לאור ההתפתחויות האחרונות נראה שאין מנוס מלבשר על סופה של הציונות הדתית. אני מעריך שרבים יעדיפו להצביע למפלגה מעורבת של דתיים וחילונים מאשר למפלגה דתית, בעיקר כשהעומד בראשה הוא אדם דתי שאכפת לו גם ממוסדות הציונות הדתית וערכיה. אבל ברצוני להסביר מדוע לדעתי מדובר במהלך מבורך שרק ילך ויגבר עד שנראה את היעלמות הציונות הדתית כגוף מגזרי מאורגן.
הסיבה לכך היא שכל עוד הציונות הדתית הייתה דבר מוזר – היא נדרשה להסתגר בתוך מגזר משל עצמה, אך ככל שעוברות השנים הציונות הדתית הופכת להיות תפיסת החיים הנורמלית והישרה של כלל החברה, כך שאין שום צורך לעגן אותה בתוך מגזר תחום וקנאי וניתן פשוט לחיות את אותם ערכים בלי לתת להם כותרת מגזרית מצמצמת.
"לנרמל" את הדת
הבה נחשוב על מקרה דמיוני שבו המדינה כולה דוברת שפה זרה כלשהי ורק קבוצה מסוימת דוברת עברית. הקבוצה הזו תתייחס לעצמה כמגזר, תקים בתי ספר דוברי עברית, תנועת נוער דוברת עברית ומפלגה של דוברי עברית; אבל אם ברבות השנים כלל החברה תתחיל להיות מושפעת מן המגזר הזה וכל האנשים יחושו סימפתיה ואהדה לשפה העברית, ידברו פה ושם עברית ביניהם וישמחו ללמוד ולהתחבר לדוברי העברית, הצורך במגזר ייעלם. המצב של דיבור בעברית ייהפך להיות הדרך הנורמלית לחיות במדינה יהודית, ללא צורך בהכרזות ובנאומים בכיכר.
אמנם המגזר של דוברי העברית שהתרגל לחיות במגננה ובקהילתיות החמימה שלו יחוש מאוים מכך שגנבו לו את הדגל, ייתכן שבמקום לשמוח בכך שערכיו הפכו להיות הנורמה החברתית הוא יתעקש עוד כמה שנים להסתגר במוסדותיו, כדי שלא יקלקלו לו את הילדים דוברי העברית הטהורה, אבל לאורך זמן המגזר יהיה חייב לפתוח את עצמו לכלל החברה והגבולות ילכו וייטשטשו עד שדרכו תהיה פשוט צורת החיים הפשוטה של כולם.
בשנים האחרונות זכיתי להיות רב בבית ספר משלב של דתיים וחילונים. נדהמתי לראות שיש ביקוש אדיר להתקבל לבית הספר מצד המגזר החילוני ודווקא המגזר הדתי הוא שמפחד להגיע אליו. אני לא מעוניין לעסוק כרגע בקידום החינוך המשלב ומבין את החששות של ההורים הדתיים, אבל המסקנה שלי מהתהליך הזה היא פשוטה: הציבור החילוני רואה בדרך החיים של הציונות הדתית משהו נורמלי, פשוט, טבעי ונכון לחיות לידו. הדרך של הציונות הדתית איננה תופעה מוזרה כמו הדרך החרדית שנראית לעיתים כשיגעון למתבוננן מבחוץ, אלא כמשהו טבעי וישראלי, שגם משפחה חילונית תשמח להכיר ולהיות מושפעת ממנו.
אינני בא לטפוח לעצמנו על השכם, שכן יש לנו עוד הרבה מה ללמוד מן החילונים בניהול חברה וערכים רבים אבדו בציבור שלנו, אבל אני כן חושב שמדובר במהלך עמוק שאיננו שמים לב אליו מספיק.
העובדה שאנשים אינם בוחרים להיות דתיים לרוב איננה בגלל שהם כופרים בקיום האל. החילוניות נובעת בראש ובראשונה מכך שהאדם הדתי נראה פשוט מוזר, לא קשור, חסר חיים, חסר יכולת להצליח ושקוע בעולם עבש ופרימיטיבי. התחושה הזו חזקה יותר מכל דיון פילוסופי או הוכחות בדבר החיים שלאחר המוות, ולכן העולם החרדי לא יסחף אחריו ציבור חילוני גדול והוא זקוק לסמינריונים בחינם ולפרסומים מוגזמים על כל חוזר בתשובה שחבר אליו.
הציונות הדתית עשתה את הבלתי אפשרי: היא הצליחה לשנות את הרושם של האדם הדתי, היא הצליחה "לנרמל" את הדת, כפי שהיא אמורה להיות. החזרה לארץ ישראל ופיתוח גישה אמונית רחבה ופתוחה יותר לחיים יצרו לאורך עשרות שנים אדם דתי אחר, פתוח, טכנולוגי, שמח, מתקדם וחפץ חיים. השתחררנו מן היהודי הגלותי ופיתחנו דגם שונה ומעורר כבוד. המהלך הזה הוא שמאפשר כיום לציבורים גדולים להתקרב אל הדת בלי לחשוש מאובדן חיים וסגירות, לראות בדתיות דבר נורמלי ואפילו טוב לנפש ולמבנה המשפחתי והקהילתי, לחוש סימפתיה לצורת החיים הזו בלי לחשוש שהילד שחזר בתשובה ינתק מגע עם משפחתו ויחיה בעוני בשארית חייו.
