנה מבנה של התמודדות עם זרמים רדיקליים מיסטיים. את המודל הזה בנה אל ע'זאלי.

"המהלך השני של אל ע'זאלי, לצד איחוד ההלכה והמיסטיקה, הוא בתחום פרשנות המקרא. הוא התמודד עם שתי מגמות באסלאם, והספר 'גומחת האורות' מציע סינתזה ביניהן. המגמה האחת היא המגמה של המגשימים, שמציעים פרשנות מגשימה, אנתרופומורפית, לטקסט הקוראני. אם כתוב 'הכיסא של אלוהים', המגשימים טענו שיש כיסא בשמים. אל ע'זאלי תוקף את הפרשנות המגשימה הזו, באופן שמזכיר גם את הרמב"ם בהמשך.

"המגמה השנייה, ההפוכה, שאל ע'זאלי יוצא נגדה, הציעה פרשנות פנימית לפסוקים. למשל, כשאללה אומר למשה: 'של נעליך מעל רגליך', הפרשנים הללו אומרים שלא באמת היה שם אירוע ממשי שבו משה רבנו חלץ את נעלו, אלא הנעל מייצגת את העולם החומרי, ומשה רבנו השיל את נעליו, כלומר, התפשט מהחומריות שלו. המגמה הזו גם מאיימת על החוק, משום שאת הציווי לעלות לרגל למכה, למשל, יפרשו הפרשנים הללו כעלייה רוחנית ולא כעלייה פיזית, וכך למעשה כל עולם המצוות מתפרק. אל ע'זאלי מציע דרך אמצע. אתה קודם כול מקיים את המצווה בגוף, ואז, כאדם רוחני, אתה מעניק לה משמעות. הוא בונה מודל של איזון בין פשט לבין סוד, כשהסוד לא מבטל את הפשט ולהפך".

הספר המרכזי של אל ע'זאלי נקרא "החייאת מדעי הדת", ואלקיים טוען כי המיסטיקן הסופי החיה לא רק את דת האסלאם, אלא גם את הדת היהודית. "המסע המיסטי שלו מרכזי ביותר בעולמה של היהדות, והוא ממש שינה את פניה", הוא אומר. "קח למשל את הרמב"ם, שפותח את ספר ההלכה שלו, היד החזקה, ב'ספר המדע'. זה דבר שלא ידענו כמותו קודם לכן. וכשאתה בוחן את אל ע'זאלי, שקדם לרמב"ם בכמה עשרות שנים, אתה רואה שהוא עשה את אותו דבר. החלק הראשון של ספרו ההלכתי של אל ע'זאלי נקרא 'ספר המדע'. כלומר, מבחינת התפיסה של החוק הדתי, הרמב"ם מקבל את עמדתו של אל ע'זאלי.

"ההשפעה הדרמטית יותר של אל ע'זאלי היא על בנו של הרמב"ם, רבי אברהם, שכתב את 'המספיק לעובדי השם', ספר שהמבנה שלו ודרך החשיבה הסופית שלו נשענים על אל ע'זאלי. ההשפעה שלו היא כמעט מוחלטת. גם הרמב"ם בסוף ימיו הושפע ממיסטיקה אסלאמית סופית, אבל הבן שלו כבר לגמרי שם. אנחנו רואים גם חכמים בדורות שלאחר מכן שמזכירים את אל ע'זאלי, מכיוון שהוא בנה את המודל של שילוב בין מיסטיקה והלכה. זה המודל שהכתיב את מקומה של המיסטיקה על ידי בנו של הרמב"ם וחוגו, ולמעשה אצל הקהילות היהודיות בארצות האסלאם, שהרוחניות שלהן היא רוחניות סופית. כאשר אברבנאל ניגש להסביר את הפסוק בפרשת פקודי על עמוד האש שהולך לפני המחנה, הוא מזכיר את מה שאמר 'הזקן מוחמד אל ע'זאלי בספרו האורות האלוהיות'. וזה חלק מפרשנות קלאסית שנמצאת בכל בית כנסת".

