השבר הפוליטי בציונות הדתית מבטא באופן כואב תהליכי עומק שאותם עוברת חברה זו כבר מזה מספר שנים. עוצמת המשבר הנוכחי בולטת בשל פרישת הדמויות המובילות בתוך הבית הפוליטי באופן מפתיע והותרת הבית ללא הנהגה. בעיניי, מהלך זה איננו ביטוי ל"קץ האידיאולוגיות" ולהעדר ערכים אלא להיפך.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–אקדמיה בלי חרדים: איזו אפליה יש בלימודים בהפרדה?
–שירות לציבור או כלי ריגול: תעלומת המונית הרוסית
–מי הבוט: המניפולציה שעלולה להטות את הבחירות
–ולדימיר פוטין יסיים את מלחמת העולם השנייה?
קרוב לשני עשורים התפתחו זו לצד זו שתי תרבויות דתיות שונות בתוך בית הציונות הדתית, ללא דיאלוג הדדי אמיתי ומכבד. אילו היה קיים דיאלוג כזה, שבו יש הערכה הדדית לערכו של הזולת ולעולמו הרוחני, היינו מתעשרים ומתברכים בזוגיות הזו. שתי הקבוצות התרבותיות הללו אינן נבדלות באופן עמוק ביחסן למדינה ולמהלך ההיסטורי הניסי של כינונה ובמחויבות העמוקה לשמירת קיומה, אך הן חלוקות בשאלות המחויבות לסמכות דתית ואופיו של אורח החיים הדתי. בהעדרו של דיאלוג, מתקיים מאבק שאין בו מנצחים והמחנה כולו חווה שבר עמוק.
למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: מרים צחי
זהויות דתיות ורעיוניות
בתחילת דרכה של הציונות הדתית, המפד"ל הישנה, הדילמה הקיומית הייתה כיצד לאחד את הלאומיות היהודית המתחדשת בדמותה של הציונות החילונית עם מחויבות לחיים דתיים מלאים ברוח ישראל סבא. הדילמות של החברה הציונית דתית כיום הן אחרות. הדילמה המרכזית היא כיצד מכילים את הזהויות השונות הדתיות והרעיוניות של בני המשפחה תחת קורת גג אחת? שהרי כמעט בכל בית כבר מתקיים "הרצף הדתי". כיצד מעצבים זהות דתית ציונית קולקטיבית בעידן פוסט־מודרני, וכיצד מתמודדים עם הסוגיות החברתיות האנושיות וההלכתיות לצד, ולעיתים אף במקום, הסוגיות הפוליטיות המדיניות.
בהכללה, אפשר לחלק את הקהילה הדתית־לאומית לשתי קבוצות הרואות עצמן מחויבות עקרונית ומהותית לחיי תורה אבל פועלות בשני נתיבים שונים. האחת מבקשת לקיים חיים דתיים מתוך שילוב של עולמות ערכיים ליברליים, שבליבן סוגיות מוסריות וחברתיות המעסיקות את כלל החברה הישראלית. קבוצה זו רואה עצמה מחויבת בהכרעותיה גם לכללים שמחוץ למסגרת ההלכה הפורמלית. הקבוצה השנייה, השמרנית, היונקת את ערכיה בעיקר מתורת הרב קוק, מבקשת לקיים חיי תורה וקיום מצוות ברמה קפדנית שבליבם האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. קבוצה זו שואפת לנהל גם את הזירה הפוליטית והחברתית על־פי חזונות ועקרונות דתיים והלכתיים בלבד.
אצל בני האגף הדתי־ליברלי, תקופת "גוש אמונים" נמצאת כבר מזמן מאחורינו. גם אם בני האגף הזה ממשיכים ליישב את יהודה ושומרון, מוקדי העשייה שלהם אינם רק "חיזוק ההתיישבות". הם מוצאים עצמם במוקדי עשייה ברחבי החברה הישראלית, ורואים במפגש עם החברה הישראלית את ייעודם ושליחותם. ציבור זה מרגיש שייך לכמה עולמות ערכיים ולא רואה בכך סתירה לעולמו הלאומי והדתי.