להאמין זה דבר נורמלי
פתאום מתגלה דבר מוזר: להיות מאמין באלוהים זה דבר נורמלי, הדתיות יכולה לתת משמעות לחיים גם בלי להשבית אותם, ניתן להיות מאמין ולשמור על קשר עם התרבות הכללית, האמונה היא רובד עמוק ומשמעותי שדווקא מפתח באדם יציבות מוסרית ורוחנית ונותן לו אוויר מנטלי מעשיר. מתברר לפתע שהאמונה אכן טבעית לאדם, כפי שזעק הרב קוק במשך שנים רבות:
האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאה בעצמה את הכל (מאמרי הראי"ה, מאורות האמונה).
אבל הרושם החרדי הגלותי הכריח את הציבור להתרחק ממנה כדי לשמור על חיי מעשה נורמליים. כעת, לאחר שהציונות הדתית הראתה שיש דגם אחר, ניתן בצעדים מהוססים לשוב וללגום מאוויר האמונה וקיום המצוות ברמה כזו או אחרת בלי לפחד, ולגלות שבעצם יש פה דרך טבעית שהנפש נוטה אליה באופן טבעי – לשולחן שבת, לתפילה מעומק הלב, לעין טובה ומאמינה, לרובד מיסטי מסוים שהנפש נוטה אליו. זה טבעי, זה זורם, זה אפילו מושך את הלב, כל עוד לא דוחים אותי בשל כך שאני מקיים רק חלק מההלכות.
נדמה לעיתים שהתהליך הזה של הקִרבה מאיים מאוד על הציבור הציוני דתי. לפתע אין לנו הגמוניה על הדתיות, לפתע אנשים רואים בנו דבר חיובי ורוצים לתת גם הם פרשנות משל עצמם לאותה ציונות דתית. כעת יש שתי אפשרויות: או שנסתגר בתוך עצמנו ונשמור על "טהרת הקודש" של ילדינו וכך מרוב פחד נדחה את הציבוריות הישראלית וניצור ריחוק. הם כמובן יקימו לעצמם מוסדות אחרים עם דת רכה יותר ויפתחו את העולם הרוחני בנפרד מאיתנו. או שנבין שהגיע הזמן "להיעלם", להתחבר למגמות הרוחניות והדתיות שרוחשות בציבור ולפתוח את המוסדות והקהילות שלנו לכולם. אמנם חלק מהם ידבר את השפה שלנו באופן עילג וקצת מוזר ואולי גם אנחנו נגלה שיש כמה תחומים שבהם עלינו להשתנות ולהשתפר וכך לאורך זמן תיווצר פה חברה אחרת, שאיננה מפולגת בין דתי לחילוני אלא מהווה גוש אחד של דתיות ברמות שונות שמקבלות זו את זו בהבנה וחשות כזרם אחד בעל גוונים שונים. שפה אחת עם מבטאים רבים.
מגזר שכולל את כולם
קשה להיעלם. אינסטינקט הקיום האנושי דורש לעיתים להיאבק על המובחנות שלך, אבל כיוון שבסופו של דבר אנו מאמינים שדרך החיים האמונית היא דבר טבעי ונכון, הציבור יצעד לעבר הכיוון הזה ואם אנחנו לא נהיה שם לקבל זאת ולפתוח את עצמנו לכולם – ההמונים ילכו לאותם זרמים דתיים שכן יקבלו אותם או שיקימו דתיות אחרת שרק תעכב את המהלך. אני חושב שתקופת המגננה חלפה וכעת צריך לדעת גם לטשטש גבולות, להיפתח, לאפשר חבירה בין קהילות שונות, לייצר חיבורים חדשים ולשבור הגדרות ישנות; להקים מגזר חדש שכולל את כולם, משלב את היתרונות של כל ציבור ויוצר צורת חיים טבעית, אמונית ומתקדמת.
סופה של הציונות הדתית הוא תחילתה של הדתיות הטבעית, הפשוטה, שאיננה זקוקה למגזרים והגדרות. כולנו דתיים ברמות שונות, כולנו שייכים לתרבות הכללית ברמות שונות, הגוונים השונים אינם זקוקים למגזר, הם יכולים לחיות יחד ולאפשר את הייחודיות של כל גוון מתוך תחושה של אחדות וקרבה. ניתן ללמוד יחד, ליצור ולעבוד יחד מתוך כבוד לרמות הדתיות השונות, מחילוניות כמעט גמורה ועד להידור האדוק ביותר, כל עוד כולנו שותפים במכנה משותף רחב של חיים מודרניים עם משפחה, עבודה, צבא, כבוד לתרבות הכללית ולתרבות הדתית, מוסריות ונאמנות לעם ישראל בארצו. סופנו הוא הצלחתנו, בואו ניעלם בכבוד.
יאיר שטראוס הוא ר"מ בישיבה התיכונית נתיבות דרור באור עקיבא ורב בבית הספר המשלב באליקים