זהות בין אלוהים ואללה

תרגומו של אלקיים ל"גומחת האורות", ספר שכולו פירוש פילוסופי מיסטי לפסוק אחד בקוראן בשם "פסוק האור", הוא התרגום השלישי לעברית של היצירה. בימי הביניים נעשו שני תרגומים: האחד אנונימי, והשני על ידי רבי יצחק אלפסי. "בימי הביניים, דמותו של המתרגם חשובה כמו דמותו של ראש ישיבה ופרשן מקרא", אומר אלקיים, "משום שהמתרגם הוא זה שמעביר מדת לדת. הוא נקודה שמתווכת בין הדתות, ולכן הוא גם זה שקובע מה מתוך דת אחת ייכנס לדת אחרת, ומה לא. המתרגם ניצב בפני אתגר תיאולוגי: מה הוא יכול להעביר ומה לא.

"קח למשל סוגיה כמו תרגום פסוקי הקוראן. אל ע'זאלי מצטט בלי הרף פסוקים מהקוראן כדי לבסס את הפרשנות שלו. מה עושה המתרגם עם פסוקי הקוראן? שני המתרגמים של אל ע'זאלי מימי הביניים מציגים שתי אסטרטגיות שונות. האסטרטגיה הראשונה של המתרגם האנונימי הייתה לתרגם את פסוקי הקוראן לעברית, ובכך להכניס את הקוראן אל תוך התרבות היהודית ולהעניק לו לגיטימציה כטקסט התגלותי שנושא בתוכו את המסתורין של האור האלוהי.

"האסטרטגיה השנייה, של אלפסי, הייתה להחליף את הפסוקים מן הקוראן בפסוקים מן התנ"ך שמשמעותם דומה. קשה לו להכניס לתוך התרבות היהודית פסוק מהקוראן, והוא לא יכול לתפוס אותו כטקסט מוסמך שבונה את עולם הרוח, אז במקום זאת הוא מצטט מהתנ"ך. אבל אם נרד לנקודת העומק, יוצא מכאן שיהודי בימי הביניים קורא את הטקסט של המיסטיקן הסופי, שכביכול מפרש את פסוקי התנ"ך. כך הוא מקבל למעשה טקסט מקראי עם פירוש מוסלמי, מעין פירוש מוסלמי לתנ"ך. באופן פרדוקסלי, המהלך הזה רדיקלי עוד יותר מהמהלך הקודם, של השארת הפסוק כמות שהוא. אני נוטה לומר שאלפסי עשה זאת במכוון – הוא רצה להכניס את המיסטיקה הסופית האסלאמית אל תוך היהדות בצורה מתוחכמת, במסווה שמרני, כאשר הטקסט ההתגלותי הוא למשה רבנו, והפרשנות היא מוסלמית".

ההתלבטות של אלקיים כמתרגם מודרני לא נגעה לפסוקי הקוראן, אלא דווקא לשמו של הא־ל. האם לתרגם "אלוהים" בכל מקום שבו אל ע'זאלי כותב אללה, או להשאיר את השם המוסלמי? אלקיים מפנה לתרגום הקוראן של פרופ' אורי רובין מאוניברסיטת תל אביב, שבמהדורתו הראשונה תרגם "אלוהים", ובשנייה שינה ל"אללה". בכך, הוא אומר, הוא ממשיך מסורת שהחל בה רבי סעדיה גאון, שתרגם את התנ"ך לערבית והכריע הכרעה תרגומית פשוטה לכאורה, אך כזו שהשפיעה, לטענת אלקיים, על עולם ההלכה ועל היחסים בין יהודים למוסלמים.

"יושב רבי סעדיה גאון, ומנסה לתרגם לערבית־יהודית את הפסוק הראשון בתנ"ך", אומר אלקיים. "מה הוא עושה עם המילה 'אלוהים'? הוא מחליט לתרגם 'אללה'. וכך, התרגום שיהודים ומוסלמים בכל עולם האסלאם קוראים עושה שימוש במילה 'אללה', ו'אללה' הופך להיות שם קדוש ביהדות. זה מהלך מדהים מבחינה תיאולוגית. מאות שנים אחר כך, כשהבן איש חי פוסק שאסור לומר את השם 'אללה' במבואות המטונפים, כיוון שזה שם קדוש, הוא מהדהד את ההכרעה התרגומית של רבי סעדיה גאון. כשאני, כמתרגם, בוחר לתרגם 'אללה', רבי סעדיה גאון עומד מאחוריי.

"כשסבתא שלי, שהייתה דור שמיני בירושלים, בירכה אותי לפני שהייתי יוצא מהבית ואומרת 'אללה עמך', זה מגיע משם, מהפעולה המדהימה והלא־ברורה הזו של הגאון. זו מהפכה אדירה, שאפשרה ליהודים בארצות האסלאם לחיות עם שכניהם. זו השליחות התרבותית והאידיאולוגית של המתרגם. רבי סעדיה, בגאונות שלו, הבין שאנחנו חיים בארצות האסלאם וצריכים מכנה משותף תיאולוגי, להבין שאלוהי ישמעאל ואלוהי אברהם הם אחד".

לתווך בין הדתות

השליחות הזו של המתרגם רלוונטית מבחינתך גם היום?
"אני חושב שבחרתי בשם אללה ולא בשם אלוהים כחלק מתפיסה שאלוהי אברהם, יצחק ויעקב ואלוהי ישמעאל הוא אחד. בחירה כזו מזכירה לנו שלמרות החיץ הפוליטי והטריטוריאלי בינינו לבין המוסלמי, הרי שהאסלאם, כמו שכתב הרמב"ם, מייחד את הא־ל כראוי. מבחינה תיאולוגית, היהדות והאסלאם מאמינות באותו אללה, באותו א־ל. משימתו של מתרגם מערבית לעברית כיום היא להחליש את מוקדי החיכוך בינינו לבין האסלאם. החיכוך הוא פוליטי וטריטוריאלי, אבל הוא לא דתי.

"בגלל הסכסוך הפוליטי, אנחנו זורקים את התינוק עם המים, מתעלמים מן הדת המוסלמית ולא מתייחסים אליה. אנחנו מוותרים על מהלך עצום של רוח שיצאה בסופו של דבר מאיתנו. הגר וישמעאל באו מאברהם אבינו, הם חלק מהדתות האברהמיות. הנביא מוחמד בונה את דת האסלאם על פי היהדות, לא על פי פאולוס. הדמות החשובה שדרכה הוא עיצב את האסלאם היא משה רבנו, שנזכר בקוראן הכי הרבה פעמים אחרי מוחמד. שתיהן דתות של התגלות ושתיהן דתות של תרגום תורה ומצוות. אבל לצערי, אנחנו מתעלמים מהאסלאם, ויש גם כאלו שמתייחסים לדת הזו בעוינות.

"ידיד שלי סיפר לי שהוא הזמין לליל הסדר בן משפחה שמתגורר בחברון, ובמהלך הסדר הוא, המארח, ניתח רעיון בהגדה של פסח והזכיר שם של פילוסוף מוסלמי. אחרי החג התקשר אליו אותו בן משפחה ואמר לו שהוא לא יבוא אליו יותר, ואיך הוא מעז להזכיר פילוסוף מוסלמי על שולחן הסדר. רק נזכור שכבר אברבנאל עשה את זה. הנה לך המרחק בין העולם האדיר והנפלא של פרשני המקרא לבין מה שקורה היום. חלק מהמהלך שאני כמתרגם יוצר קשור בדיוק לנקודה הזו: לתת לגיטימציה לאל ע'זאלי בתוך השיח היהודי, שאפשר יהיה להביא אותו בליל הסדר, כמו שעשו לפני מאות שנים. ולכן, המתרגם לא רק מנחיל טקסטים מתוך עולם הרוח האסלאמי, הוא צריך גם לנטרל את החיכוך".

מדף הספרות המיסטית המוסלמית בעברית דל מאוד.
"מאוד. תחשוב שבמהלך שבעים השנים שעברו מאז שקמה מדינת ישראל, 'גומחת האורות' תורגם פעמיים לאנגלית, וכן לצרפתית, לאיטלקית, לגרמנית, ליפנית ולסינית. לעברית, לעומת זאת, הוא לא תורגם שוב, עד עכשיו. ואילו בימי הביניים, החיבור הזה מתורגם פעמיים בתוך פרק זמן של שבעים שנה. תראה את העוצמה של הפילוסופיה היהודית בימי הביניים לעומת ההזנחה שלנו את העולם התיאולוגי האסלאמי כבסיס לתרבות היהודית. התרחקנו מהאסלאם.

"עבור הרמב"ם, הדיאלוג החשוב היה בין אתונה וירושלים. המפגש בין אריסטו ואפלטון לבין תורת משה הילך עליו קסם. משה הס כתב על רומא וירושלים – הוא הוקסם מהדיאלוג בין הנצרות ויהדות. אני חושב שהעידן שלנו הוא העידן של מכה וירושלים. מה שמאתגר היום את ירושלים הוא מכה. זו הנקודה שבה אנו נמצאים פוליטית, גיאוגרפית, רוחנית. אבל התרבות הישראלית לא הקימה מפעל של תרגומי מופת מן התיאולוגיה המוסלמית – לא הימי ביניימית, ובטח לא העכשווית. אנחנו לא יודעים מה קורה בעולם הרוחני האסלאמי היום, אין לנו ספרים זמינים בנושא.

"לצערי, יש כאן בעיה כללית יותר. אין פלא שבמשך שבעים שנות קיומה, מדינת הסייבר וההייטק לא הצמיחה פילוסוף אחד בסדר גודל בין־לאומי. ישעיהו ליבוביץ' הוא פילוסוף מקומי, לא מלמדים אותו בפקולטות בעולם. אני מדבר על מישהו בסדר הגודל של הרמב"ם, או של עמנואל לוינס או ז'אק דרידה, שמות שמוזכרים בכל פקולטה בעולם. והמצב העגום הזה מתאפשר מכיוון שאין תרגומים. כדי להצמיח דמות כמו הרמב"ם, שהשפיעה על התרבות הנוצרית והמוסלמית, אתה חייב תרגומים. הרמב"ם נזקק לתרגומים של אריסטו ושל אפלטון כדי להפוך להיות מה שהוא היה. התרגומים יצרו עבור הפילוסופים הגדולים של ימי הביניים את האקולוגיה שהצמיחה פילוסופים. לנו היום אין האקולוגיה הזו. יש תרגומים מאירופה, אבל האתגר שלנו הוא לא אירופה. אנחנו צריכים לדעת מה קורה בעולם הרוחני של מיליארד בני אדם, ואין לנו את זה.

"התחום הזה נזנח גם באקדמיה. גרשם שלום, גדול חוקרי הקבלה, התעלם בספרו החשוב 'זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית' מהזרם הרוחני מיסטי של היהודים בארצות האסלאם. שלום היה תלמיד חכם עצום, אבל הוא חי בברלין וראיית העולם שלו הייתה אירופוצנטרית, אוריינטליסטית. הוא התעלם מהמיסטיקה והרוחניות של המשוררים הגדולים שלנו, רבי יהודה הלוי, אבן גבירול ואבן עזרא, שהמיסטיקה הסופית נוכחת בעוצמה בשירה שלהם. הוא לא עוסק ב'חובות הלבבות' וברבי אברהם בן הרמב"ם. הזרם היהודי־סופי לא נחקר כראוי, ואני ראיתי לעצמי למטרה לתת מקום לזרם הזה בעולם המחקר".

אתה מדבר על הבסיס התיאולוגי המשותף בין שתי הדתות, על הזהות שבין אלוהים ואללה. אבל גם אתה, כיהודי דתי, תסכים שיש עדיין הבחנה בין היהדות והאסלאם. לא מדובר בדת אחת.
"בחסידות יש מונח שנקרא אחדות הניגודים. חלק מהיכולת לחיות בשלום היא לשאת את הניגודים. הניגודים בין הדתות קיימים, אבל הם קיימים בממד שלנו, בממד הריבוי. כשאתה עולה למעלה, לממד האלוהי, יש אחדות. בממד של האחדות, איני רואה הבדל בין יהדות לבין אסלאם. רק כשהאחדות האלוהית מתפרטת לעולם של ריבוי, לקבוצות, לעמים, יש הבדלים. אדם שיש בו אינטליגנציה לשלום יודע לשאת בתוכו את הניגודים. לא לדחות אותם, אלא לשאת בתוכו את הרוחניות האסלאמית".

יש לזה גם משמעות מעשית? באופן שבו אתה מקיים מצוות?
"ביקרתי לפני כמה שנים במסגד באיסטנבול, וראש המסגד סיפר לי שבימי החורף, כשיורד שלג, היהודים, שבית הכנסת שלהם רחוק יותר, לא יכולים להגיע אליו בגלל השלג, ולכן הם מתפללים במסגד. הם לא מתפללים תפילה מוסלמית, אלא את התפילה היהודית שלהם, במתחם המקודש שנקרא מסגד. המוסלמים במקום נותנים להם את האפשרות לעשות את זה, ואין קונפליקט. בישראל זה נשמע דמיוני לחלוטין. כאן ניסו לחוקק חוק שישתיק את המואזין. איך ייתכן שאדם דתי, שמבין את החשיבות של לקום ולעבוד את הבורא, מסוגל להשתיק את הקול שקורא לשכן שלו לקום לתפילה? הוא עובד את הבורא באמצעות המואזין, תכבד את זה. למה להתנגד לתפילה של אחרים? אני חושב שאדם רוחני יכול לשלב בתוכו את שני המהלכים, כמו שבזרם הסופי בימי הביניים יכלו לעשות זאת, וכמו שר' אברהם בן הרמב"ם עשה את זה. כך גם אני חונכתי".

ייאוש מן האקדמיה

אלקיים פעיל כיום בקבוצת "דרך אברהם", שמכנסת יחד יהודים ישראלים ושייח'ים מוסלמים־סופים. לכנס הייסוד של "דרך אברהם" הגיע גם הרב מנחם פרומן, שאלקיים עמד אתו בקשרים טובים ואף נסע איתו יחד לעזה כמה פעמים. "הפעם האחרונה שהייתי בעזה הייתה לפני שתים־עשרה או שלוש־עשרה שנה", הוא מספר. "הוזמנתי יחד עם הרב פרומן למסדר הסופי ביום ההולדת של הנביא מוחמד, וקיבל את פנינו השייח' עבדאללה בבלי, נציג הפלשתינים במועצה הסופית העליונה בקהיר.

"היינו שם, במחנה נוסייראת בעזה, ואני התלוויתי לרב פרומן ועזרתי לו בתרגום השיחות עם השייח'ים. הרב פרומן ניהל דיאלוג עם האימאמים הקיצוניים ביותר. השייח'ים הסופים היו יותר רכים, אבל הוא התעקש שאנחנו צריכים ללכת למקומות הקשים ביותר. הייתה לו תשוקה אמיתית לשלום. אני זוכר שיום אחד פגשתי אותו בעזה, והוא סיפר לי שהוא החליט להישאר שם ללילה, ולישון על ספסל בתחנת המשטרה. הוא היה מסור לזה".

אלקיים, נשוי, אב לבן וסב לשתי נכדות, גדל בירושלים ובתל אביב ומתגורר כיום בגבעת שמואל. את שלושת תאריו השלים באוניברסיטה העברית, והוא מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן. עד לאחרונה כיהן כראש החוג. לאחרונה ייסד, יחד עם ד"ר דפנא לוין, הוצאת ספרים אקדמית ייחודית במינה בשם "אדרא", ששמה לה למטרה להוציא ספרי מחקר והגות בתחומי המיסטיקה והרוחניות. בנוסף משמש אלקיים כאחד מעורכי כתב העת "דעת" לפילוסופיה יהודית ולקבלה וראש מרכז מוסיוף לחקר הקבלה.

