ישראלי שמגיע לגרמניה – בוודאי בביקור ראשון, בוודאי בן לניצול שואה – לא יכול שלא להעמיד את הימים ההם בראש תשומת הלב שלו. מערכון רשת שהפך ויראלי לפני כמה שנים המחיש זאת בצורה התמציתית ביותר: הוא תיאר צעירה ישראלית שמגיעה למוזיאון בברלין, וכל דבר מזכיר לה את השואה. המדריך מזכיר את "שושנה דמארי", והצעירה שומעת רק "דם ארי".
לי זה קרה עם הנחיתה בשדה התעופה בברלין. השוטר המבוגר שסימן באדיבות את מסלול ההליכה לביקורת הדרכונים אמנם לא גרם לי לחשוב "איפה היה אביו או סבו בשנות הארבעים של המאה הקודמת", אבל כן גרם לי לתהות על הסיבות לאדיבותו המוגזמת: האם זה בגלל שבאנו מישראל? האם זה בגלל שהגרמנים כל כך מתוכנתים וצייתנים, והם מתוכנתים היום לאדיבות כשם שהיו מתוכנתים לרצח ולהתעללות?
לא הייתי מגיע לברלין ביוזמה עצמית. הגעתי בעקבות הזמנה להשתתף בכנס לרגל "שבעים שנות מדינת ישראל". מתברר שממשלת גרמניה מפעילה כבר קרוב ל־70 שנה אגף המכונה "הסוכנות הפדרלית לחינוך אזרחי". זו יחידה שאחראית לרכז את כל הפעילות הממשלתית הענפה לחינוך לדמוקרטיה. האתר הרשמי של הסוכנות הזו, מעין מכון ענק לדמוקרטיה שמפעילה המדינה, מצהיר במפורש שמטרתה היא "לחנך את העם הגרמני לעקרונות דמוקרטיים, ולמנוע כל צעד לקראת ייסוד מחדש של משטר טוטליטרי". בין פעולותיה, היחידה הזו גם אחראית להפגשת האליטה הגרמנית הצעירה עם מדינת ישראל והחברה הישראלית. וכך, ממשלת גרמניה שולחת לישראל כמה פעמים בשנה משלחות של מעצבי דעת קהל על מנת שילמדו להכיר אותנו. לרגל 50 שנות הסמינרים האלה ו־70 שנות המדינה, הוחלט שם לקיים סמינר מיוחד בברלין על ישראל כיום, שמיועד לבוגרי התוכנית.
ההיענות הייתה רבה. בסופשבוע חורפי הגיעו לברלין כמה מאות מבני האליטה הגרמנית כדי לשמוע על ישראל. בדברי המרצים, חלקם גרמנים ללא שום קשר ליהדות, כמו גם בשאלות מן הקהל, אפשר היה להבחין בשליטה מרשימה בניואנסים הישראליים: מנבכי הפוליטיקה העכשווית ועד ההבדלים בין ליטאים, חסידים וחרדים ספרדים. לא כל הישראלים היו עומדים במבחן הזה.
כוכב הסמינר היה העיתונאי תום שגב. זה לא מקרי כמובן: סיפורו של שגב מבטא חיבור מובהק בין הגרמניות והישראליות. הוריו – האב יהודי, האם לא – עלו לארץ מגרמניה עוד לפני השואה. אביו נהרג במלחמת השחרור והוא ואחותו גדלו עם האם לבדה. בעוד שגב הפך לעיתונאי ישראלי ידוע, אחותו, יוטה שוורין, חזרה לגרמניה והפכה לפוליטיקאית מקומית, לימים אפילו חברת בודנסטאג מטעם מפלגת הירוקים. הוא דובר גרמנית שוטפת – בביתו דיברו גרמנית כשפת אם – ורוב ספריו גם תורגמו לגרמנית.
שגב נשא את הרצאת הפתיחה, שהוקדשה לספרו האחרון, הביוגרפיה של דוד בן־גוריון. התזה של הספר ("מדינה בכל מחיר") ושל ההרצאה היא שכוחו, וגם בעייתו, של בן־גוריון נבעו מהעובדה שהוא מיקד את כל האנרגיות וההכרעות שלו בחלום המדינה היהודית. שום מכשול, שום שיקול נגדי, לא עמדו כנגד מימוש החלום הזה. שגב טען ש"אפילו השואה, מבחינת בן־גוריון, לא הייתה בעיקר פשע נגד העם היהודי או נגד האנושות, אלא פשע נגד המדינה היהודית והאפשרות לממש אותה".
מספרים קטנים מהמקובל
הכנס הציג מגוון של נושאים – מסקירה ודיון על אתגרי הביטחון של ישראל כיום ועד דילמת הזהות של החברה הישראלית, בין מדינה יהודית לדמוקרטית. אבל כמי שמכיר את הסוגיות האלה ביומיום הישראלי, התעניינתי במיוחד דווקא בהרצאות ובפאנלים שעסקו ביהודים ובישראלים החיים בגרמניה, וכן בסוגיית האנטישמיות.
ד"ר כריסטיאן שטאפה, מנחה הפאנל על היהודים בגרמניה, ציין כבר בפתח דבריו ש"ביחסי יהודים וגרמנים במהלך שנות מדינת ישראל יש שלושה ניסים: חידוש החיים היהודיים בגרמניה; המשיכה העכשווית של צעירים ישראלים לגרמניה, והאינטימיות העמוקה שביחסי גרמניה וישראל". כל ההתפתחויות האלה, ציין שטאפה, היו לחלוטין בלתי צפויות לפני 70 שנה.
פרופ' דני קרנץ, ישראלית לשעבר שחיה כיום בגרמניה ומתפרנסת ממחקר על הישראלים בגרמניה, ציינה שמספרם של אלה דווקא נמוך ביחס לדימוי המיוחס להם: בסך הכול 20 אלף ישראלים בכל רחבי גרמניה, מתוכם רק כ־7,300 בברלין. לדעתה, הדימוי המוגזם מטופח על־ידי שני הצדדים גם יחד, מסיבות מנוגדות: "בשביל הישראלים כל אחד שמגיע לברלין מזעזע, בעוד בשביל הגרמנים כל ישראלי שמגיע לכאן כמובן מחזק את הדימוי החיובי של גרמניה". היא ציינה שרוב הישראלים שבהם מדובר הם צעירים "פריבילגיים": באים ממשפחות חילוניות אשכנזיות ולא פעם יקיות, ובישראל, כך סיפרו לה, הם מרגישים "בלחץ", כמיעוט. אירוניה של ההיסטוריה: צאצאי היהודים שברחו מגרמניה כי חשו כמיעוט נרדף עוזבים עכשיו לברלין מתוך תחושה של מיעוט נרדף.
בדומה לישראלים בתפוצות אחרות, גם הם לא מוצאים את מקומם בחיק הקהילה היהודית הקיימת. קרנץ אומרת שגם קשה הרבה יותר למשוך אותם לחיק המסורת היהודית: "אני אומרת לילדים שלי: גם אני חילונית, אבל אני רוצה שתבואו איתי לבית הכנסת כדי שלא יהיה מצב שלא תדעו כלום על יהדות. והם אומרים לי: את מתכוונת שלא נהיה כמוך".
פרופ' דורון קייזל, גם הוא ישראלי לשעבר שעובד כיועץ להנהגת הקהילה היהודית בגרמניה, מספר שגם ביחס למספר היהודים בגרמניה מטופח דימוי מוגזם: "הקהילה מונה בין 150 ל־200 אלף איש, אבל מדברים עליה כל כך הרבה, עד שלאנשים יש תחושה שמדובר בכמה מיליונים". מדובר בקהילה המורכבת מכמה חלקים שונים בתכלית: כ־15 אלף צאצאי יהודים ותיקים, שנשארו לחיות בגרמניה גם אחרי השואה; אחרים היגרו לגרמניה מפולין. אלה היו, לדבריו, בעיקר יהודים דתיים, או לפחות מאוד מסורתיים. אבל בסך הכול מנתה הקהילה כולה, עד לפני כ־30 שנה, כ־38 אלף איש בלבד.
הזינוק הגדול הגיע עם נפילת בריה"מ וכל המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה. גרמניה התאחדה מחדש בין מזרח ומערב, ובמקביל הציעה ליהודים מבריה"מ לשעבר הטבות חסרות תקדים, מתוך מגמה מכוונת להגיע למצב של חידוש חיים יהודיים משמעותיים במדינה. היא אפילו אימצה לשם כך את ההגדרה המרחיבה של חוק השבות הישראלי. רוצה לומר: לא רק יהודים לפי ההלכה, אלא גם קרובים מדרגה ראשונה – הורים וסבים, ילדים ונכדים – יזכו להטבות שהמדינה העשירה ביקשה להעניק ליהודיה. היהודים הגיעו אפוא בהמוניהם, וגם חיזקו מאוד את הממסד היהודי הוותיק, שרבות מן ההטבות הוענקו באמצעותו.
ד"ר יופה ג'נסן, מהמרכז לחקר האנטישמיות הממוקם בברלין, טען שבין ההורים היהודים וילדיהם מתפתח פער, ואפילו עימות, בנוגע לזהותם היהודית. החברה הגרמנית מאוד רוצה לטפח את היהודים ולהפוך אותם לבולטים דווקא כיהודים. בעיני הדור המבוגר זה מאוד מוצא חן. אבל הצעירים היהודים עצמם רק רוצים להשתלב בחברה, ולהיות כמו החברים שלהם. הם ממש לא רוצים לבלוט דווקא כיהודים. אגב, הוא מציין, אותו פער מתרחש גם בקהילה הצוענית.
מישהו בקהל שואל איך משפיע הסכסוך הישראלי־ערבי על מעמד היהודים בגרמניה, וג'נסן אומר שגם לפלשתינים יש מעמד משמעותי בגרמניה, וזה משפיע על היחס לישראל. קרנץ מחדדת עוד יותר וטוענת לפרדוקס: "החברה הגרמנית מאוד מבקרת את ישראל כמדינה על מעשיה במזרח התיכון, אבל מאוד אוהבת את הישראלים שבאים אליה. מעמד הערבים הוא בדיוק הפוך: מאוד מזדהים כאן עם מצבם במזרח התיכון, אבל הם ממש לא אהודים כשהם באים לכאן".
האם האנטישמיות עולה מחדש, בעקבות הביקורת על ישראל? ג'נסן משיב בחיוב: "החידוש הוא שיש היום גם אנטישמיות חילונית, בגלל הביקורת על ישראל, לצד האנטישמיות הדתית הקלאסית מצד המוסלמים. מצד שני, עמיתיי טוענים שהאנטישמיות הדתית היא נחלת העבר, אבל לדעתי גם האנטישמיות החילונית עדיין מושפעת מסטריאוטיפים שטופחו על־ידי האנטישמיות הנוצרית".
הנצחה לעבר היהודי
יש נקודת דמיון בולטת בין ירושלים לברלין: שתיהן ערים שזוכרות היטב את עברן ומנציחות אותו כמעט בכל פינה. אבל בעוד ירושלים מנציחה 3,000 שנה ועשרות משטרים ותרבויות, ברלין מתמקדת במאה העשרים בלבד, ובאופן מובהק בשתי תקופות בולטות שלה: תקופת המשטר הנאצי ותקופת המלחמה הקרה. זה כמובן לא מקרי: אלה התקופות שבהן ברלין הייתה בעלת מעמד בינלאומי בולט, כסמל של "רוח הזמן". בתקופת המשטר הנאצי היא הייתה בירתו של הרייך השלישי, שהמיט אסון על העולם כולו, ועל העם היהודי בפרט. בתקופת המלחמה הקרה היא סימלה את חלוקתה של אירופה, העיר שבליבה חומה.
אבל יש הבדל גדול באופן שבו מצוינות שתי התקופות האלה. תקופת המשטר הנאצי ואסונותיה כמעט איננה ניכרת ברחוב הברלינאי. עיקר ההנצחה ממוקד באתרים מיוחדים המוקדשים לכך: למשל, מוזיאון המיועד לתולדות הרייך השלישי, הממוקם באופן סמלי באחד הבונקרים ששרדו מימיו של היטלר.
באופן טבעי, את הזמן הקצר שבו שהיתי בברלין ניצלתי בעיקר לביקור באתרים המזוהים עם ההיסטוריה היהודית והשואה. את היום הראשון לביקור התחלתי במוזיאון היהודי. אגפו המקורי של המוזיאון, שנחנך אחרי שכמעט לא נותרו יהודים בברלין, נועד לספר את כלל סיפורה של יהדות גרמניה, לא רק את סופה הנורא. האגף הזה נתון בחודשים האחרונים בשיפוצים, ולפיכך נאלצתי להתמקד באגף החדש, שב"רוח הזמן" – כלומר, מרכזיות השואה בזהות היהודית של העשורים האחרונים – מוקדש כולו לשואה והשלכותיה.
