צדק מגדרי – תיקון עולם

היהדות שומרת על חלום עתיק שעדיין מדבר אל ליבנו. לרפא את מה שאחרים השחיתו, לתקן את מה שאחרים קלקלו, לגאול את הרוע בהפיכת האנרגיות השליליות שלו לטוב: אלה הם מאפייניה של אתיקת האחריות, שנולדה מתוך האמונה הרדיקלית שא־לוהים קורא לנו לממש את החופש שלנו ולהיות לשותפיו במלאכת הבריאה (הרב יונתן זקס, לרפא עולם שבור, עמ' 340).

בדברים אלה ניתן לזהות את המוטו של הפמיניזם הדתי, שהוא בעיניי אחת מתנועות התחייה החשובות של האורתודוקסיה היהודית בדור האחרון. התנועה הפמיניסטית הדתית נשענת על האתוס היהודי המוסרי, הבסיסי, המאמין שכל אדם נברא בצלם הא־ל, ולפיכך לכל אחד ואחת ערך ייחודי, סגולי, הקורא לנו לממש את חרותינו ולעצב את קורות חיינו ללא הבדלים מגדריים (או מעמדיים, גזעיים ואחרים), ולהיות בכך שותפיו של הקב"ה בתיקון העולם. התובנה הבסיסית הזאת התקלקלה והושחתה בעמים אחרים, וצריך להודות ביושר שגם בחלקים מסוימים במסורת שלנו. עתה עלינו מוטלת החובה להתחיל ולתקן.

התובנות הפמיניסטיות שהחלו לחלחל במאה וחמישים השנים האחרונות שינו ללא הכר את מעמדן של נשים בכל העולם. הן זוכות להשכלה, כולל השכלה תורנית, ולאזרחות שווה, והרשימה עוד ארוכה. לאחרונה הן גם משמיעות קולן ברמה כנגד מגפת הפגיעות המיניות, שכל מהותה נשענת על תפיסת נשיות מעוותת, חסרת כוח, כזו שאנושיותה אינה שלמה.

ויחד עם זאת, ככל שנשים עומדות על הרעיון הכל כך טריוויאלי שהן זכאיות לחירות, לכבוד ולשוויון, דווקא בחלקים מסוימים בעולם הדתי מתפתחת תיאולוגיה נגדית החותרת תחת יסודות אלה. הרבנים המצדדים בה כמובן אינם תופסים את הדברים כך, אבל מתחת למעטה הרטוריקה הכביכול שוויונית ניתן לזהות מהותנות חריפה, המונעת למעשה מנשים לממש את מלוא אנושיותן. אמנם, כבכל התעוררות חברתית כל כך יסודית, החשש מפני שינוי סדרי עולם ברור ומובן, ויחד עם זאת, כאשר מזהים את נקודות הביקורת המרכזיות העומדות בבסיס התיאולוגיה הזאת, מגלים שהיא נשענת על יסודות רעועים ביותר.

שוויון איננו דומות

הטענה הראשונה ואולי החשובה מכולם היא הזיהוי הנפוץ בין שוויון לבין דומוּת. שוויון, כך נטען, מוחק למעשה את השונות בין אנשים ובעיקר מוחק את השונות המגדרית בין נשים לגברים. אבל למעשה אין כל קשר בין שוויון לבין דומות או זהות. כדי להסביר זאת אני מבקשת לומר כמה מילים על חירות, שהיא בעיניי הערך המכונן של הפמיניזם, ואשר גם אם השוויון כרוך בה ללא הפרד הוא שני לה.

חירות פירושה האפשרות אשר ראוי שתהיה נתונה לכל בני האדם באשר הם לעצב את תוכנית חייהם ולממש את שאיפותיהם, משאלותיהם וחלומותיהם במסגרת המצב האנושי המוגבל ממילא, מבלי להיות כבולים לא בכבלים פיזיים ולא בכבלים רעיוניים שימנעו מהם זאת. בהקשר זה, תפיסות מהותניות, המניחות מראש הבדלים מטפיזיים בין נשים לגברים, הבדלים המייעדים ומנתבים את הנשים לתוכנית חיים מסויימת מאוד (הבית וגידול הילדים), פוגעות בחירותן לעצב את חייהן בהתאם לרצונן. תפיסה זו היא שמנעה במשך דורות רבים מנשים את מימוש כשרונותיהן ואת טיפוח הפוטנציאל האנושי שלהן. וכאן יש לחזור ולהדגיש – אין באמירה זו כדי לטעון שאין (או שיש) הבדלים בין נשים לגברים, אלא רק לקבוע שמי שמניח מראש הבדלים מטפיזיים בין המינים וכובל את חופש הבחירה על סמך ההבדלים הללו עושה מעשה בלתי מוסרי.