כמו לא מעט אקדמאים העוסקים בתרגום, גם אלקיים מותח ביקורת על כך שמלאכת התרגום לא נלקחת בחשבון בתהליך הקידום האוניברסיטאי. "לצערי, האקדמיה לא מעודדת תרגומים", הוא אומר. "זו טעות חמורה ביותר. כדי להתקדם באקדמיה, עדיף לפרסם מאמר מאשר לפרסם תרגום, ולכן חוקרים שיש להם כישרון לשפות לא מתרגמים. הם רוצים להתקדם והתרגום רק מעכב אותם. מורי, פרופ' נתן שפיגל, נהג לתרגם מיוונית עתיקה בעיקר אחרי שהוא יצא לגמלאות. תרגום הוא דבר חשוב מאוד לתרבות, הוא מעשיר אותה. אנחנו לא יכולים להעשיר את התרבות הישראלית מבלי שתהיה לנו מערכת של תרגומים בכל התחומים".

אתה עומד בראש מרכז מוסיוף לחקר הקבלה. איך אתה מתייחס לצירוף "חקר הקבלה"?
"אני סבור שקבלה ואקדמיה לא הולכות ביחד. גרשם שלום עשה מעשה רדיקלי כשהכניס את הקבלה לאוניברסיטה העברית, מהלך לא מובן מאליו בכלל. מה הקשר בין קבלה לעולמות רציונליים של מדע וחקירה? מה פתאום ללמד קבלה כתחום בפני עצמו, ולא כחלק מאנתרופולוגיה או ספרות? זו מהפכה ששלום עשה, אבל הוא לא היה מודע למחיר שהקבלה משלמת. כשאני התחלתי ללמוד באוניברסיטה, לא פגשתי את הקבלה שמלמדים בישיבת שער השמים, או את הקבלה שלימד סבי, חכם נסים יגן. ראיתי משהו אחר. וכבר כסטודנט חוויתי את הקונפליקט הזה, את הקושי ללמוד קבלה באוניברסיטה.

"קודם כול, איך אפשר ללמוד קבלה בין עשר לשתים־עשרה בבוקר? זוהר לומדים באחת וחצי בלילה. וגם כשלומדים, איך לומדים? יש כאן מפגש בין שני כוחות מנוגדים, עולם המיסטיקה והקבלה מצד אחד ועולם האקדמיה, שבנוי על חשיבה לוגית, דיסקורסיבית, מדעית, מצד שני. איך אפשר להפעיל את המנופים האלה על עולם מיסטי? איך אפשר בכלל להשתמש בארגז הכלים הזה, המדעי־לוגי, כשעוסקים במיסטיקה? במיסטיקה צריך להפעיל משהו אחר. נשימות, למשל. איך נושמים כשקוראים טקסט קבלי? אתה צריך להגיע למצב של נשימות כשאתה קורא את הטקסט, להיכנס למצב תודעתי, מיסטי, בזמן הקריאה. וזה יכול לקרות או דרך נשימות, או דרך ריקוד, או דרך מוזיקה, או דרך עלה ירוק".

ואז תבין את הטקסט טוב יותר?
"מה פירוש מבין? מה זו הבנה? הבנה אקדמית, לוגית, רציונלית? הבעל שם טוב מספר שהוא פותח את הזוהר ורואה את האור האלוהי מסופו עד סופו. באקדמיה, אתה פותח זוהר ורואה טקסט ספרותי שמפעילים עליו את אותם כלי מחקר שמפעילים על אריסטו, ניטשה או עמוס עוז. אבל המטרה היא להגיע למדרגה של הבעל שם טוב, לראות את האור האלוהי מסוף העולם ועד סופו. איך אתה הופך את האותיות האלה לאור? אתה צריך להיכנס למצב תודעה אחר".

אתה בכל זאת מנסה לעשות את זה גם באקדמיה.
"אני עושה קצת, מה שאפשר. משמיע מוזיקה, קצת ריקודים. זה מחיר, אין ספק, מחיר שהקבלה משלמת כדי להיכנס לתוך האקדמיה. בייאוש גדול, אני חושב שצריך לשחרר את הקבלה מכבלי האקדמיה, כדי שהיא תוכל להתפתח בדרכים שלה. צריך להפסיק ללמד קבלה באקדמיה. אם לא מוכנים לבוא אל הקבלה עם ארגז הכלים שהצעתי קודם לכן, אין טעם בכל זה. אפשר לוותר על הקבלה. אני נאבק כל השנים כדי לשנות את האקדמיה מבפנים, אבל התייאשתי".