האגף הזה עוצב על־ידי האדריכל היהודי־אמריקני דניאל ליבסקינד, שבביוגרפיה המקצועית שלו עוד שלושה אתרי שואה מרכזיים. מבחוץ הבניין מעוצב כזיגזג, המשווה לו מראה של נחש הנע בנפתולי הזמן; קירותיו פלדה מאיימת, ובה רק כמה חריצים קטנים האמורים להיות חלונות עבור האנשים שבתוך הבניין, אבל מבחוץ נראים כמו משהו שהוא ספק חרכי ירי ספק שריטות בבשר הפלדה. את העיצוב הזה לא אהבתי; הוא נראה לי מבטא רעיון הגותי כלשהו, אבל באופן מופשט מדי. את האמנות שלי אני מעדיף פחות עיונית ויותר נוגעת בבשר החי.
הפיצוי לכך בא בחלקו הפנימי של הבניין. שם מעוצבת תערוכת הקבע של האגף החדש בשלושה צירים המצטלבים ביניהם: ציר השואה, ובו מזכרות לא מאיימות – מכתבים אישיים, ציוד של יהודים – מימי האימה; ציר הגלות, המציין את בריחתם של רבים מיהודי גרמניה למגוון של גלויות, והציר הארוך ביותר הוא ציר ההמשכיות: מגוון של המחשות לחיים יהודיים המתקיימים במלוא עוזם גם אחרי השואה.
הרגע המהנה היחיד בכל הביקור הטעון הזה היה כשהגעתי לקפיטריה של המוזיאון. שם לפחות לא הוגש המזון המהיר, התעשייתי, המאפיין מקומות גדולים. המלצרים – רובם צעירים גרמנים שאין להם קשר ליהדות – הציעו אוכל יהודי מסורתי: מרק בורשט, קציצת דג, פירה. עוד סימן של המשכיות יהודית.
למחרת הלכנו לאנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו. הגרמנים דאגו למקם אותה בדיוק במקום שבו שכן בשעתו משרדו של היטלר – בכיכר מרכזית, ממש למרגלות הפרלמנט הגרמני. הכיכר הזו מלאה כ־2,700 קוביות בטון, מעין ארונות קבורה, שבגלל דמיונם וקרבתם זה לזה הם יוצרים ביניהם תחושה של מבוך, וככל שמתקדמים למרכז הכיכר יש גם ירידה משופעת בגובה, כך שהתחושה היא של ירידה לעובי האדמה. במפלס שמתחת לאנדרטה פועל מרכז מידע ממוחשב על השואה, ובו ניתן לקבל תשובות על מגוון שאלות: שמות כל הנספים הידועים; מספר הקרבנות בכל עיר ובכל מדינה; תאריכים ואירועים בולטים, ועוד. אגב, לא רחוק מהכיכר מונצחים עוד שני שמות מוכרים: רחוב חנה ארנדט ורחוב יצחק רבין.
לאנדרטה החשובה האחרת הלכנו בשבת, בהיותה שוכנת מרחק של רבע שעה בלבד מהמלון שלנו. מדובר באנדרטה להנצחת שרפת הספרים "הפסולים" (יהודיים, קומוניסטיים, ליברליים ואחרים) ב־10 במאי 1933, 100 ימים בלבד אחרי שמונה היטלר לקנצלר של גרמניה. האנדרטה, בעיצובו של האמן הישראלי מיכה אולמן, שוכנת גם כן בכיכר גדולה, כיכר בבל, אבל תופסת רק ריבוע קטן שלה. בריבוע הזה ישנו חלון קטן המשקיף אל בטן האדמה, ודרכו ניתן לראות שורות של מדפי גבס המזכירים כמובן ספרייה, וכולם ריקים. ליד האנדרטה מופיע שלט ובו פסוקו המפורסם של היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו בני אדם". הצטרפנו למדריך שהוביל קבוצה במקום, והוא סיפר שבכל 10 במאי מגיעים לאנדרטה קבוצות של סטודנטים, כדי לקרוא קטעים מהספרים שנשרפו.
גם לתקופת המלחמה הקרה מקדישה ברלין כמה מוזיאונים ואתרי הנצחה: ישנו מוזיאון החומה, המתעד את סיפורה של החומה מבנייתה ועד קריסתה. אגב, מתברר שהיוזמה להקמת המוזיאון החלה בסך הכול כשנה לאחר שהחומה נבנתה. מישהו הבין מהר מאוד את הערך ההיסטורי של הסיפור. אבל ברלין עצמה עברה עוד 27 שנים חצויות כדי שסיפור החומה, ותצוגת התערוכה, יושלמו. בעיר ישנו גם "מוזיאון המרגלים", שהרי ברלין של המלחמה הקרה הייתה גן עדן למרגלים שרצו לעבור בין מזרח למערב. תשאלו את ג'ון לה־קארה.