עיקר משימתו של הפמיניזם היה לתקן את המציאות המעוותת והבלתי מוסרית הזאת מן היסוד, בכך שהציע לשאול מה קורה כאשר זונחים הנחות מהותניות ונותנים חופש לאנשים לבחור להיות מה שהם רוצים להיות, ושהמציאות תדבר. כלומר, במקום להניח שיש טבע קבוע המגדיר באופן הכרחי את תחומי העשייה והמחיה, בואו נניח שאין טבע כזה. שהרי ממילא אם הוא ישנו, נשים תבחרנה בהתאם אליו; אבל אם הוא אינו קיים, שחררנו אותן ממשטור לא הכרחי. שחרור זה כולל את החופש להיות אמהות במשרה מלאה, אבל גם להיות כל דבר אחר שהן חפצות בו. זה המובן של להיות בן אדם – לממש את הפוטנציאל האנושי הטמון בנו.

מיותר לציין כי תפיסה זו גם שחררה את הגברים מהצורך להיענות לדפוסי גבריות נוקשים ולעשות מה שהולם באמת את רצונותיהם מבלי להיות כבולים למשטר מגדרי המנתב אותם למקצועות או תחומי ידע ועשייה מסויימים. היא מבקשת לשחרר גם אותם מן ההבנה (הפסולה והמקוממת) שמקומם אינו בבית ובגידול הילדים. היא הזמינה אותם "להיכנס חזרה הביתה" ולממש את הפוטנציאל הטמון בהם להיות גם אבות ולגדל את ילדיהם.

אז מה עם השוויון? השוויון כרוך בחירות. אם אנחנו מבינים שהמשמעות של היות בן אדם בעולם היא מימוש וטיפוח של הפוטנציאל האנושי הטמון בו, ואם צריך להיות שוויון מהותי במובן של ערך חיים שווה, הרי שאין כל סיבה להגביל נשים במימוש החופש שלהן. במילים אחרות, נשים וגברים אמורים להיות זכאים לממש את חירותם באופן שווה. לכן פירושו של שוויון אינו בשום צורה ביטול השונות. חירות מייצרת שונות. שונות נוצרת מעצם היותנו בני אדם בעלי בחירה חופשית. דווקא בשל כך מגיעה לנו הזכות השווה להיות שונים זה מזה.

ערכים נשיים לכולם

הבה נבחן לאור זאת מה אומרים לנו מתנגדי הפמיניזם הדתי. למשל, אם אישה מבקשת להרחיב את אפשרויות לימוד התורה שלה – לחרוג מהתחום הצר שנתפס כ"נשי" בלימוד תורה וללמוד גם הוויות אביי ורבא – אזי מיד סביר להניח שהיא רוצה להיות "כמו גבר". אם היא רוצה להרחיב את אפשרויות התפילה שלה, זה רק בגלל שהיא מתקנאת בגברים. אבל אולי היא פשוט אוהבת ויכולה ללמוד תורה ורוצה לגדול מבחינה רוחנית? אולי היא ממש מרגישה שאם תתעטף בטלית זה יחזק את עבודת ה' שלה? למה להניח שיש כאן איזושהי תחרות עם הגברים או רצון להידמות אליהם? האם צריך להבין הכול דרך פריזמה של תחרות, אגו ומאבקי כוח?

האם אישה שיש לה רישיון נהיגה הפכה בשל כך לגבר? הרי גם זו פרקטיקה שבחברות מסורתיות מסוימות עדיין שמורה לגברים בלבד. איך זה שאישה שלמדה משפטים והפכה להיות שופטת או מי שלמדה רפואה ונעשתה רופאה מומחית שגברים רבים מתייעצים בה לא הפכה להיות גבר, אך תלמידת חכמים ו/או מי שמניחה תפילין כן? איך הולכת ההנמקה? על איזה היגיון היא נשענת?

שוויון מייצר לכל היותר הזדמנות שווה, וגם תפיסות של שוויון מהותי יותר, המדברות על שוויון ערך האדם באשר הוא אדם, אינן שוללות את הפיתוח המיוחד והשונה של כל אדם ואדם. אדרבה, הוא נובע מהן. רעיון זה מתכתב בדיוק עם דברי המשנה המפורסמים על גדולתו של הקדוש ברוך הוא, "שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו" (משנה סנהדרין ד, ה). דברים אלה מתפרשים על ידי הרמב"ם כך (פירוש המשנה שם, דגשים שלי):

וחותמו של אדם הראשון הוא צורת מין האדם אשר בה האדם אדם ובה ישתתפו כל האדם ואף על פי שהכל מקבלין אותה צורה ישתנו אישיהם במאורעים רבים כמו שהוא מצוי ונראה.

רוצה לומר: כולנו נבראנו בשווה בצלמו של הא־ל, ובכך קיבלנו הזדמנות שווה. מכאן ואילך כל אחד ואחת יפתחו את שונותם הייחודית.

בחוברת חדשה שהוציא, "להיות אם בישראל", כותב הרב יוסף קלנר ממכינת עלי שהגברים זקוקים ליסוד הנשי (הרגשי, החם, המכיל) "שישרה רוגע בעצם תום מציאותו", ובהמשך: "אישה החיה בצל תרבות שאינה מייחסת ערך לאופי הנשי, וקוראת לה לפתח את הצדדים הגבריים שבאישיותה, כדי שתוכל גם היא 'לעשות כסף' ו'קריירה', ובכך להיות מכובדת ומקובלת ולתפוס מקום בחברה – כיצד תתייחס אישה כזו להקמת משפחה והולדת ילדים? מדוע שלא תוותר עליהם למען הדברים ה'חשובים'? זו פגיעה אכזרית בטבעה של האישה. זהו הזלזול המהותי בה".

אני מסכימה לחלוטין עם דבריו. תרבות שאינה מייחסת ערך למה שהומשג כ"נשי" (רגש, הכלה, קבלה) על תכונותיו המופלאות היא תרבות אומללה. תרבות שאינה מייחסת ערך להורות ולמשפחה היא תרבות שגוזרת על עצמה כליה. הבעיה היא רק שבמקום לקרוא לעולם לחזור ולאמץ את התכונות ה"נשיות" ולהעמידן במרכז התרבות, דורש הרב קלנר מנשים בלבד לגלם בגופן ובחייהן תכונות אלה. הווה אומר: הכשל הבסיסי המוסרי בדבריו הוא הגבלת חירותה של האישה. זהו כשל מוסרי חמור משום שלא רק שהוא מייעד לנשים מקומות מסוימים מאוד בעולם הרוח והדעת, אלא גם משום שהוא מסיר את האחריות מגברים לאותם ערכים שאיש לא רוצה להתכחש להם. מדוע לא לחנך לערכים אלה באופן כולל?

הגברים חוששים ממעמדם

עניין זה מוביל כמובן באופן ישיר לטענה המרכזית השנייה הנשמעת על כל צעד ושעל, ולפיה הפמיניזם חותר תחת ערכי היסוד של המשפחה. השאלה העולה היא כזאת: גם אם נניח שצריכה להיות הזדמנות שווה, כיצד תוכל האישה לעמוד בעול הכפול, הן של מימוש אנושיותה והן מימוש אימהותה? האם הבית והילדים לא ייפגעו? האם המציאות לא מוכיחה שהישגי הנשים נופלים מאלה של הגברים בדיוק בגלל סיבה זו?

התשובה לכך פשוטה באופן כמעט מביך – ברור מאליו שהבית וגידול הילדים לא ייפגעו אם הגברים יבינו שזהו תפקיד שמוטל גם עליהם. גם הם נדרשים להיות אבות, לטפל, לחנך ולהשקיע בטיפוחו של הבית ולטפח בעצמם תכונות של רגישות, הכלה ואמפתיה. ככל שדפוסי הזוגיות יהיו שוויוניים יותר, ובהתאם לבחירתו החופשית של כל זוג, כך יצא הבית נשכר מכך. לילדים יהיו לא רק אמהות אלא גם אבות נוכחים ופעילים בגידולם.

תובנה זאת ודאי שלא מהווה איום על מוסד המשפחה. ההפך הוא הנכון. מה שמאיים על מוסד המשפחה הוא לא הפמיניזם אלא גורמים רבים, וביניהם האינדיבידואליזם הקיצוני, החומרנות, הקפיטליזם הדורסני, ובמידה לא מבוטלת גם אותם גברים שאינן מוכנים בשום אופן לוותר על הפריווילגיות שהוקנו להם עד כה בחברה ובתרבות, פריווילגיות שאפשרו להם להתפתח מבחינה רוחנית ומקצועית תוך הסרת האחריות מעול הבית וגידול הילדים. פריווילגיות אלה עטופות במעטה אידיאולוגי כבד של מהותנות, של "טבע גברי" שלכאורה אינו בנוי למשימות הכרוכות בכך, ועמדה כוחנית זו היא שבעיקר תורמת לכך שנשים מוצאות עצמן במירוץ כפול ובתחרות הרסנית בין נשיותן ואנושיותן. ובתחרות הלא הוגנת הזאת רבות מוצאות עצמן מוותרות על ילודה או מצמצמות אותה, או לחלופין מוותרות על הגשמת חלומותיהן המקצועיים. לכן, בניגוד למתקפות השמרניות, אני סבורה שהפמיניזם הדתי דווקא עשוי לכונן את המשפחה והבית היהודי על יסודות איתנים וצודקים יותר.

אין גם כל שחר לטענה שיש קשר בין רצונן של נשים ללמוד ולהתפתח ו"לעשות קריירה" לבין  חומרנות וקפיטליזם. כל האמור לעיל אינו סותר חיים ערכיים שאינם נמדדים בהכרח במונחים של כוח, מעמד, כסף וקריירה. ההנחה הבסיסית צריכה להיות שקריירה אינה מילה גסה. קריירה היא הביטוי העמוק לרצונם של בני אדם לממש את אנושיותם במגוון אופנים, היא מימוש חירותם. כשם שיש להניח שגברים רבים בוחרים את המקצוע שבו יעסקו בשל מגוון שיקולים, שהעיקריים שבהם אינם דווקא שיקולי מעמד, כוח, כסף או יוקרה, אלא בראש ובראשונה ביטוי למימוש כשרונותיהם, חזונם או האידיאולוגיה שלהם, כך יש להניח לנשים לבחור ולממש את אנושיותן באופן שווה.

דווקא החברה החרדית מלמדת אותנו שמודל אחר הוא אפשרי – כאשר סולם הערכים הוא רוחני ולא חומרני, אפשר שנשים יצאו לעבוד ואבות ילמדו בכולל, אבל גם יהיו הורים פעילים בגידול ילדיהם. סולם הערכים הרוחני לא השתנה בעקבות המהלך הזה, כי הבחירה באורח חיים רוחני אינה תלויה ביציאתן של נשים מהבית או בהימצאותן בו. היא תלויה בערכים שעל פיהם בוחר כל אדם, גבר או אישה, לנהל את חייו.

נמצא שלא פמיניזם ולא קידום נשים יוצרים את הבעיה של חומרנות, רדיפת כוח, כסף או יוקרה. הפמיניזם הכללי והדתי, בהבנה עמוקה ונכונה יותר שלו, לא קורא לנשים לצאת החוצה לעולם ולאמץ את כל תחלואיו. אדרבה, הוא קורא לעולם לאמץ דפוסים המתחשבים בבית ובמשפחה. הוא קורא לשידוד מערכות כללי.

צדק מגדרי הוא בבחינת תיקון עולם וצו השעה ודומה שחלקים נרחבים בציבור הדתי כבר מבינים ומפנימים זאת באורחות חייהם, הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי והקהילתי. המתקפות על הפמיניזם הדתי, המונע על ידי האתוס היהודי של "צדק צדק תרדוף" ו"תיקון עולם במלכות ש־די",  נובעות מחששות ופחדים הנשענים על תובנות של סדרי העולם הישן, אבל התבוננות מעמיקה יותר מראה שניתן להתמודד עמן. באופן נחוש, גם אם איטי והדרגתי, נשים זוכות לממש יותר ויותר את אנושיותן. החברה כולה יוצאת נשכרת מכך.

ד"ר רונית עיר־שי היא מרצה בתוכנית למגדר באוניברסיטת בר אילן, חברת "קולך" ועמיתת מחקר במכון הרטמן.