תורה נקנית בחבורה

יצא לי להיות זבוב על הקיר במפגש של רבנים חשובים מן הציונות הדתית, מיד אחרי הסתלקותו של הרב עובדיה יוסף. "מי ייתן לנו תמורתו?", נזרקה השאלה אל חלל האוויר. היכן נמצאת עוד דמות של פוסק עם כתפיים רחבות כאלו, בעל כוח־היתר חזק כל כך מחד, וגדולה תורנית המאפשרת להישען על פסיקתו בעיניים עצומות מאידך? האם יש עוד "גדול הדור" בימינו? כמה מן הרבנים ניסו להציע שמות ורעיונות, אך לא עלה בידם. עד שקם אחד ואמר: "תשכחו מזה, אנחנו כבר לא שם. לא פוסק גדול אחד צריך לעמוד בראש המחנה, אלא קבוצות־קבוצות, חבורות־חבורות".

התגליות המדעיות הגדולות בעשורים האחרונים, כך קראתי פעם בספר פיזיקה פופולרי, לא נוצרות במוחו של אדם אחד. כבר שנים רבות שאין לנו לא ניוטון ולא איינשטיין. המדע מתקדם באמצעות קבוצות עבודה, המונות לעיתים אלפי חוקרים שיושבים בעשרות מדינות וחותרים יחד לפתרון משותף של הבעיה. לכן רק טבעי הוא שגם בתחום ההלכה הולכים ותופסים את מקומם של פוסקי הדור פורומים מגוונים, רובם סגורים, של עשרות ומאות רבנים המלבנים יחד את ענייני השעה.

שם הספר החדש של רבני ורבניות ארגון בית הלל, "ובית הלל אומרים", זורק אותנו אלפיים שנה אחורה, אל התקדים החשוב ביותר של חבורות חכמים היושבות בבתי המדרש ומגבשות פסקי הלכה: בית הלל ובית שמאי. המיוחד בכך הוא שלא מדובר בסנהדרין, בגוף שטוען לייצוג מלא וסמכותי של תורת ישראל, אלא בבית מדרש בעל קווי אופי מסוימים, שמייצר עמדות הלכתיות קונקרטיות מתוך דיון משותף. בעזרת שיתוף הפעולה הזה הצליחו תלמידיהם של הלל ושמאי ליצור פסיקות בעלות משקל רב יותר משל כל תנא העומד בפני עצמו. פסיקות שאין אדם מסוים העומד מאחוריהן, אלא בית מדרש.

זו בעיניי הבשורה הגדולה, וגם השאלה הגדולה, שנושא עמו הספר של ארגון בית הלל. אולי הביטוי החזק ביותר שלה הוא בבחירה של הארגון, בדומה לבית הלל הקדומים, שלא להבהיר בשום מקום מי הם בעצם הרבנים והרבניות החתומים על פסקי ההלכה המובאים בספר. אנו יודעים אמנם את שמו של עורך הספר (שעשה בפועל את חלק הארי של מלאכת הכתיבה), הרב עמית קולא, מתלמידי החכמים העמוקים, הצנועים ורחבי הדעת שבדור. אך מלבד זאת אין בידינו תיעוד של הדמויות שליבנו כל סוגיה והכריעו בה, קל וחומר של ההתנגדויות הפנימיות להכרעה שהושגה לבסוף.

עובדה זו בולטת במיוחד על רקע זה שרשימות כאלו כן התפרסמו בסמוך לפסקי ההלכה המקוריים שהופיעו בחוברות של בית־הלל; והיא משקפת בחירה מודעת שלא לשייך את הפסיקה לרשימה שמית זו או אחרת, ארוכה ומרשימה ככל שתהא, אלא לבית מדרש ולתנועה רוחנית. בד־בבד היא מעוררת את השאלה מי הם חברי בית המדרש הזה, מהי זהותו ומהם גבולותיו.

ההגדרה העצמית של ארגון בית הלל היא "הנהגה רבנית קשובה". לא "פתוחה" או "ליברלית", כפי שיהיו מי שיתארו אותה, אלא "קשובה". אין ספק שפסיקת ההלכה שבספר מתאפיינת במידה יוצאת דופן של הקשבה. הביטוי החיצוני לכך נמצא בהקדמות המובאות לפני כל פרק בספר, שבהן דברי רקע לסוגיה מאת אחד מחברי בית המדרש שיש לו קרבה מיוחדת לנושא: הרב שי פירון כותב על נערים עם מוגבלות, כאָב לנער כזה; הרבנית רחל שפרכר־פרנקל ששכלה את בנה, נפתלי, כותבת על אמירת קדיש על ידי אישה; הרב אהד טהרלב, העומד בראש מדרשה, כותב על גיוס נשים לצבא; הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי כותבת מתוך ניסיון אישי על אישה כפוסקת הלכה, וכיוצא באלה. ההקדמות עצמן מעניינות ומרגשות, אך יותר מכך הן מעידות על עוצמת הקשב של בית המדרש המכיל מגוון עצום של קולות והתנסויות, כזה שאף פוסק הלכה בודד לא מסוגל להגיע אליו. למותר לציין שדיון כזה מאפשר השמעה של קולות משני המגדרים.