השפה השגורה במחנה השמרני כמעט אינה קיימת במילון המושגים של בני הקבוצה הזאת. גם אם בסתר ליבם הם מרגישים שמדינת ישראל היא "יסוד כיסא ה' בעולם", הכרה זו אינה מנחה את העשייה היומיומית שלהם. עקרונות של בחירה, אינדיבידואליזם ורצון להגשמה עצמית אינם עומדים בסתירה לעשייה שלהם והם עוסקים בשותפות ישראלית רחבה בתחומים שונים בחברה ובמדינה.
להתנהלות זו יש מחיר, והאגף התורני בוחן את הבחירות שמקבל החלק הזה של המשפחה בעיניים ביקורתיות ובחשש עמוק לעתידה של שמירת ההלכה, שאמורה להיות חלק בלתי נפרד מן ההוויה של כל אדם מאמין. ובניגוד לזה התורני, הרי שהאגף הליברלי אינו מחכה עד ש"הכוס הרוחנית" תתמלא ותשפיע על סביבתה, ואינו רואה בהכרח ברבנים סמכות להכרעה בשאלות פוליטיות. בתמונת הבית היהודי שלהם הם היו רוצים לראות שינוי פרסונלי ומגדרי לאחר פרישת בנט, שקד ומועלם.
ההוויה הציונית־הדתית היא דיאלקטית במהותה, ואי אפשר עוד להרגיש ניכור וחוסר מחויבות לסוגיות רבות שהחברה והמדינה היהודית מתמודדות עימן, החל מסוגיית היחס לפליטים ולמסתננים, היחס ללהט"ב, אופי השבת בפרהסיה הציבורית, פתרון בעיות הגיור של יוצאי חבר העמים ועד לטיפול בפריפריה הגאוגרפית והחברתית.
אם החוגים התורניים בציונות הדתית מאמינים שהם ישנו את התודעה וההכרה של הציבוריות הישראלית באמצעות חינוך והסברה, ויובילו אותה לידי הכרה עצמית נכונה, הרי שהקבוצה שאינה נתפסת כ"תורנית" לא רואה עניין באקטיביזם דתי מעין זה. היא מבקשת להשתלב בניהול המדינה ובעיסוק בשאלות היסוד העכשוויות שלה, מתוך הבנת עולמם וצורכיהם של המגזרים השונים בחברה ומחויבות כלפי כולם.
המחנה התורני מזהה נכון כי החברה הישראלית עוברת תהליך שבו הזהות הקולקטיבית נחלשת וערכים ליברליים ואינדיבידואליסטיים קיצוניים לעיתים החליפו את מקומה. והדבר מאיים אבל גם מאתגר. חובתנו אפוא לפתח כלים רעיוניים ושפה דתית והלכתית הנוגעת בשאלות היסוד ובהוויה המתחדשת, להכיר באמת המצויה בעולם הרוח המתחדש ולדחות בשתי ידיים את מקומות השקר.
על הבית היהודי לשאול את עצמו ולהשיב על מספר שאלות יסוד: מהו היחס בין ארץ ישראל למדינת ישראל? מהו ערכה של המדינה מלבד מצוות יישוב הארץ? האם היחס החיובי ל"חילוני" בן דורו של הרב קוק תקף גם ל"חילוני" בן הדור הנוכחי? האם עולם הרוח הנוכחי על ערכיו הקשים לעיכול שייך גם הוא אל הטוב והקודש? האם כבר יישבנו את הסתירה הקיומית שלנו בין יהדות לדמוקרטיה? והכי חשוב – האם אנחנו מודעים לגודלנו המספרי והסקטוריאלי בחברה הישראלית, לעומת היותנו "אליטה משרתת" בעלת השפעה גדולה?
הכלת המסורתיות
הצורך בפיתוח שפה רעיונית והלכתית חדשה נוגע בעיניי בעיקר לשני ממדים מרכזיים.
הראשון קשור דווקא לדרישה מעולם התורה, זה המחויב לחלוטין לחיים הלכתיים מלאים, אך בל מתבקש נדרש להיות קשוב לשינויי הזמנים ולהיות בעל מחויבות ורצון כן לתת מענה הלכתי לשאלות הזמן הזה במישור הפרטי והציבורי.
