לאחרונה יצאתי למסע בן שמונה ימים בקהילות מרוקו (מרקש, פאס, מכנס, רבאט, קזבלנקה, טאטואן וטנג‘ר). קהילת יהודי מרוקו הייתה הקהילה הגדולה שבקהילות היהודיות בארצות האסלאם, ואחת המפוארות בתולדות העם היהודי בכלל. במרוקו היו מאות קהילות שבהן התקיימו חיים יהודים למופת, אולם כיום אנו עדים לפעימות האחרונות בשעון החול ההולך ואוזל של היהודים החיים על אדמת מרוקו, למרות הניסיונות לשמר את העבר המפואר.
היסטוריה של מטוטלת
הקהילה היהודית במרוקו הורכבה משלוש קבוצות שונות בעלות רקע שונה ותרבות שונה. התושבים הקדומים שחיו במרוקו מקורם בארץ ישראל, והם באו בעקבות הרומאים והפניקים במאה השלישית לספירה. הם כונו ה“תושבים“. מגורשי ספרד ופורטוגל שהגיעו בסוף המאה ה־15 והאנוסים שביקשו לחזור לחיק היהדות, שהגיעו במאה ה־16, כונו ה“מגורשים“. הקבוצה השלישית הם היהודים שחיו בין הברברים בהרי האטלס.
הקהילה מנתה בימיה הטובים בשנות ה־50 של המאה העשרים כ־300,000 יהודים. כיום חיים במרוקו כ־1,500 יהודים המתגוררים בקזבלנקה, ועוד עשרות בודדות המפוזרים בכפרים ובערים אחרות. אלו שעוד נותרו שם הם היורשים והשומרים של היסטוריה חשובה שהתקיימה משך למעלה מאלפיים שנה על אדמת מרוקו. בשל היסטוריה ארוכה זו ניתן לומר שיהודי מרוקו הם מרוקאים כפי שיהודי איטליה הם איטלקים, כלומר לא רק יהודים בני דת משה החיים על אדמת המדינה, אלא יהודים המחוברים באופן עמוק לתרבות המקום ולמדינה.
ההיסטוריה של יהודי מרוקו היא כמו מטוטלת שעון. בשנת 1438 הוקם בעיר פאס הגטו היהודי הראשון, שקיבל את השם “מלאח“. בעקבותיו נאלצו יהודים להתגורר במלאחים גם בערים אחרות במרוקו כמו מרקש, מכנס, רבאט, מוגדור ועוד. לפני שהגעתי לביקור במרוקו הייתי שבוי במיתוס הידוע שלפיו יהודי מרוקו חיו בהרמוניה במדינה תחת שלטון האסלאם, אולם המציאות היא שיהודי מרוקו ידעו תקופות של רדיפות קשות וסבל. לאחר שמרוקו הפכה למדינת חסות של צרפת בשנת 1912 נהנו היהודים מביטחון וממצב חברתי וכלכלי טוב יותר. בעקבות מלחמת העצמאות החלו פרעות ביהודים ורבים נמלטו במקלם ותרמילם למדינת ישראל המתחדשת. אחרים היגרו לצרפת, לקנדה ולוונצואלה. במשך השנים עלו לישראל כ־250,000 יהודים ממרוקו. גם כיום היהודים, במיוחד הצעירים, מנסים לעזוב את המדינה ועוברים לקהילות יהודיות אחרות בעולם.
הביקור הראשון שלי במרוקו התקיים לפני כשלושים שנה. מעשה שהיה כך היה: ביקרתי בשבת בקהילה היהודית בגיברלטר יחד עם אשתי. היהודי שאירח אותנו בשבת סיפר לי שהוא מכיר מוסלמי ממרוקו המתגורר בעיר והוא סיפר לו שבעיר טאטואן, במהלך שיפוץ אחד הארמונות, מצאו מאחורי אחד הקירות ספרייה של ספרי קודש יהודיים. אחד הסוחרים בעיר קנה את הספרייה והיא מונחת כאבן שאין לה הופכין במרתפו. למשמע סיפור זה, שהיה עבורי בין דמיון למציאות, החלטתי לשים את פעמיי לעיר טאטואן ולחפש אחר הספרייה.
חזרנו לארץ ומספר ימים לאחר מכן טסתי למדינה באירופה כדי לקבל ויזה על דרכוני, חזרתי לגיברלטר, וחברתי למוחמד כדי לנסוע איתו למרוקו ולהגיע ליעד המבוקש. במשך מספר ימים מוחמד היה לי לעיניים במדינה מרתקת זו עד שהגענו לטאטואן. מהר מאד מצאתי את הספרייה, אבל לאכזבתי כי רבה היו בה ספרי קודש פשוטים ולא עתיקים ורק שניים־שלושה ספרים בעלי ערך היסטורי וכלכלי.