אבל חוץ מהאתרים האלה, החומה חיה ברחובות ברלין באופן הרבה יותר עממי ועליז: במקום שבו שכן צ'ק פוינט צ'ארלי, נקודת המעבר הרשמית שבין מזרח למערב (המקום שבו נערכו למשל חילופי השבויים והמרגלים), הושארה למזכרת עמדת שמירה זנוחה, שלצידה מצטלמים שחקנים לבושי מדים אמריקניים ורוסיים לתמונות סלפי עם תיירים תמורת תשלום צנוע. באזור יש גם שורה ארוכה של חנויות מזכרות, המוכרות מוצרים רבים עם סמלי החומה. בנישה צדדית אפשר לראות גם עמוד אותנטי של החומה, ועליו כתובות גרפיטי מקוריות. רוב אבני החומה כבר פורקו מזמן – והאימה של פעם הפכה ללא יותר ממזכרת לתיירים. צריך לקוות שיצר המסחור האנושי לא יעשה אותו דבר גם לאבני אושוויץ.
עם שמכה על חטאו
"אתה מרגיש בנוח לחיות בברלין?", אני שואל את עקיבא ויינגרטן. ויינגרטן גדל במונסי, הפרבר החרדי הקנאי ביותר של ניו יורק, ואחרי נישואין ושלושה ילדים החליט שהחיים הדתיים כבר אינם מדברים אליו. הוא חי בברלין, בזוגיות עם רוזה הגרמנייה, לומד לרבנות רפורמית ומקיים בכל שבת טקסי קבלת שבת וטיש מסורתי בביתו.
כיאה למי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים, לויינגרטן יש משנה סדורה בעניין הזה: "כשאמרתי להורים שלי שאני עובר לברלין, אמא באמת אמרה: מכל המקומות, דווקא ברלין? ובאמת, ביום הזיכרון לליל הבדולח נאמתי כאן באיזו כנסייה, ואמרתי להם שסבא וסבתא שלי היו באושוויץ, ואם הייתי אומר להם שאני חי בברלין הם היו אומרים לי: תברח מפה כמה שיותר מהר. אני חושב שגם ההורים שלי לא היו יכולים לחיות פה. אבל אני כבר דור שלישי, ואני מרגיש שאני מסוגל. ויש לי פה גם הרבה חברים שהם דור שלישי לנאצים.
"אגיד לך יותר מזה: אתה זוכר את סיפור יונה הנביא ונינווה? עוד לא פגשתי עם שחזר בתשובה ברמה כל כך אבסולוטית וטוטאלית כמו הגרמנים. אצלם אין 'ניאו נאצים' – רק 'נאצים'. ובשבילם גם אין ליל הבדולח. איזה בדולח היה בלילה הזה? מבחינתם זה פוגרום. בין החברים שלי כאן יש בחורה יהודייה שהתחתנה עם בחור גרמני, שהסבא שלו היה במפלגה הנאצית. לא מישהו חשוב, סתם תומך. כל הצאצאים שלו החליפו את שם המשפחה. לא היו מסוגלים להיות מזוהים איתו. הם באמת קיימו את הביטוי 'יימח שמו וזכרו'".
הצד המכוער של המטבע הוא שישראלים מהדור השלישי, חלקם צאצאים לניצולים שלא היו מסוגלים לגעת בכספי השילומים, לא מהססים לכוון את רגשי האשמה הגרמניים לכסף והטבות. הם נהנים לא רק מהעובדה שגרמניה מספקת לכל תושביה לימודי תואר ראשון בחינם, אלא שכיהודים הם זכאים לעוד הרבה מלגות והטבות מיוחדות – בין אם מידי הממשלה ובין אם מידי הקהילה היהודית, שגם היא מפורנסת היטב על־ידי הממשלה, הרוצה להפגין את "גרמניה האחרת". ויינגרטן שכלל את שיטת הניצול הזו לדרגה עוד יותר מוצלחת: "ברישיון הנהיגה שלי השארתי את התמונה שלי כחרדי. אמא שלי שאלה אותי למה לא החלפתי את התמונה. אמרתי לה שזה בכוונה: שוטר גרמני שיעצור אותי ויראה את התמונה הזו, יחשוב פעמיים מה לעשות איתי. הוא עצמו יהיה בבעיה".
