ב־4 בינואר 1861 הוכרז יום צום ברחבי ארצות הברית של אמריקה. האומה האמריקאית הצעירה, שהורכבה מאיחוד של מדינות מקומיות, ניצבה באותה עת בפני אחד האתגרים החמורים שלה: מחד גיסא ביטולה החוקי של העבדות שהייתה נהוגה במדינות הדרום, כפי שדרשו נציגי מדינות הצפון בבית המחוקקים; ומאידך גיסא, החשש, אפילו האימה, מהאפשרות שהברית בין מדינות העולם החדש תתמוסס, ו"ארצות הברית של אמריקה" תהפוך למקבץ של מדינות עצמאיות שכנות.
בבחירות לנשיאות ארה"ב שנערכו באוקטובר 1860 זכה מועמד המפלגה הרפובליקנית ממדינת הצפון אילינוי, אברהם לינקולן, והוא היה עתיד להיכנס למשרתו בבית הלבן במארס 1861. לינקולן היה ידוע כמתנגד למדיניות העבדות וקיווה להגביל אותה באמצעים חוקיים עד להכחדתה ההדרגתית. מדינות הדרום לא יכלו לקבל אפשרות כזו: כל כלכלת הדרום הייתה בנויה על עבודת הכפיים של העבדים השחורים במשק הכותנה, וכל הזהות של הבורגנות והחברה הלבנה בדרום התבססה על תחושת עליונות גזעית.
מדינות הדרום טענו שהאבות המייסדים של ארצות הברית לא קבעו בחוקה שום איסור על עבדות, ומי ששינה את כללי המשחק הן מדינות הצפון. כבר ב־20 בדצמבר 1860 פרשה דרום קרוליינה, מדינה דרומית, שבה הייתה העבדות חוקית, מהאיחוד, ומדינות נוספות כמו פלורידה, טקסס, מיסיסיפי, אלבמה, לואיזיאנה וג'ורג'יה שקלו ברצינות לפרוש אף הן (כפי שאכן קרה כמה חודשים לאחר מכן).
ארה"ב הייתה כמרקחה. עד כמה מוכנות מדינות הצפון להילחם עבור ערכים של צדק וביטול עבדות כשהמחיר הוא התפרקותה של ארצות הברית? מנגד, האם מותר למדינות הדרום לעזוב את האיחוד, ושמא מדובר במרד? ריח של מלחמת אזרחים עמד באוויר. ואכן, לכשתפרוץ לבסוף המלחמה, היא תביא אמנם לשחרורם של מיליוני עבדים שחורים, אך גם תגבה את חייהם של למעלה ממיליון אמריקאים (יותר מכל ההרוגים במלחמות ארה"ב ביחד), ותשאיר פצע מדמם בהיסטוריה של ארצות הברית לאורך שנים (מעת שהסתיימה המלחמה יצאו למעלה מ־25,000 ספרים העוסקים במלחמה עצמה ובתחומים קרובים; בממוצע ספר כל יומיים).
באווירה מתוחה זו, קרא נשיא ארה"ב היוצא, ג'יימס ביוקנן הבן, ליום של צום והתבוננות, במטרה לצנן את הרגשות הגואים. יום הצום נקבע ליום שישי 4 בינואר 1861.
עמדה לא פופולרית
יהדות ארצות הברית הייתה אז קהילה קטנה מאוד; כמה עשרות אלפים בודדים של יהודים הפזורים בכל רחבי ארצות הברית. רובה היו שייכים לזרם הרפורמי. בניו יורק התקיימו באותה העת שני בתי כנסת אורתודוקסיים: "שארית ישראל" מיסודם של יוצאי ספרד ופורטוגל, הקהילה הוותיקה של יהודי ארצות הברית שנסו מאימת האינקוויזיציה עוד במאה ה־16 וה־17 לעולם החופשי; וקהילת "בני ישורון" שהוקמה ב־1825 במנהטן, בית הכנסת האשכנזי השלישי בארה"ב כולה, של יוצאי מרכז אירופה, שהיגרו בהדרגה לאורך המאה ה־19 בעיקר מגרמניה מתוך רצון לנסות את מזלם בארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות (גל ההגירה השלישי, והגדול מכולם, של יהודים לארה"ב יתרחש רק בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 – זו תהיה הגירה של יהודי רוסיה ואוקראינה הנמלטים מן הפוגרומים).