כדי לשמח את נפשי לאחר האכזבה החלטתי לשבות בקהילה היהודית בטאטואן. בימים אלו עדיין היו מאות יהודים בעיר ובתי כנסת פעילים. יהודים רבים פקדו את בתי הכנסת ושבת הייתה מקור של שמחה והשראה. מבלי לתכנן מאומה הגעתי בליל שבת לאחד מבתי הכנסת. אנשים קיבלו את פניי בסבר פנים יפות, אבל חשתי שהם גם מתרחקים ממני ונזהרים לא להתרועע עמי. אחד המתפללים ניגש אליי ושאל אותי: “האם אתה איש המוסד הישראלי?“. עניתי בשלילה ומהר מאוד אנשים התקרבו והחלו להזמין אותי לביתם לסעודות שבת. כיום חיים בעיר טאטואן שני יהודים בלבד ויש בעיר שני בתי כנסת שהפכו למוזיאונים. בעבר טאטואן נקראה בשם “ירושלים של מרוקו“ וגם “ירושלים הקטנה“, אולם כיום אין זכר לכך.
חיים של שילובים
ביום הראשון לביקור הגעתי לעיר מרקש. עבורי, הפנינה בעיר מרקש איננה הכיכר המפורסמת “כיכר ג‘מע אל פנה“ (כיכר האובדים) הפועמת 24 שעות ביממה ומציגה את צבעוניותה של העיר, אלא דווקא בית הכנסת “צלאתא לעזמה“ (בית כנסת המגורשים) אשר נבנה על ידי מגורשי ספרד בשנת 1492 ולדעתי הוא סמל יהדות מרוקו. יהודי ספרד המגורשים הביאו עמם למרוקו עולמות של לימוד ותרבות והשפיעו רבות על החיים היהודיים במדינה. אולם, באופן טראגי, לעיתים הם לא התקבלו בסבר פנים יפות על ידי אחיהם במרוקו, בין השאר בשל סגנון תפילתם השונה. הרב יצחק דלויה, ממגורשי ספרד, הקים את בית הכנסת לעזמה וכך נוצרה הפרדה בין היהודים הוותיקים לבין המגורשים לאורך דורות רבים.
ההבדלים בין התושבים למגורשים היו משמעותיים הן מבחינה חברתית והן מבחינה הלכתית – בהלכות אישות, טרֵפות ומנהגי התפילה. כך נוצרו קהילות נפרדות בכל אותם מקומות שאליהם הגיעו מגורשי ספרד. חלוקות אלו הלכו והתקדשו לאורך השנים ועד היום ניתן למצוא בארץ ובקהילות שונות בעולם בתי כנסת נפרדים של יהודי מרוקו לפי מוצאם. המסורת מספרת שתפילות מתקיימות בבית הכנסת לעזמה ללא הפסקה מיום היווסדו ועד היום. בכל העיר מרקש פעלו בעבר כ־35 בתי כנסת. כיום יש רק שני בתי כנסת וכעשרים יהודים.
בשבת שבתּי בקהילה היהודית בקזבלנקה. בעיר פזורים כשלושים בתי כנסת, זיכרון לקהילה היהודית הפעילה, ופעילים כיום רק ארבעה. בית הכנסת “בית אל“ שנבנה בשנת 1985 הוא אחד היפים במדינה. התפללתי בבית כנסת “מגן דוד“ שהוא בית כנסת קטן אבל עם אווירה משפחתית נפלאה. נשיא בית הכנסת ביקש ממני לדרוש לפני “ברוך שאמר“. תמהתי מדוע דווקא בשלב זה, והוא השיב – כיוון שאחר כך אסור לדבר. למרות שדרשתי בעברית כל באי בית הכנסת הבינו את דבריי. השפה העברית מוכרת היטב ליהודים במרוקו. אצל חלקם בגלל שהם גרו בארץ וחזרו למרוקו ואצל חלקם בגלל שלמדו בבית ספר יהודי. קיימים שני בתי ספר יהודיים בעיר – בית ספר רש“י שבו שמונים תלמידים ובית ספר רמב“ם שבו 330 תלמידים – 300 מוסלמים ו־30 יהודים.
נדמה שהמילה הטובה ביותר להגדיר את הביקור במרוקו היא “שילובים“ – שילוב בין ישן וחדש, בין תרבות יהודית לבין תרבות מוסלמית; בין בתי קברות וקברי צדיקים לבין יהודים הנאחזים בחיים, בין שווקים מסחריים לבין בתי המלאח היהודי.
אכן, מספרם של היהודים במרוקו הולך ופוחת, אולם מורשתם נשמרת מעל ספרים רבים ובמנהגיהם של היהודים במדינה. נדמה לי שניתן לומר בבטחה: “יותר ממה שהיהודים שמרו על מסורת יהודי מרוקו, מסורת יהודי מרוקו שמרה על היהודים“.
