זה לא מעט שנים שתורת רבי נחמן זוכה לייצוג אינטנסיבי בכל תחומי היצירה. נדמה שלא היה אף הוגה דתי שהצליח כמוהו לפרוץ מתוך ארון הספרים היהודי ולהפוך כה נוכח בשיח התרבותי. תורתו חדרה באופן עמוק ומשמעותי לתוך השפה, ונדמה שאי אפשר להימלט ממגע עם אזכור מובאה כזו או אחרת מדבריו. כבר למעלה מעשור, האומר חסידות ב"סתם" מתכוון לרוב לתורת רבי נחמן. אנו זוכים בכך לראות כיצד הברכה והתביעה של המשיח מסבו הגדול של רבי נחמן, הבעש"ט, ש"יפוצו מעיינותיך חוצה", מתממשת בנִינוֹ.
על רקע שפע הכותרים שיוצאים בזיקה לרבי נחמן, העובדה שבאופן יחסי אין הרבה ספרי פירוש המלווים באופן שיטתי תורות מליקוטי מוהר"ן היא תופעה מפתיעה. בהקשר זה ראוי לציין כמובן את הספר "שיעורים בליקוטי מוהר"ן" של הרב שג"ר, ששני כרכיו ראו אור לפני כחמש שנים (גילוי נאות: שימשתי חבר מערכת של הספר).
ספר ליקוטי מוהר"ן מאתגר את הלומד בו ברמת התכנים והרעיונות שבהם הוא עוסק, אך לא פחות בשל אופי הכתיבה שלו. השרשור הסימבולי, תוך שימוש במונח הסתום "בחינת", מקשה על הקורא להבין להיכן רבי נחמן מבקש להוליך אותו. יתרה מזו, נראה שרבי נחמן המודע למעשה הפרשני שלו מזמין את קוראיו באור־חוזר לפרש את פירושו, על ידי קריאה רגישה, ולשימת־לב לנאמר, ולא פחות מכך גם למה שלא נאמר. וממילא כל זה עלול לגרום ללומדים לוותר על התמודדות ישירה עם ספר זה, ולהכיר את המסכת הרעיונית דרך ספרים אחרים, ובעיקר לפנות לספרות משנית ופופולרית.
הספר "על קצה בהונות ההוויה", כרך א, שחיבר הרב דן האוזר, מוקדש לעיסוק ממוקד בתורות מהספר ליקוטי מוהר"ן. הבחירה בכותרת היפהפייה מוסברת בדברי הפתיחה (עמ' 19) כמשקפת את מצבו של האדם המאמין, המתוח בין שמים וארץ, ולהבנתי באה גם לייצר את הלך הנפש שעמו מבקש הרב דן שניגש לספרו. שנים רבות מלמד הרב דן את תורת רבי נחמן במסגרות שונות – המאמרים פורסמו לראשונה בבית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר־עציון – הגם שנדמה לי שהמושג "מלמד את" עלול להטעות והדברים יתבהרו בהמשך.
אנסה לתאר במילים הבאות את הספר, אך אקדים ואסב את תשומת הלב של הקורא הן לדברי ההקדמה של המחבר (עמ' 20), ולא פחות מכך אני מציע לעיין ב"הסכמות" לספר ובפרט בדבריו המיוחדים של הרב יאיר דרייפוס, העשויים להעניק מעין מפתח לתהליך הקריאה והלמידה.
תמימות כמפתח לאושר
כל ספר המציע פרשנות אמור לתת דעתו על המעשה הפרשני עצמו, למרות שהשאלה מהי פרשנות לגיטימית והאם אפשר לדבר על פרשנות "נכונה" היא סוגיה ארוכה מארץ מידה. הרב דן מאתגר אותנו כבר בדברי ההקדמה שלו, כאשר הוא כותב ש"הפרקים כתובים באופן עצמאי… כמוצר מוגמר ולא כפרשנות", ומאידך גיסא הוא בהחלט מתכוון להציע פרשנות, שהרי הוא ממשיך וכותב ש"הקורא את דברי הפרשנות יגלה כי הקריאה של המקור… נעשית קלה יותר ומתיישבת על הלב" (עמ' 20).
אכן הספר איננו פרשנות צמודה לדברי רבי נחמן, ואדרבה, נראה שהרב דן יוצר את תורתו שלו. אמנם מתוך זיקה עמוקה לדברי רבי נחמן, ועדיין זו תורתו שלו. אם נתעקש לראות בספר שלו פרשנות, אזי היא בבחינת פרשנות יצירתית, שככזו היא נבחנת להבנתי בשאלה אחת ויחידה: האם היא מתיישבת על לב הקורא; האם הוא חש שהדברים שקרא בספר הנהירו עבורו את המקור בליקוטי מוהר"ן.