בערבו של יום 4 בינואר 1861 התכנסו יהודי קהילת "בני ישורון" לשמוע את דרשת ערב שבת מפי רבם, מוריס יעקב רפאל. הרב רפאל, יליד שוודיה, היה רב אורתודוקסי, שכיהן בעבר כרבה של ברמניגהם באנגליה וכעוזרו של הרב הראשי ליהודי אנגליה. הוא נשא בתואר דוקטור מאוניברסיטה גרמנית, נחשב למומחה לשירה מקראית ועסק רבות בתרגום כתבי הקודש לאנגלית ולגרמנית. הוא היה מתנגד חריף של תנועת הרפורמה בארה"ב וקבע כי היא מהווה סכנת מוות לעתיד היהדות. בינואר 1861 היה בן 62.
בדרשה שנשא באותו ערב התמקד הרב בשאלה האם המקרא אסר את העבדות. הרב ידע היטב כי עוד באותו השבוע אמר המטיף הנוצרי הפופלרי הנרי וורד ביצ'ר, בכנסייתו בברוקלין הסמוכה, כי העבדות נאסרה במקרא ועומדת בניגוד לכללי הדת; הוא היה מודע היטב לכך שבניו יורק, מדינה צפונית, הייתה ההתנגדות לעבדות והדרישה לבטלה מוסכמה חברתית. ועם זאת, הרב השמיע עמדה שונה.
הרב רפאל דרש ארוכות, שלא כהרגלו. הוא היה מודע לכך שהוא מכביד על בני קהילתו, אך ציין כי "זהו יום של חזרה בתשובה, ויש להחשיב את הצורך להאזין לדרשה ארוכה ושקולה כחלק מהליך החזרה בתשובה". דרשתו המלומדת עשתה לה כנפיים וזכתה לפרסום אדיר, לא רק בקרב חוגים יהודיים אלא גם בחוגים כלליים – עיתונים קיקיוניים כדוגמת "עיתון החוואים של איווה" דיווחו על דרשת הרב הניו יורקי.
הרב הותקף על יד מיכאל הלפרין ודויד איינהורן, מראשי התנועה הרפורמית בארצות הברית, במספר מאמרים בעיתונות יהודית בשל עמדתו; הוא הושמץ כשרלטן וחבבן שאינו יודע את דרכה של תורה על בורייה. ב־15 בינואר פרסם ה־New York Tribune מאמר ביקורת קשה כנגד הרב רפאל ועמדתו, והרב, שחש נרדף, החליט להגיב: הוא ישב וכתב את דרשתו ופרסם אותה בפני הציבור. עמדתו הייתה כי "כל אחת מהשתיים (= הדרשה או מאמר הביקורת) צריכות לעמוד או ליפול לפי עצם טיעוניהן. אך אני בטוח כי שיחתי לא תיפול, כיוון שהיא מכילה את 'דבר ה' יקום לעולם'".
התמודדות אקטואלית
אני מביא כאן תרגום ראשון למיטב ידיעתי של חלק מדרשתו של הרב רפאל, כפי שהוא עצמו פרסם אותה. התעלמתי ממספר נושאים הכרוכים בעיקר בעניינים הקשורים לזמן ולשעה. מבין השיטין של דברי הרב עולה מצוקתו של מנהיג דתי הנדרש להתייחס לנושא עגום, במצב רגיש שבו כל מה שיאמר חושף אותו לביקורת מצד זה או אחר. יחד עם זאת, גישתו של הרב רפאל לבעיה אקטואלית בימיו עשויה להעלות שאלות הרלוונטיות גם לימינו. למשל, האם ניתן להכפיף את האמת הנשקפת מן הכתובים ולתת לה פרשנות כזו שתעמיד אותה באור עכשווי ורצוי – או אולי להיפך, האמת ההלכתית חייבת להיאמר ללא מורא, גם אם היא לא פופולרית? עד כמה מחויב מנהיג ציבור לומר את דעתו, בייחוד אם היא לא עונה על ההשקפה הכללית של ההמון? איזה ערך חשוב יותר – אחדות או אנושיות? כיצד אנו, מבעד למאה וחמישים שנה ויותר, ביודענו את תוצאות מלחמת האזרחים האמריקאית, שומעים את דרשתו? מה המקום של רבנים והוגים דתיים בסוגיות פוליטיות, אז ובימינו? ולבסוף – האם צדק הרב רפאל בדבריו שלפיהם דרשתו מבוססת על טיעונים יציבים, או אולי צדקו מבקריו שטענו כי הוא מעוות את הכתובים?
כאמור לעיל, דרשתו של הרב רפאל התפרסמה בעיתונות הכללית, לאו דווקא היהודית. הרב הותקף והוקע כמיושן וכמי שאינו מבין את גודל השעה, את התמורות של המודרניות, את צורת הבנת הכתובים בעידן של שינוי.
