וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ־לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם.
פסוק זה, המופיע בלב תיאור היציאה של ישראל ממצרים, מתייחס לפסוקים המסיימים את ספר בראשית: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ־לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". מכאן ואילך התורה אינה מזכירה עוד את עצמות יוסף, לא בפירוש ולא ברמז. רק בסוף ספר יהושע יספר המקרא על סגירת המעגל (יהושע כד, לב): "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם, בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה, וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה".
יש בכך בוודאי תיקון ליחסם של אחי יוסף אליו. הם הורידוהו על כורחו למצרים ועל כן הם דואגים להחזירו לארץ כנען: "משכם גנבוהו – ולשכם נחזיר אבדתו" (סוטה יג ע"ב).
הגיעה שעת היציאה
אך נדמה שפסוק זה הוא בעל משמעות רחבה יותר, מלבד ההודעה שבני ישראל קיימו את השבועה אשר נשבעו ליוסף.
עם ישראל יוצא ממצרים ולא מביט לאחור. הוא איננו מתכוון לחזור ועל כן אין הוא משאיר בה מאום. כל מה שיש בו סממן ישראלי כלשהו נלקח. לא זו אף זו; יוסף היה מנהיג חשוב במצרים ואף אחרי מותו זכה לכבוד גדול. מסתבר לומר שארונו של יוסף החנוט לא נטמן באדמה, שהרי לא נאמר עליו ש"נקבר", אלא היה מוצב במקום שבו אפשר היה לראותו ולכבדו, כמנהג המצרים באותו הדור אשר התייחסו אל המתים הנכבדים שלהם ברוב פאר והדר (בלשון הגמרא: "בקברניט של מלכים היה קבור").
לקיחת ארונו של יוסף הייתה אפוא מעשה שיש בו מעין התרסה כלפי המצרים, אשר דאגו לכבד את מנהיגם העברי המנוח, ויש בו מעין השבת הכבוד הישראלי אשר נרמס בכל שנות השעבוד על ידי השלטון אשר לא ידע את יוסף. לקיחת הארון המכובד מבטאת את היציאה ממצרים באופן מופגן, ויש בה הכרזה האומרת: אנחנו כבר לא שייכים לכאן יותר, ואנחנו מוחקים כל זכר לִדבר קיומנו ושהותנו כאן.
ללקיחת הארון יש גם השפעה פסיכולוגית על בני ישראל עצמם. לקיחה זו מכריזה לכל העם: הגיעה שעת היציאה. שימו לב, אפילו את ארונו של יוסף אנחנו לוקחים איתנו, כפי שהשביע אותנו. הגיעה עת ה"פקוד יפקוד" שעליה דיבר, הגיע זמן הגאולה. לפעולה אקטיבית כזו יש הד רחב, והיא משדרת לבני ישראל כי אין זו אגדה ולא חלום עובר – זוהי הפקידה שלה חיכו כל השנים.
הנהגה לארץ כנען
אך מדוע התורה מדגישה שהיה זה דווקא משה שלקח את עצמות יוסף? מדוע לא נאֱמר באופן כללי "ויקחו בני ישראל את עצמות יוסף", כפי שאכן נאמר בספר יהושע?
התשובה הראשונה והמתבקשת היא שמי שלוקח את עצמות יוסף מוכיח שהוא הגואל האמיתי אשר בא בשליחות א־להים לפקוד את ישראל. לא מדובר במשיח שקר. אך נראה שיש למעשה זה שנעשה דווקא על ידי משה משמעות עמוקה יותר. שליחותו של משה הייתה מאוד ספציפית – להעביר את דבר ה' אל פרעה ואל בני ישראל על מנת להוציא את בני ישראל ממצרים. לא מעבר לכך. מעולם לא נאמר למשה כי הוא יהיה האיש אשר יוליכם בדרך ויעלם לארץ כנען. לכאורה, אם כן, עִם יציאת ישראל ממצרים אמור היה המנדט שניתן למשה להסתיים. משה מעולם לא קיבל עליו להיות מנהיג העם מכאן ואילך, והוא גם לא נתבקש לעשות זאת.
יוסף בשבועתו לא השביע אדם מסוים שיעלה את עצמותיו אלא השביע את בני ישראל באופן כללי, שהרי מדובר היה על פקידה א־לוהית עתידית בעוד כמה דורות. עתה, ברגע היציאה, צריכים היו זקני העם ומנהיגיו הטבעיים לקום ולעשות את המעשה הנדרש לקיום השבועה. מדוע הם אינם עושים זאת?
אפשר שלאחר כל התקופה שבה היה משה המוציא והמביא, ולאחר שהוכיח כי דבר ה' אמת בפיו, לקחו זקני העם צעד אחורה וקיבלו עליהם את סמכותו של משה, על אף שלא נתבקשו לכך.
אבל אולי גם אפשר לומר שאיש מהם לא העז לעשות זאת. הרי בשבועתו של יוסף לא נאמר רק להוציא את עצמותיו מארץ מצרים, אלא להעלותן עִם בני ישראל אל ארץ כנען. כלומר, מי שייקח על עצמו את קיום השבועה מתחייב לקחת על עצמו את הנהגת העם עד לארץ כנען. כאן קם משה ומפגין לראשונה מנהיגות יזומה מרצונו ומדעתו.
בלקיחת עצמות יוסף קיבל משה על עצמו את המנהיגות על עם ישראל מכאן ואילך.
משהו שחייך אותי
וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.
וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה
