ההחמצה. "אילו היינו מעלים את בנינו להר המוריה היינו זוכים לקרן האיל, לשופרו של משיח. ומכיוון שהר המוריה נשאר בידי צר, עדיין אנו עקודים והמאכלת לאורך כל הצוואר הקרוי 'ישראל'. נפל השופר מידי התוקע, נותרו שברים שברים. לא שופר ולא זהב. נותר חבל ארץ וקרנינו נאחזים בסבך גדרות תיל. על דעת המקום הגדול הזה, הגבוה מכל הארצות בעולם, על דעת אבן השתייה שעל הר הבית אשר ממנו הושתת כל הטוב וכל היפה במחשבת העולם, המקום אשר בארץ לא יכפר על העוונות".
תשרי תש"י, 1949
חוסן לישראל. "על הר הבית מתנוסס למעלה המסגד שלהם, ולמטה ממנו הכותל, כותל הדמעות. ואין עולים בכוח אל ההר ואין תובעים אף בפה שיותן לנו לבנות שוב את הבית על ההר. לכל היותר מבקשים גישה לכותל. תנו לנו לבכות עליו. רק לבכות. כל מה שהתחולל בשנים האחרונות פרצה היא בחומה הגדולה. התעוררו כיסופים. הר הבית היה קרוב, ועמו החוסן, ועמו המלכות, ועמו גילוי שכינה מחדש. גם הבקיעו חיילי אצ"ל את החומה ועמדו ממש בתוך העיר. ונסוגו. ורוח אין בנו. עוד נהיה חיל גדול מאוד. עוד נבקיע החומה ונעלה אל ההר. נעלה מדמעות, נעלה ממרתפים, ונשתית את חיינו על האבן הגדולה והקדושה, לחן ולתפארת".
אב תשי"א, 1951
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–קצוות הארץ: חרד"לים, יש עוד דגלים שחשוב לחזק
–הנשיא מול העם: הריאיון הגורלי של א-סיסי
–מדוע הצטלם יו"ר רשימת בל"ד המיועד עם מחבל משוחרר?
שקרים של דתיים. "ענו תשובה ברורה, אנשי דת בישראל, שרים ורבנים, תשובה ברורה על פי דין תורה והלכה ושולחן ערוך: מתי אתם משקרים? כשאתם מדברים באוזני הגויים על יחס הכבוד לאמונתם ולמקומות הקדושים שלהם, כשאתם אף מסייעים בידיהם לסיים ולבנות את מקומות הקודש שלהם, או כשאתם ממלמלים בתפילותיכם על ביעור הגילולים מן הארץ? מתי? ילמדונו רבותינו. תנו כבוד. החזירו את הארץ הקדושה כולה לעם הקדוש, ובראש את ירושלים, ובראש ובראשונה את הר הבית, למען נבנה שוב את בית המקדש כאשר צווינו".
אב תשי"ב, 1952
דם נשפך לשווא. "אין אנו מעלים עוד שיר חדש כי לא באה גאולתנו. לא גאולת הגוף – גוף הארץ וגוף העם, ולא גאולת הנפש – נפש הארץ שהוא הר הבית אשר מסגד לאל נכר עליו, ונפש העם הסוגדת לשבעים אלים של תרבויות כל הגויים. על כן אין שיר חדש בפינו. אף כי רבו וגם קשו גלויותינו מגלות מצרים, אף כי לעינינו נשפך דמם של עשר פעמים כיוצאי מצרים, אף כי גם על הארץ הזאת נשפך דמנו כמים, כמים הנשפכים ללא תועלת. כי כל הדמים המרובים ההם, הדמים בגולה והדמים בארץ, אינם בגדר זבח פסח, אינם בגדר דם על קיר המזבח.
"הדם אשר אינו מביא ליציאת מצרים אדירה מכל הגלויות, הדם אשר מותז על כל שדות הארץ ועד מימי כנרת ואינו מגיע לאותו מקום מוקד שעליו נעקד יצחק, שעליו נתנו אבותינו חיים, שבחורבנו החלה גלותנו, הדם אשר אינו דם זבח על כיבוש ההר, שבו יוקם המקדש, שבו ייבנה המזבח, שעליו נקריב קרבנות כפרה תחת נפשנו ודמנו, כל הדם הזה אינו מספיק כדי להרנין את נפשנו לשיר חדש, שיר גאולה. כי הרגלים הבאים עלינו אינם לפי שעה בגדר רגלים כלל, כי אין רגלים אלא בעלייה לרגל אל הבית. ועל כן אין מועדינו באים לשלום".
ניסן תשט"ז, 1956
תחודש השמחה. "רבים אומרים: וכי נחדש פולחן קרבנות? בימינו? ואומרים הרבים: הניקח שוב שה לעולה וצער בעלי חיים אין בלבך? ראו נא ראו כיצד הם יושבים ואוכלים בהנאה בשר עגל ובשר תרנגולת ומלקקים אצבעותיהם, להנאתם תשחוט להם עדרי צאן ובקר ולולים שלמים, אך למען קרבן במקדש, זאת לא. כאן ייכמרו רחמיהם.
"אכן! חדש נחדש! אם לא כולם הרי רובם, ואם לא רובם הרי קרבן זבח פסח זה ודאי וודאי, שיכלול יציאת מצרים ראשונה ואחרונה, שיבטא את השמחה המלאה, שכיום כה מרבים לנסות למצוא לה ביטויים מלאכותיים ובמתיים ומפגניים – וללא הצלחה. כי ללא סמל ומסומל וללא רוח קדושה אין מצליחים להחזיר רוח חגיגית וחדוות נפש וגוף זו של עולי רגל לירושלים להקריב קרבן פסח. לא שיהיה בכוחו של קרבן פסח להחזיר שמחה, כי אם להפך: כאשר תהיה הגאולה שלמה בגוף ותתחדש הרוח, יחודש קרבן הפסח כביטוי כן לשמחה שתשוב להיות בנפש".
ניסן תשי"ט, 1959
די לקרבנות אדם. "לא חנוכת המזבח לנו, כי אין מזבח. וכל עוד אין מזבח בהר הבית להעלות עליו קרבנותינו כאות לחירות מאדם ולשיעבוד לשמיים בלבד, אות הוא לאין־גאולה עדיין. על כן כל ארצות תבל הן לנו מזבח, וגופותינו ונפשותינו הקרבנות על מזבחות כל הגויים".
חנוכה תש"ך, 1959
לא זה ההר. "יפה לעין הוא טקס הכרזת חג העצמאות ממרומי הר הרצל. [ועם זאת]לא נתעורר הנבל, לא חודש העוגב, לא פרצה תפילה חדשה ולא תהילה לא־ל. אין קול א־לוהים בישראל. יש ודאי קשר בין היות כל הדברים חלקיים פה: קרעי ארץ, קרעי עיר, קרעי עם, קרעי רוח. הכול פה בבחינת ביניים ובינתיים. רק אם נדע שאותו הר הרצל שעינינו חוזות אותו ביופיו, יופיו של ההר, מצפה להשלמתו על ידי ההר שמעבר לחומה החוצה, על ידי הר הבית, רק אז מראות העין היפים של עצמאות ישראל לא ייהפכו למראית עין לנו".
יום העצמאות תש"ך, 1960
עודף ממלכתיות. "כל האשמים בנפילת ירושלים: אשמת מחתרת אצ"ל ולח"י, בלי משוא פנים: לא עשינו את המקסימום למען ירושלים. לא העמדנו אותה כפי שחייבים היינו אנו, יותר ממפא"י וגרוריה, להעמיד אותה במרכז החזית לאחר שניצחנו בחזית הראשונה, הבריטית. לפתע פתאום מסרנו את המפתחות לידי אלה שעד אתמול ראינו בהם משתפי פעולה, מתנגדי מלחמת החירות. היינו פטריוטיים עד מאוד של הממלכתיות.
"האם לא התחייב מזה מעשה פשוט: לשלוח את מיטב הכוחות של אצ"ל ולח"י לחזית ירושלים המופקרת כדי להמשיך שם במלחמת החירות העצמאית? אלף אנשי אצ"ל ולח"י אילו רוכזו בירושלים על הנשק ועל חומר הנפץ שהיה בידי המחתרת היו כובשים את ירושלים כולה והיו קובעים עובדה היסטורית. זה היה בגדר האפשר. תל־אביב ניצחה את ירושלים גם בנפשות שלנו. אצ"ל ולח"י סגדו למדינת ישראל אשר בשפלה ולא שמו את ירושלים במוקד מחשבתם וליבם. ולא תהיה גאולה לישראל ולא קיום למדינת ישראל אם ירושלים שוב לא תיהפך למוקד המחשבה והלב".
תשרי תשכ"א, 1960
לא הערבים אשמים. "יש כאלו המתגעגעים לבכייה ליד הכותל ואפילו תחת שלטון זר. בכייה ליד הכותל שאיננה באה מתוך געגועים לשלושת הכתלים הנותרים היא סתם השתפכות נפש הנהנית מעצמה בתחום הסובייקטיבי, והיא בכייה לדורות ללא גאולה בתחום האובייקטיבי. ואי שם עמוק, מי יודע אם אין הסיבה העמוקה לבדידותו של הכותל, לניתוקו מגוף העם דווקא עם הבראתו של גוף העם – אותו פחד משלושת הכתלים האחרים, שהיינו חייבים להקימם אילו היה האחד בידינו.