הרב רפאל המשיך לכהן בתפקידו עד 1866, ואז פרש. הוא נפטר כעבור שנתיים. ההייתה פרישתו קשורה לניצחון הצפון במלחמת האזרחים ב־1865, או אולי תוצר של עייפותו של הרב, שהיה אז בן 67, לאחר ששירת בנאמנות את קהילתו מאז 1849? מה היחס שהתקיים במהלך שנות המלחמה בין הרב ובני קהילתו? האם שינה הרב את דעתו במהלך שנות המלחמה כשלמעלה מ־300,000 מחיילי הצפון נהרגו במהלכה?
בית הכנסת "בני ישורון" נדד ברחובות ניו יורק במהלך כמעט 200 שנות קיומו, והוא קיים ופעיל מאוד גם היום. לאחרונה הוא עלה לכותרות, לאחר שאחד מרבני בית הכנסת, הרב יחזקאל לוקשטיין, היה הרב המגייר של יעל (איוונקה) טראמפ. בית הכנסת מהווה בית לאלפי מתפללים, כשרוחו של הרב מוריס רפאל עדיין ממשיכה לנשב בו.
וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת. וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּא־לֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם. וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶך נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר. וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ. וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱ־לֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם. מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱ־לֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד.
ידידי, אנו נפגשים כאן היום בנסיבות שאינן שונות מאלו המתוארות בקטע שבפניי… רוחות של סכנה מרחפות מעל ארצנו. הרע שממנו חששנו הגיע לבתינו. כמו זעקת הנביא "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת", כך ההצהרה "האיחוד מתפורר" מטילה אימה על תושבי ארצות הברית. הנשיא… עומד נדהם כנגד סימני הזמן. הוא רואה את העננים השחורים המתכנסים מעלינו, הוא שומע את נשיפתו האימתנית של הטורנדו… הוא קורא לכל אחד ואחד מאיתנו "לחוש אחריות כלפי אלוהים", כמו מלך נינוה שביקש מכל האנשים לזעוק לא־לוהים בכל כוחם – ובהיענות לקריאתו של המנהיג הראשי של ארצות הברית, אנחנו, כמו מיליונים רבים של אחינו האזרחים, מקדישים את היום הזה לתפילה ציבורית וענווה… נתבקשתי על ידי אזרחים בולטים… לבחון ביום זה את השקפתו של התנ"ך על העבדות… מתוך היענות לבקשה זו ועם תפילה צנועה לאב האמת והרחמים להאיר את דרכי ולכוון את מילותיי לטוב, אבקש לקבל את תשומת לבכם, ידידי, לנושא כבד משקל זה.
הנושא של בדיקתי מתחלק לשלושה חלקים: ראשית, מתי החלה העבדות… שנית, האם בכתבי הקודש ניכר כי להיות בעלים של עבד הוא מעשה של חטא? ושלישית, מה היה מצבו של העבד בימי המקרא, ובקרב העברים?
ניכר כי מקורה של העבדות במלחמה, פרטית או ציבורית. המנצח, שבכוחו היה להמית את האויב המוכנע, העדיף לתת לאויבו את חייו וכבל אותו בשלשלאות. החיים שעליהם חמל, הגוף שבו יכול היה להטיל מום או להורסו, הפכו לרכושו המוחלט… כשנביט בכתבי הקודש… נמצא את המילה "עבד" מופיעה לראשונה בדבריו של נח, אשר בבראשית ט כה מקלל את צאצאיו של בנו חם להיות "עבד עבדים"־ העבד מן הדרגה השפלה ביותר.
באופן טבעי מתעוררת השאלה כיצד הגיע נח להשתמש בביטוי זה? מנין הוא ידע משהו על עבדות, והרי באותו הזמן לא התקיימה אנושות על פני הארץ פרט לנח ומשפחתו… ניכר כי היכרותו של נח עם המילה עבד ועם טבע העבדות נובעת ממציאות שיש לתארכה עוד לפני המבול, מציאות שנותרה קיימת במוחו עד שפשעו של חם גרם לו להיזכר בה… דבר זה מביאני למסקנה שבמקביל לקיומם של יחסי משפחה בין בעל ואשה, בין הורים וילדים, היחסים העתיקים ביותר של החברה הכילו גם יחסי אדון ועבד מראשיתה של האנושות…
גם באותו הרגע המיוחד והקדוש… כאשר ה' נותן את עשרת הדיברות בהר סיני… גם אז בעלות על עבד מוכרת ומתקדשת כחלק אינטגרלי של המבנה החברתי, כאשר חוק השבת הא־לוהי קובע "למען ינוח עבדך ואמתך"… הזכות לרכוש עבד זוכה לאותה הגנה שלה זוכים כל סוגי הרכוש האחרים, כנאמר: " לא תחמוד בית רעך… ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך"…
זוכרים אתם את אברהם יצחק, יעקב ואיוב – אנשים שאליהם נגלה ה', אנשים שאת שמם קשר ה' בשמו, ושעליהם הכריז "איש תם וישר, ירא א־לוהים וסר מרע" (איוב א ח)? כל האנשים הללו היו בעלי עבדים! … ואם תאמרו לי "טוב, בזמנם החזקת עבדים הייתה מותרת אך כעת זהו חטא", אני, בתורי, אשאל אתכם: "מתי ועל ידי איזו סמכות שונה החוק? אמרו לי מתי פסקה החזקת עבדים להיות מותרת והפכה לחטא?!"
כשאנו זוכרים את הבלבול שהצהרה זו על חטא חדש, שאינו מוכר במקרא, גורמת; כיצד היא פוגעת ברגשות הדרום ומעוררת את מצפונו של הצפון לדרגות שכאלו, עד שאנשים שאמורים היו להיות אחים נמצאים כעת על סיפה של מריבה שבה ישלחו ידיהם איש בדם רעהו, האם איננו מחויבים לשאול… באיזו זכות אתם פוגעים ומעליבים אלפים של אנשים שומרי חוק ויראי א־לוהים, אנשים שמתנהגים ביושרה באמונתם ובחייהם באופן זהה לשלכם? באיזו זכות אתם מציבים פילנתרופים ותיקים באותה השורה יחד עם רוצחים, אמהות מסורות יחד עם מנאפים, ואנשים ישרים ומכובדים באותו המקום של גנבים – וכל זאת רק בגלל שהם מיישמים את אותן זכויות שאבותיכם ואבות אבותיכם, במשך דורות רבים, יישמו ללא מחשבה נוספת או חשש? …
ידידי, אני מוצא את עצמי, ואני מצטער על כך, נואם נאום בעד העבדות. אינני ידיד לרעיון העבדות בכלל, ופחות מכך לעצם עבודת העבד. ועם זאת, אני עומד כאן היום כמורה בישראל, לא כדי לומר לכם את אשר בדעתי ואת מה שאני חש בנושא, אלא כדי להביא לכם את דברי הא־ל, את השקפתו של המקרא על העבדות. מתוך הבנה עמוקה של אחריותי, אני חייב להביא בפניכם את האמת ורק את האמת, עד כמה שהאמת איננה נעימה או לא פופולרית…
בעוד לאדון זכות מלאה על רכושו, עבדו, וחסינות מלאה לדרוש אותה, כוחו של האדון הוגבל לגבולות מסוימים שאין בכוחו לעבור. נאסר על האדון להפוך את שפחתו לכלי או צעצוע לדחפיו, אין הוא יכול למוכרה, והוא מחויב לתת לה לצאת לחופשי – "לא תתעמר בה תחת אשר עניתה" (דברים כא יד). עבדו של אדם היה מוגן מפני ענישה חריגה; אם האדון הטיל מום בעבדו, אפילו הפיל רק שן בודדת מפיו, העבד יוצא לחופשי (שמות כא כו־כז). ובעוד שניים מהדחפים הגרועים שבטבע האדם, התאווה והאכזריות, הושמו תחת הגבלות מחמירות, התאווה הגרועה השלישית, תאוות הבצע, לא הורשתה כלל; כי החוק הא־לוהי הבטיח לעבד את יום השבתון, השבת…
זהו אכן ההבדל הגדול שבין השקפת המקרא על העבדות לבין השקפות אחרות. העבד הוא אדם, שאת עצם הכבוד העצמי שבאנושיותו יש לכבד; יש לו זכויות. בעוד לפי ההשקפה על עבד נוכרי שהייתה נפוצה ברומא, ולצערי היא שאומצה על ידי הדרום, הורד העבד לרמת החפץ, ולחפצים אין זכויות…
אם ידידנו אזרחי הצפון, המבינים את דברי הא־לוהים, לא יתעקשו להיות "צדיקים יותר מדי" ויפסיקו להכריז "חטא" על משהו שאינו מוכר לכתובים… הם יתקבלו בגישה פחות עוינת ויותר מכבדת בידי אחיהם שבדרום; ואם ידידינו האזרחים שבדרום יאמצו את הגישה של המקרא לעבד, ויזנחו את הגישה הפוגענית המאפשרת למספר אנשים רשעים לנצל את כוחם ולגרום לסטיגמה שלילית ולחוסר כבוד כלפי קבוצת בעלי העבדים בכללה, אם דרומיים וצפוניים יעשו את מה שנכון, כי אז "וירא א־לוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם הא־לוהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה".