רוחניות אצל החילוניות

בנקודה זו אלקיים מתייחס לעוד פרויקטים שרצה ליזום וכשל. "רציתי להקים פקולטה ללימודי נבואה, להוליד בני נביאים, ונכשלתי. כמו הרמב"ם, גם אני סבור שההתקדשות של האדם עוברת לא רק דרך קיום תורה ומצוות, אלא גם דרך לימוד המדעים. האוניברסיטה מספקת את הבסיס של לימודי המדעים, וכל מה שצריך לעשות הוא לבנות קומה נוספת, רוחנית, ותהיה לנו פקולטה של בני נביאים. זה לא קרה. הנבואה לא עומדת במרכזם של מדעי היהדות, ולא בנינו כלים לייצר את הנביא הבא.

"נכשלתי גם בהכנסת לימודי הקבלה לבתי הספר התיכוניים הממלכתיים. אצל הדתיים אפילו לא ניסיתי, הלכתי מיד אל בתי הספר החילוניים. היה לי דיון שלם עם המפמ"רית של מחשבת ישראל, וזה לא צלח. מערכת החינוך הישראלית לא פתוחה לקבל את תורת הקבלה. ילד יוצא לרחוב, שומע על קבלה ומקובלים, הוא צריך לדעת מה זה, לקרוא טקסט אחד או שניים. אם לא נתחיל לזרוע את זה בגן הילדים, איפה נעשה את זה? אבל מערכת החינוך בישראל לא פתוחה לזרמים רוחניים מיסטיים. שר החינוך שלנו מתעניין במתמטיקה, לא בקבלה".

למה בחרת לפנות דווקא לבתי הספר הממלכתיים?
"אני רוצה לטפח את החילוניות הרוחנית בישראל. היא קיימת, וצריך לעודד אותה ולתת לה לגיטימציה, במקום לעשות רדוקציה של הרוחניות רק לשומרי תורה ומצוות. יש בעיה עם הדת – היא מסיחה את הדעת מאלוהים. יש גם חסרונות לחיים של תורה ומצוות. השבת, למשל, הפכה להיות יום של הליכה לבית הכנסת ואכילת שלוש סעודות. אתה חוזר מבית הכנסת בשעה אחת־עשרה, אוכל, ישן, קם, אוכל סעודה שלישית, מתפלל מנחה וערבית וזהו, נגמרה השבת. זה ניוון של חיי הדת.

"אצל המקובלים, לעומת זאת, שבת הייתה מעין יום כיפור, שבו הם מקדישים את עצמם לצום ולהתבוננות פנימה, ולא מבזבזים זמן יקר על שלוש סעודות. פוטנציאל כזה יכול לצמוח בציבור החילוני. האדם החילוני לא צריך לקיים תורה ומצוות. הוא צריך רוחניות, חוויה דתית מול אלוהים, והוא זקוק לכלים כדי לעשות את זה. אני רוצה שגם החילוני יחוש את השגב, את החוויה הדתית מול הא־ל. היא לא חייבת לעבור דרך קיום תורה ומצוות.

"המשימה היא להביא את החילוני להיות שיכור אלוהים, בלי קשר לשאלת קיום המצוות או לא. אומרים שזה יותר פלואידי, כי אין מחויבות – אדרבה, אני בעד פלואידיות. אני חושב שהיום, עם העניין שיש בניו אייג' והאנשים שחוזרים מהודו ומנסים להקים כאן קהילות, זה יכול לקרות. אני מאמין שבכל אדם יש ערגה פנימית, ואנחנו כחברה צריכים כלים להוציא את הערגה הזו אל הפועל, לאפשר אותה. באופן אישי, קשה לי לראות חילוניות נעדרת רוחניות. אני חושב שאדם שלא חווה את החוויה הרליגיוזית במהלך חייו, כאילו לא חי. לכן צריך לעשות מאמצים ולתת את הכלים כדי שכל אדם יוכל להתחבר לרוחני שבו".