"למה לנו הצרה הזו? למה לנו העתיקה ההיא? לא עבדאללה המוסלמי ולא ברנדוט הנוצרי, לא הם ניתקו אותנו מהכותל, אלא אותו פחד ממה שנתחייב מזה, אותו פחד מגאולה שלמה, הם שעצרו את צבא ההגנה לישראל ליד החומה. לעיני מפקדי הצבא ההוא לא היתה מפה שלמה של הארץ, מכיוון שלא היתה לעיניהם מפה שלמה של בית המקדש. לכל היותר ראו את הכותל כשריד ארכיאולוגי בעל ערך סנטימנטלי, ולא במשמעותו האחת – אבן פינה לבית החדש. אין טעם לכל התביעות שאנו תובעים, לפי סעיפים ידועים, גישה אל הכותל. בטרם אנו דורשים מחסדי הערבים או מחסדי האו"ם גישה לכותל, לפני שנשיגו בעצמנו ולעצמנו, חייב להיות ברור – זהו כותל ראשון לבניין בית שלם".
ערב תשעה באב תשכ"א, 21.7.1961
כשנהיה אור לגויים. "שבנו לירושלים? לחלקה בלבד. הנפת דגל תורה ומקדש הייתה כמעט באופן אוטומטי ללא צורך של מאמץ מצדנו מפנה את עיני גויים רבים לעבר הר הבית להקים בסמוך לו ובאורו ארגון אומות מאוחדות באמת ובית דין צדק לעמים באמת. ירושלים של היום, זו המחולקת, היא ביטוי למאבק הנטוש בתוכנו בין גאולה שלמה ובין חזרה, אולי אחרונה, אל תהום הגויים המסתאבים. ירושלים של מחר – אם תהיה שלמה ובידי ישראל שלם – ממילא תהיה אור לגויים. אין חצי אמת בתנ"ך, כשם שאין אמת בחצי ירושלים".
כסלו תשכ"ב, 1961
חשבון נפש דתי. "על היהדות הדתית, אם יש בה הגות בכלל, להגות עמוקות בכך כיצד ולמה זה קרה שרכב האש לגאולת ישראל, מהגולה ליישוב ולכיבוש הארץ, לא מתוכה יצא. עקבות המשיח ללא ספק נתגלו בימינו, אבל עיכוב המשיח אינו כולו מעשה ידי הציונים החילונים. יש לוחמים לגירוש מיסיונרים מן הארץ, אבל מי ילחם לגירוש ערבים מהר הבית? שוב המשיח לעתיד לבוא, או ציונים חילונים עושי דברו?"
חשוון תשכ"ד, 1963
כנסת, לא 'משכן'. על טקס חנוכת בניין הכנסת הנוכחי, 30.8.1966: "כל הנואמים דיברו על בית רוטשילד ועל 'משכן' הכנסת [שבנייתו מומנה באופן בלתי מבוטל בידי משפחת הנדיבים המיתולוגית, א"ס]. רק היא, האצילה לבית רוטשילד, דיברה על בית אחר, על בית המקדש, שבניין הכנסת אינו תחליף לו, והצילה את כבוד המעמד. היא שמרחוק באה, דיברה מתוך הלב היהודי העמוק, נתנה ביטוי לכיסופי האומה להיות שם, מאחורי החומה, לראות שוב את בית המקדש".
גם על בגין ותנועת חירות שלו מתח אלדד ביקורת נוקבת, באותה הזדמנות: "אלמלא האש הזרה הבוערת באמת בתנועה זו, [היא הייתה] מגישה מיד כהצעה ראשונה לכנסת בבניינה החדש את חוק ירושלים וזה דבר החוק: 'הכנסת מודיעה בזאת לעם ישראל בעולם כולו ולכל אומות העולם כי בירתו האמיתית והנצחית של עם ישראל היא ירושלים שבתוך החומות וכי עם ישראל לא בא אל המנוחה ואל הנחלה ואל הגאולה, אלא עם היבנות המקדש בהר הבית וסנהדרין כמוסד המחוקק העליון בלשכת הגזית'.
"אך הס מלהזכיר. בדיוק כמו שהרבנים וכל הדתיים הסתפקו בקביעת מזוזה על פתח הכנסת, הס מלהזכיר את ירושלים והר הבית אשר בשבי ותקוות האומה האמיתית".
חשוון תשכ"ז, 1966
הר הבית בידינו. "אם אין מקום המקדש שעליו הורגנו ואליו התגעגענו – בידינו, ושועלים ערביים מהלכים שם, לא רק הערבים ולא רק האנגלים אשמים. אשמים גם מנהיגים שלנו. בידינו הוא להביא את המשיח, הוא הגואל את ישראל מכל גלויותיו והמחזיר את השכינה לירושלים. בידינו להשלים את אשר הוחל בו. יהודים, שאו בשמחה את תודעת יעודכם בדור הזה".
יום העצמאות תשכ"ז, 1967
תודה ליהודה עציון על איתור המאמרים