האופי המיוחד של הפסיקה בחבורה רגישה וקשובה בא לידי ביטוי לא רק בכותרות ובהצהרות אלא גם בפסקי ההלכה עצמם. ראשית ברובד החיצוני יותר, הרובד הסגנוני. כתיבה הלכתית פופולרית בעידן הפוליטיקלי קורקט היא משימה בלתי אפשרית. המבקשים להשמיע את קולה של ההלכה לא יכולים להימנע מלדרוך על אי אילו יבלות של הערכים העכשוויים.

החכמה היא כמובן למזער את הדריכה למקומות שבהם היא הכרחית, שבהם יש התנגשות אמיתית בין התורה לערכים אחרים, ולהימנע ממנה כאשר היא מיותרת. לשם כך נדרשת רגישות גדולה, ואולי רק פסיקה בחבורה מגוונת יכולה לכסות את נקודות העיוורון הקיימות אצל כל אחד מחבריה. משום כך דווקא בספר של ארגון בית הלל אפשר למצוא התנצלות על השימוש במונחים כמו "שוטה" ו"פתי", הנתפסים היום כפוגעניים; או הערה בפתח הפרק על הלכות בר מצווה, המסבירה שדיני בת מצווה יידונו בספרים הבאים.

שבת, פגועי נפש וגיוס בנות

גם במישור התכנים ניכרת לעין ההכרה העמוקה בצרכים האנושיים והחברתיים המובילה את הפסיקה. הדבר מתבטא כמובן בפסיקות ה"ליברליות", כמו בהיתר להזמין לסעודת שבת אנשים שיגיעו ברכב, או בעידוד לתרום ולסייע לנזקקים בסוריה. אך הוא בולט עוד יותר במקומות שבהם החשבון ההלכתי איננו מאפשר היתר חד־משמעי. כך למשל בשאלת היכולת של איש לחבק את אשתו הסובלת מדיכאון כשהיא נידה אין בספר היתר ברור, ולמרות זאת הכותבים "מעלים אפשרות של היתר" בכפוף לתנאים מסוימים; וכך בשאלת ההכלה של זוגיות חד־מינית בתוך הקהילה, שעליה נאמר בספר כי "יש מקום להקל ולקבלם לתוך הקהילה", אך הספר הותיר בסימן שאלה את הבירור "מה תהא טיבה של אותה קבלה".

מבלי להיכנס כאן לסוגיות אלו עצמן, אפשר לראות כיצד הרגישות לסבלם של פגועי הנפש, או למצוקתם של בעלי הנטייה החד־מינית, היא גורם־מניע רב עוצמה הדוחף את הפוסקים לחתור בכל מחיר לאפשרות של היתר. ואף כאן מתעוררת שאלה בדבר מגבלותיה של הפסיקה בחבורה. שהרי פוסק שדן יחידי מגיע לרוב באופן טבעי למגוון של הכרעות. אפשר שנטייתו הבסיסית של פוסק תהיה להקל, וכבר הזכרנו לעיל את הרב עובדיה יוסף שהיה ידוע בכך, אך בסופו של דבר הוא דן בכל שאלה לגופה ועשוי לעיתים גם להחמיר (ואף בכך נודע הרב עובדיה יוסף).

לעומת זאת, כאשר מדובר בבית מדרש, בפרט כזה שיש לו חץ אידיאולוגי ברור, הדבר קשה הרבה יותר. קולות מחמירים בכל סוגיה וסוגיה עשויים להידחק החוצה בקלות על ידי המגמה העקרונית של החבורה. ואכן, מבין כל חמישה־עשר פרקי הספר, נדמה שאין אחד שאפשר להגדיר את המסקנה שלו כמחמירה (מבלי להיזקק לדיון מפולפל בהגדרת המושג "חומרה"). זאת על אף שהספר עוסק בכמה מן הנושאים הרגישים ומעוררי המחלוקת בקרב החברה הדתית.

ניקח לדוגמה את אחד הנושאים הרגישים והחשובים שבהם עוסק הספר: סוגיית גיוס נשים. את הטיעונים ההלכתיים הטהורים המבקשים לאסור את הגיוס באופן גורף ומוחלט הספר מפריך אחד לאחד בצורה טובה ומשכנעת. אך כאשר הוא מגיע למסקנות המעשיות, הדברים כבר פחות ברורים: נכתב בו אמנם ש"בחירת מקום השירות חייבת להביא בחשבון את היכולת של המתגייסת לשמור על עמידתה הרוחנית", אך אין ולו מילה אחת מפורשת נגד שירות קרבי של נשים. הוא מזכיר באופן כללי את העובדה שיש בצבא "מקומות פחות מותאמים לשירותה של אישה", אך בהמשך מעיר כי "יש שמתנגדים לעמדה 'מהותנית' הקובעת כי לאישה מהות ייחודית שעל־פיה עליה לנווט את חייה", בלי להכריע לכאן או לכאן. דומה כי זו דוגמה מובהקת לקושי להביע עמדה שמרנית, גם אם רבנים רבים המזדהים עם דרכו של "בית הלל" מחזיקים בה, בתוך הקשר של מסמך שהתנועה הבסיסית שלו היא להכיל ולאפשר ככל הניתן.

