במקומות רבים בתורה ובנביאים נקראת ארץ מצרים "בית עבדים". גם בעשרת הדיברות מכנה אותה כך התורה: "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". רוצה לומר, עם ישראל לא היה עבד במקום כלשהו, אלא היה עבד בארץ שהיא "בית עבדים". ארץ מצרים הייתה בהגדרתה ארץ של עבדים.
מסתבר לאור זאת לומר שלא רק בני ישראל היו עבדים במצרים. ממלכת מצרים, אשר הייתה המעצמה השלטת באותו הזמן, שלטה על אזורים רבים, וסביר להניח שהיו בה עבדים מכל האומות אשר היו בשליטתה. מסיפור יוסף והבאתו למצרים אנו לומדים על הקלות הרבה שבה הפך אדם בן חורין לעבד במצרים, ומהמשך הסיפור של האחים היורדים לשבור בה אוכל אנו רואים איך כל הנכנס למצרים מסתכן בכך שיהיה עבד אם רק יסתבך עם האדם הלא נכון.
אבל לא רק בני אומות אחרות היו עבדים במצרים. מפסוקי התורה עולה כי גם בני העם המצרי היו עבדים למלכם. מנגנון השלטון המצרי נשען על כך שרוב מוחלט של תושבי המקום היו משועבדים כלכלית ופיזית למלך. הדבר תואר בתורה בסוף פרשת ויגש, אז קנה יוסף את כל נכסי העם המצרי תמורת מזון בשנות הרעב, ולבסוף קנה אף אותם עצמם לעבדים:
וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה… וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה.
בני ישראל היו משועבדים אפוא במדינה של עבדים, בתוך מנגנון עצום של עבדות, שבו היו החוליה החלשה והפגיעה ביותר. מלבד עבודות הפרך והדחק המקצרות חייו של אדם נגזרו על בני ישראל גם גזרות השמדה והתעללות מחרידות, כמתואר בתחילת ספר שמות.
שחרור לישראל בלבד
ניתן היה לשער כי גאולת מצרים, אשר נועדה להוציא את בני ישראל מעבדות לחירות, תהיה קריאה כללית של חופש וחירות לכל בני האדם, ומטרתה תהיה לקעקע את מושג העבדות הנורא מן העולם. לא עוד יהיו בני אדם משועבדים לבני אדם אחרים, אלא כל בני האדם יהיו חופשיים מכבליהם. אך מעיון בפסוקי יציאת מצרים נראה שלא כך הוא.
במכת בכורות, למשל, מדגישה התורה שכל הבכורות כולם – כולל בכור השפחה – ימותו. אין הנחות לעבדים: "וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם" (שמות יא, ה). הנה כי כן, מכת בכורות לא נועדה לשחרר את כל העבדים הנמצאים בארץ מצרים אלא את בני ישראל בלבד. עבדים אחרים עדיין יהיו בה.
גם מצוות קרבן הפסח, שאותן מלמד ה' את משה ואהרן לפני הלילה הגדול של מכת בכורות ויציאת מצרים, מתייחסות בפירוש לעבדים בני עם אחר אשר יהיו ברשות ישראל: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ". הווה אומר: כבר בשלב הזה, עוד בזמן שהם עצמם עדיין עבדים למצריִם, לומדים בני ישראל כיצד עליהם לנהוג בעתיד עם העבדים אשר יהיו להם.
יציאת מצרים אם כן איננה קריאה לחירות ושוויון בין כל בני האדם. נראה שהתורה מכירה בכך שגם בעתיד בני אדם יהיו משועבדים תחת בני אדם אחרים.
עידון השליטה
ואולם, הגם שהתורה איננה מבטלת את מוסד העבדות היא מלמדת כיצד יש לנהוג בעבדים. קרבן פסח הוא חלק מן החגיגה הלאומית של היציאה לחירות, ועל כן אין לו שייכות לבני עם אחר: "כל בן נכר לא יאכל בו". אף על פי כן, היא מורה שהעבדים הקנויים לנו, על אף שהם בני עם אחר, הם חלק מן המשפחה. הם צריכים למול עצמם ועל ידי כך הם נכנסים למעגל המשפחתי־לאומי, ומתוך כך הם אף זכאים לאכול מקרבן הפסח הלאומי.
יש הסוברים שהתורה מעוניינת בשלב ראשון לעדן ולהכניס את העבדות למסגרת הלכתית מגבילה, מתוך מטרה לבטל לחלוטין את מוסד העבדות. אך ממה שראינו עולה אחרת. דווקא כאן, רגע לפני היציאה מן העבדות, בוחרת התורה להתייחס למצב העתידי שבו לישראלי בן החורין יש עבדים בני עם אחר. אין זאת אלא כדי לומר לו: אפשר להחזיק עבדים, זו אינה מציאות פסולה, אך צריך לדעת איך להתייחס אליהם באופן ראוי. אפשר להיות עבד ה' וגם להיות אדון לאדם אחר.
הבשורה של יציאת מצרים אם כן היא עידון מושג העבדות והשליטה של אדם באדם אחר. לא עוד התעללות ורדייה של החזק בחלש ללא מעצורים. לא תיתכן עוד מציאות נוראה של "בית עבדים", אך מציאות "עבד בן בית" יכולה אכן להיות.
אמנם, מצוות קרבן הפסח הן רק השלב הראשון. גאולת ישראל ממצרים מכינה את הקרקע לקראת ירידתה של התורה לעולם בסיני, תורה אשר תביא לבשורה חדשה בכל הקשור לעבודת הא־ל ולהסדרת היחסים בין בני האדם.
משהו שחייך אותי בפרשה
בפרשתנו נאמר: וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם… ויאמר קומו צאו… וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי. בפרשת תולדות נאמר: וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי.
הצועק צעקה גדולה מתוך צערו זקוק לברכה ולניחומים והוא אף מבקש זאת. בשני המקרים, אגב, מדובר במכת בכורות…
הרב אורי הולצמן הוא חוקר במפעל המילון ההיסטורי באקדמיה ללשון העברית