כוונתי היא, להבנה שקיים הכרח לענות על השאלות שמעמיד חלק מן הציבור הציוני הדתי בלפני עולם ההלכה.. אני מתכוונת למשל ללמכלול של שאלות שאלות הנוגעות :בשינויים באופייה של הזוגיות ומתוך כך בהלכות טהרה; שאלות הנוגעות לאופייה של תרבות הפנאי או המפגש עם עולם האקדמיה; וברמה הציבורית, שאלות הנוגעות בסוגיות של גיור, היחס לעובדים זרים, למגזר הערבי ועוד.
הפסיקה ההלכתית המתירה, אפילו ולעיתים אף הנועזת, מצויה ברוב הפעמים בחדרי החדרים של הרב הפוסק ואינה יוצאת לרשות הרבים.
על כן היא נשארת נחלתם של יחידים. היא אינה מופיעה בשו"תים רשמיים של הרבנים הפוסקים, אלא עוברת מפה לאוזן ומגדילה את התסכול והפער בין המצוי לרצוי. מטבע הדברים אין היום שום ידיעה ושום פסיקה הנשארות בנסתר, והן עוברות במהירות דרך הרשתות או בדרכים דומות אל הפרהסיה הציבורית ובד"כולרוב באופן לא מדוייק ולא בדוק.
להנכחה של הפסיקות הללו ישנה חשיבות רבה והיא בעלת ערך כפול.
הראשון: קשור בעובדה שהיום נוצרה בתוכנו חברה בה יש רבנים "מקלים" לעומת רבנים "יראי שמיים". המהפך התודעתי הנדרש הוא ההכרה כי את מדד הדתיות ויראת השמיים לא קובעות החומרות או רמת ההתבדלות, הם מסורים לליבם והתנהגותם של שומרי התורה והפוסקים בהנחה ששמירת הלכה היא בראש מעיניהם של כולם.
ידוע שפוסקים חשובים בשעה שבאה לידם שאלה שבה הם לא מצאו מקום להיתר היו רגילים לשלוח את השואל לפוסק גדול אחר שדעתו להתיר והדבר נעשה מתוך כבוד והערכה.
הדור הצעיר המבקש מענה בתחומים רבים של חייו יקבל את העולם ההלכתי על איסוריו ביתר קלות כאשר ידע שישנם תחומים שבהם יש הבנה ופסיקה המבינה גם את הנפש וגם את המציאות המשתנה. לזה אני קוראת שפה חדשה.
השני: הוא ההבנה כי יש לעלות קומה גם בשיח הדתי ולהנכיח את דרכי הפסיקה, שהרי היום הכול בקיאים, כולל נשים רבות, בעולמה של הפסיקה ובמרחב שבה היא מתקיימת. דוגמהא לתהליך המצוי כבר במחוזותינו וזוכה להסכמה רחבה, אף אם הוא נראה נושא שולי בין הדברים הדורשים שינוי, הוא היחס לאכילת הקטניות בפסח שמדי שנה נוספת לו אמירה הלכתית מקילה שאינה מעוררת סערות, משום שאלה הם צורכי הדור. זו אינה ירידת הדורות אלא שינוי הדורות, מה עוד שרבים נהגו בעצמם מה שחשבו בסוגיה זו.
השפה הדתית של דורנו חייבת לייצר משמעות דתית לא רק באמצעות הטקסט ההלכתי אלא ובעיקר למען אלה המחפשים מענים ברמה הפילוסופית ברמת החוויות והחווייתית, מתוך מגמה לייצר משמעויות הבונות את התודעה האמונית ואת דרכי ההתבוננות של המאמין בעולם הפוסט־מודרני.
הממד השני שבו נדרש בעיניי שינוי תודעתי הוא הרחבת מרחב ההכלה של הדתיות של המגזר, או ליתר דיוק: יצירת הבנה והכלה וקבלה לקבוצה חדשה שניתן לקרוא לה הקבוצה ה"מסורתית" החיה בינינו ושלמה ושמחה בבחירותיה. יש לייצר אוירה חברתית פנים ־מגזרית המכילה ומקבלת דרכים נוספות בעבודת ה' וקיום מצוותיו; כאלו. של כאלה שהקשרים שלהן עם השפה הדתית הם קשרים ערכיים ותרבותיים ולאו דווקא קשרים הנמדדים באופן שבו באים לידי ביטוי החיים ההלכתיים במילואם.
אי־ אפשר לגדול בתודעת "שבעים פנים לתורה" ולא להכיר בכך שהשפה הדתית מרובת פנים ורבדים. השינוי הזה עליו אני מצביעה, נדרש בשביל לאפשר לכל חברי המשפחה להיכלל בתוכה באהבה והוא דורש לעבור משפה דתית ביקורתית על המציאות (המודדת אורך חצאית וגודל כיפה ועוד) לשפה דתית שמעניקה משמעות לחיים הדתיים, כזאת המבקשת ומייצרתלייצר רצון לנאמנות ומחויבות להמשיך ולהיות חלק מאותה שרשרת דורות של העם היהודי מאז אברהם אבינו. מחויבות ונאמנות ש"תנצח" את הרצון של הדור הנוכחי בחירות ובחופש אין סופי בכל מחוזות חייו.
סכנת שינוי השפה
הסוציולוג חתן פרס ישראל פרופ' מרדכי רוטנברג, שעוסק רבות בהגותו בהבנת מהותו של "קיום בסוד הצמצום", המשיג גם את המושג "האמת המצטמצמת". זהו אינו מושג הלכתי אך הוא בעיניי מושג קיומי. לא רק אנשים צריכים לצמצם את עצמם, אלא גם רעיונות צריכים לצמצם עצמם.
לטענת רוטנברג, אם הקב"ה צמצם עצמו גם ה"אמת" עצמה צריכה להצטמצם. "האמת המצטמצמת" עומדת לטענתו של רוטנברג ביסודו של לימוד תורה מדורי דורות וביסוד החשיבה המדרשית.
בלי קבלה אמיתית של העולמות הדתיים המצויים במגזר הציוני־דתי מתוך כבוד הדדי, ובלי פינוי מקום מתוך דיאלוג מכבד ואוהב והבנת עומק שיש להכיר בכל ה"אמיתות" החלקיות המצויות בכל מגזרי הציונות הדתית, לא נוכל להישאר ציבור אחד.
אני מבינה היטב וחוששת בעצמי מהדברים, ואף שותפה לכל מי שעשוי לראות בשינויי השפה שינוי מסוכן לשמירת הקודש וההלכה והמחויבות המוחלטת "לדבר ה'".
יכולתי להסתפק באמירה שעצם החשש המתמיד מפני מדרון חלקלק הוא עצמו מדרון חלקלק שסופו מי יישורנו. זו בעיני אמירה חביבה אבל מתחכמת.
אולם, אני באמת סבורה שהשינוי הנדרש אינו הורדת התורה למטה כי אם הגבהה של קומת התורה אל עולמות חדשים ואל הצרכים שדורש הדור החדש.
מי שאחוז בעמדה ש"חדש אסור מן התורה" לא יוכל להצטרף אל התהליך הזה, אבל אנחנו, לשמחתנו, חיים בארץ ישראל וזכינו להיות חלק מדור של גאולה בארץ הטובה הזו, ומטבע הארץ והמציאות החקלאית שבה אין אנחנו יכולים להגיע לידי סכנת "איסור חדש מן התורה".
הציבור הציוני דתי מצוי במחוזות רבים של חייו באזור של ספק. הוא מחפש אמת ולא מוכן לקבל יותר אמת מוחלטת, אלא אם הוא עיצב אותה לאחר בירור ובחירה. הגיע הזמן לנסח מחדש את האידיאולוגיה שלנו, לכבד ולהוקיר את כל בני המשפחה של הבית היהודי, ובעיקר את חיפוש האמת והרצון להמשיך לקחת חלק בשליחות הקמת הבית הלאומי לעם ישראל על אדמתו.