קסם הפסיקה והמחקר האקדמי

מי שיקרא את גוף הספר ימצא אותו מעשיר ומרתק, אך הוא יחמיץ את החלקים המעניינים ביותר אם ידלג על הערות השוליים. מלבד העושר הרב של מקורות תורניים קלאסיים ומודרניים המופיעים בהן, הן משקפות את מרחב הקולות שאליהם קשוב הספר ועמם הוא מתמודד. מלבד ספרות מקצועית בתחומים הרלוונטיים, יש גם לא מעט ספרות מחקר הלכה אקדמית, ספרות עיון פופולרית ואפילו קצת ספרות יפה. הרושם המתקבל הוא שהמחברים ביקשו לתת סקירה מקיפה של כל נושא ממגוון רחב של נקודות מבט, ולא להצטמצם בדיון ההלכתי־למדני המסורתי, והלימוד בחבורה ודאי סייע בכך.

תופעה זו מוסיפה עניין רב לקריאה, אך גם מעוררת שאלה בדבר אופייה של פסיקה כזו, והיחס בינה לבין עבודת מחקר אקדמית. אמחיש זאת באמצעות משפטים לדוגמה מתוך הספר: "הסגנון הרווח אצל הפוסקים בתחילת המאה ה־20 הוא…"; "קול אחר בהבנת המושג מצאו הפוסקים בדברי הרמב"ם…". לא תמצאו ניסוחים כאלו בשום ספר שו"ת קלאסי, כולל אלו שהתחברו בתוך הציונות הדתית בעשורים האחרונים. זהו סגנון הלקוח מעולם המחקר האקדמי, שמטרתו לתאר מבחוץ את תופעת הפסיקה ההלכתית ולא להיות חלק ממנה.

הדמיון לעולם האקדמיה אינו מסתכם בסגנון הלשוני או במאגר המקורות, אלא באופי הכתיבה, המכנסת וסוקרת מגוון עמדות ושיטות, ומגיעה למסקנה מתוך קיבוץ השיטות מבלי להציג עמדה חד־משמעית בהבנת הסוגיה עצמה. בכך, במובן מסוים, הולך לאיבוד חלק מהקסם שבפסיקה – היצירתיות שבה. הרגע שבו איש ההלכה הופך להיות – כתיאוריו של הרב סולובייצ'יק – אחד עם נותן התורה וכותב אות חדשה בספר התורה של עם ישראל. אפשר שגם תופעה זו קשורה לתהליך הפסיקה בחבורה. שהרי החידוש וההכרעה הפנימית הם חוויות אישיות ואינטימיות במהותן, וקשה מאוד לייצר אותן בחבורה המכילה נקודות מבט שונות.

אך חולשה זו של הסגנון המחקרי של הספר היא גם חוזקתו. הוא משתדל תמיד לעמוד על בסיס איתן ומוצק, ולא לשחרר אמירות בלי לבסס אותן ולהעמיד אותן לביקורת פנימית וחיצונית. הפסיקה לא מבוססת על נקודת מבט יצירתית של אדם אחד, גדול ככל שיהיה, אלא על סדרת היקשים מגובה וממוסמכת היטב.

למעשה, נראה שלא מדובר בספר שמייצר פסיקת הלכה, אלא במסמך המתעד אותה. ההכרעות עצמן התקבלו על ידי כל רב בקהילתו ובמהלך הדיונים שבעל־פה ובכתב בכינוסים השונים של רבני בית הלל. התיעוד הכתוב נועד רק לסרטט את תוואי הדרך שדרכו אפשר להגיע אל הפסיקה – ואולי משום כך חשוב היה למחברים להראות את הדרך אל האפשרות המקילה, גם על חשבון טשטוש הגישות המחמירות. בכך "ובית הלל אומרים" מצליח לתרגם כיוון רוחני־הלכתי חשוב ודומיננטי למסמך הלכתי מקצועי וקפדני. זהו מסמך מרתק ומאתגר שמזמין שיח נוקב ומעמיק, והלוואי שיהיה מי שייענה להזמנה. כי אחרי הכול בית הלל לא היו מגיעים כל כך רחוק אלמלא היו גם בית שמאי.

 

ובית הלל אומרים
פסקי ההלכה של רבני ורבניות בית הלל
ידיעות ספרים, 2018, 343 עמ'

הרב אברהם סתיו מלמד בישיבות הר־עציון ומחניים. ספרו האחרון, יחד עם אביו, הרב דוד סתיו, "אבוא ביתך: שו"ת בענייני זוגיות ומשפחה", ראה אור בהוצאת מגידאבי שוורץ.