אנסה להדגים: תורה א', שעליה יש בהחלט לשאול מדוע בחר רבי נחמן לפתוח בה את ספרו, שהרי ידוע שהוא ליווה מקרוב את הוצאת החלק הראשון לאור (ראו חיי מוהר"ן, "מעלת תורתו וספריו"), פותחת בציטוט הפסוק "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'" (תהילים קיט א). במהלך שהוא מציע, רבי נחמן תוהה על איבוד החן של ישראל, ומבקש להעניק לנו את הדרך למצוא את החן בכל דבר שאנו באים עמו במגע, שלא לומר כיצד ניתן למצוא חן בעיני אלוהים (ואדם), וזאת באמצעות ההסתכלות ב"שכל" שיש בכל דבר. לאורך המהלך שלו רבי נחמן מתעלם מלשון הפסוק, למעט הטענה שהחן יושג באמצעות התורה, ורק בסוף דבריו, בדומה להרבה דרשנים, הוא חוזר לפסוק ומעניק לו לבוש חדש.
עבור הרב דן, הפסוק ובעיקר מושג התמימות מהווה פריזמה שדרכה הוא מתבונן בכל המהלך. לדבריו, התמימות היא אבן־השתייה של התורה הספציפית הזו ושל הספר בכלל, ובלשונו: "התמימות היא היעד של הלימוד הזה, אך גם משמשת עוגן" (עמ' 33), היא המפתח לאושר (!). יתרה מכך, הוא קובע שהקושי לעסוק ברעיון התמימות הוא הסיבה שרק "מעטים פותחים את עניינו של רבי נחמן בתורה הראשונה" (עמ' 28), ומעדיפים להתחיל את הלימוד בספר מתורות אחרות. אך כאמור, התמימות היא "הפתח והתנאי לספר כולו" (שם). אין לי ספק שהניגש לתורה א' באופן בלתי־אמצעי לא יזהה בהכרח את התמימות כאבן הראשה. ומאידך גיסא, קריאתו של הרב דן פותחת מרחבים נוספים, והקורא עשוי בהחלט להתחבר למה ש"שמע" המחבר מ"רבנו".
למידה מן ההיעדר
דוגמה נוספת בתורה כ"א, תורה גדושה, שעוסקת בשאלה כיצד האדם זוכה באורות מקיפים (ראו חיי מוהר"ן, שיחות השייכות לתורות, סימן יא: שבשמים שאלו את רבי נחמן כיצד אור מקיף הופך להיות אור פנימי, ותורה זו מהווה מענה), שאלה המתכתבת גם עם המוטיבציה של רבי נחמן לספר סיפורי מעשיות (ראו סיפורי מעשיות, שיחות שאחר סיפורי המעשיות). אחרי פסקת המבוא, שבה רבי נחמן מבחין בין שכל "פנים" או "קדם" (=הארה) ובין שכל "אחור" (=הבנה), רבי נחמן מדריך כיצד ניתן לזכות לשכל הפנים (שאותו יכנה בהמשך "אור מקיף"). כדרכה של תורת רבי נחמן היא הולכת ומתגלגלת, עד שבאות ז' רבי נחמן מציע שהדרך להביא לידי גילוי את אותו שפע אלוהי נסתר היא באמצעות צעקה. ההדרכה הזו הופכת להיות מוקד דבריו של הרב דן, עד כדי כך שהקורא את דבריו, ואיננו מכיר את התורה במקורה, משוכנע שהצעקה היא הנושא של תורה כ"א: "ר' נחמן מתחיל את התורה הזו בכך ש'לפעמים יש שהמוחין והשפע אלוקי הוא בהעלם'" (עמ' 97), ואו אז "יפה צעקה לאדם".
ואסיים בהצצה בתורה ס"ו, המדברת על היכולת של התלמיד לקבל "פי שניים" מרבו לאחר שהאחרון הסתלק. על פניו נראה שרבי נחמן מדרבן את תלמידיו, שהם עשויים לשמוע בתורתו הרבה יותר ממה שהוא אמר ברובד הגלוי, אלא ש"שמיעה" זו יכולה להתרחש רק כאשר הרב "מסתלק". דמות הרב מפסיקה להוות נוכחות מפריעה, חוסמת, שהרי דרכה של דמות כריזמטית שהיא דמות "בולעת". ואילו הרב דן שומע בתורה התרחשות אחרת. לדידו, רבי נחמן בא ללמד אותנו שהחסיד יכול ללמוד מרבו לא רק משעות ההארה שלו, אלא גם ממצבי המשבר שלו, או ליתר דיוק מצורת ההתמודדות שלו עם אותם מצבי משבר, "רב גדול הוא כזה שיש מה ללמוד ממנו גם מן הירידות שלו" (עמ' 237).
המונח "הסתלקות" למעשה מביע את מצבי הנפילה וקטנות המוחין, בבחינת "הסתלקות המוחין". הפתיח המקראי על אודות בקשתו של אלישע מאליהו "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי" (מלכים ב, ב', ט), בקשה שעליה מגיב אליהו "וַיֹּאמֶר הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן", מתבארת על רקע הדיסוננס הקוגניטיבי המלווה את הקיום האנושי, בין מי שאנחנו לבין מה שיכולנו להיות. אם אבקש לחדד אומר שבשונה מהקריאה ולפיה ההסתלקות של הרב, "מות המחבר", פותחת אפשרויות חדשות הטמונות בתורה שלו עצמה, בבחינת הופעת האש הלבנה שעד כה הובלעה באש השחורה שנכתבה עליה, הרי שעבור הרב דן ההיעדר של המורה יוצר נוכחות גדולה יותר, נוכחות טהורה המקולפת מכל הסיגים של העולם הזה.
חלק חשוב בספר, אף שהוא קטן כמות, הוא אותן פסקאות קצרות המופיעות בסוף כל אחד מהפרקים תחת הכותרת "למעשה". בפסקאות אלו המחבר פונה אלינו הקוראים ומציע לנו להפוך את אותה תורה ל"חיים". זאת על ידי נכונות לראות באותן תובנות שעלו בפרק מעין מראה, המאפשרת לנו להציף בעצמנו את אותם מקומות מוזנחים, כואבים ומודחקים. הוא קורא לנו "לעבוד" ולא רק "להבין", להאיר את אותם צללים באמצעות סדרה של הדרכות ומגוון טכניקות.
לכדי תמונה אימפרסיוניסטית
אעיר שחסרים לי בספר ציוני מקורות (ייתכן שהעדר מפתחות נובע מכך שלפנינו רק כרך א). משום מה, בעת אזכור ושימוש במקורות כגון רבי נתן, או הוגים נוספים, הקורא לא מקבל הפניה למקור הדברים. ייתכן שדבריהם הם חלק מהתמונה המרהיבה שיוצר הרב דן, תמונה שאולי העיסוק בפרטיה יעקור את שאר הרוח, את ראיית "התמונה הגדולה". אבל לפחות אני, כנראה, אדם של פרטים קטנים.
בהמשך לכך, אנסה לתאר את הספר המיוחד שלפנינו מכיוון אחר: לימוד בספר עורר אצלי תחושה של התבוננות בעבודתו של צייר אימפרסיוניסט. נדמה שהרב דן מתבונן בליקוטי מוהר"ן, והוא לא רק משתף אותנו ברושם העז שהספר מותיר בו, אלא מצליח להעלות קווים לרושם הזה. בזכות הציור העולה מיצירתו אנחנו נחשפים לקריאות עומק שאינן מובנות מאליהן. אמנם, ייתכן שחלק מהקוראים ישאל במהלך עיונו בספרו של הרב דן "היכן זה כתוב?", בדיוק כשם שהמתבונן בציור האימפרסיוניסטי תוהה היכן מצוי אותו "תוכן" של ציור בעולם הריאלי. אלא כשם שציור איננו צילום, כך גם ספרו של הרב דן. הוא מעניק לנו את נקודת מבטו של מי ש"התכופף אל עומק דבריו של רבי נחמן".
הספר אפוא מכיל את מה ש"שמע" המחבר מרבי נחמן. בכך אני מבקש להדהד אצל הקורא את אזכורי הביטוי "שמעתי" בהקשר של יחסי מורה ותלמיד. עיקרה של החסידות הוא המפגש החי בין המורה לתלמיד, וההוראה החסידית נעשתה באופן אוראלי. כבר הספר החסידי הראשון, "תולדות יעקב יוסף", משתמש עשרות פעמים בביטוי "שמעתי ממורי". מונח המבטא הן את האינטימיות שיש בין מורה לתלמיד והן את המודעות לכך שזה מה שהוא שמע, המצביעה על הפער, שלעולם יתקיים, מול מה שהמורה אמר והתכוון.
על קצה בהונות ההוויה
לעומק תורותיו של רבי נחמן
דן האוזר
חמ"ד, כרך א, תשע"ח
