בשנה האחרונה לחיי אבי, מצאנו שירים על שולחנו. כדרכו – הם נטולי תאריך, מרובי גרסאות, מפוזרים, ובהם תיקונים והערות שמשמשים לנו סימני דרך. בראש כמה מהם כתב "להשתמש!!!" כאילו הפציר בנו להמשיך את שהוא לא יוכל עוד.
בחודשי חייו האחרונים ניסיתי, כמו שחרזדה, לפתותו לכתוב עוד קצת, לקרוא את אשר כתב. הבטחתי לו שנראה את הספר בחייו, שהשירים האלה יוצאו לאור במלוא מובן המילה, מתוך האפלה שבה היה שרוי. והוא לפעמים האמין לי. לפעמים הזדקף במיטה ואמר: "אני רוצה לראות את השירים!", אבל אחר כך החל להוריש לנו את השירים האלה, מאמין בנו שנעשה בהם כרצונו.
לחיות בנפש קרועה
ירושות רבות הוריש לנו במשך חייו. את המדינה, שלה הרגיש אחראי אישית, את כאביה הרבים, מורכבותה, טירופה ועתידה, לא פחות. "אתם תצטרכו להמשיך", אמר. כשקראנו את שיריו, ניכרו בהם כל ההדים והגוונים שליוו את קודמיהם כל חייו. כשכתב את "עיבל" עמד כאיש זקן המביט לאחור על ההר, מלא אהבה וכאב, חרטה וכעס, וגם, בסוף, כבתיבת פנדורה – תקווה מכונפת ושבירה. גם בשירים האחרונים ניכרים כל אלה, והכוח האוזל.
"אֲנִי נָתוּן כָּעֵת בְּיִרְאַת הַפְּגִישָׁה עִם כֻּלִּי", כתב במבוא לשני כרכים של יצירתו "עם השירה והזמן". יראה זו לא הייתה תפארת מליצה. הכוליות של נפשו הייתה רבת פנים כל כך. כל חייו חי במערכת סתירות. יש הבורחים מדיסוננס, מצרימה ומניגודים שאינם ניתנים ליישוב. אבל עבורו החיים בשטח המפורז, כפי שכינה זאת, בין האמיתות המוחלטות, בין הצודקים והצודקים הקמים מולם, היו ראויים לחיותם רק אם שימרו את המתח הזה.
בשיר "אני מלחמת אזרחים" הגדיר כך את נפשו:
אֲנִי מִלְחֶמֶת אֶזְרָחִים
וּמַחֲצִיתִי יוֹרָה אֶת אַחֲרוֹנֶיהָ
אֶל קִירוֹת הַמְּנֻצָּחִים.
בֵּית דִּין שָׂדֶה, הָעוֹבֵד בְּמִשְׁמָרוֹת,
וְשָׁם אוֹרוֹת לֹא דּוֹעֲכִים.
וְשָׁם הַצּוֹדְקִים יוֹרִים בְּיֶתֶר הַצּוֹדְקִים.
גם את הירושה הזו הוריש לנו; את הקרע כמצב המוסרי היחיד שבו ניתן ורצוי לחיות. הוא ציווה לנו את החובה "לא לחסר סממני זהות", גם אם אלה עומדים בניגוד מכאיב זה לזה. גם אם הם מדירים שינה, עוכרי שלווה.
זהותו שלו, תצרף עשיר של פנים ומקומות ומפגשים, לא חדלה להיווצר ולשנות פניה עד רגעיו האחרונים. כל מפגש, כל אדם, כל סיפור – שינו אותו, את הכיוון העדין של נפשו.
הוא הוריש לנו סערות בנפש כמצב קיומי שאין להימלט ממנו, אולי אפילו אסור. משפט שכתבה סבתי, אִמו, היה מעין מוטו, או אולי נבואה שהגשימה את עצמה. "אנו נחלקים לקרועי הנפש ודלי הרוח", כתבה. יש דרישה אכזרית במשפט הזה, קשה מהכיל. אבל כך הוא חי, כשאיום דלות הרוח גדול מכאביה של הנפש הקרועה.
זיכרון יהודי רחב
אבי היה הזוכר הגדול. הוא זכר את שירתם של המשוררים האהובים עליו, אבל גם למד על פה שורות של משוררים צעירים שהעריך, והוא שימח אותם בזיכרונו. עיתים היה הזיכרון הזה גם משא גדול. "מָה נַעֲשֶׂה בְּכָל זִכְרוֹנוֹתֵינוּ, רָצוּי שֶׁיָּנוּחוּ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבָם, לְטוֹבָתֵנוּ" ("ההתכנסות ההיא", מאוחרים). כמו גיבור סיפורו הנהדר של בורחס "פונס הזכרן", גם אבי לא יכול היה לשכוח דבר. זיכרונותיו העשירו את חייו, שימרו את עקבות מעשיו ועושר חייו, אבל גם ייסרו אותו באובדן שייצגו, בכאב הריק שהותירו אהוביו שהלכו ממנו, בתמונות אימה מן השואה ומהמלחמה. על סף מותו, חזר וביקש סליחה מן המתים.
בספרו "עם השירה והזמן" כתב:
אתה שלנו, אל תדאג! אתה נושא את השנים כולן! בכל התחנות היית… באשר היינו היית, בין הבתרים וליל המלאכים והסולם והקרב ההוא עד עלות השחר והמום ההוא, החי כמו תעודת זהות, בבשרך. בכל התחנות ראינוך עמנו. בכל הזמנים. בכל הגלגולים… כי גם אתה ירדת מצרימה וגם אתה יצאת משם למועד, כתום האותות והמופתים, וגם אתה עברת ברגליך את המדבר הגדול והנורא וגם אתה עמדת לרגלי ההר, שפסגתו עשן וערפל, בעת לוחות הברית!… אנו אומרים זאת משום שאתה מצוי בארץ שבה חברו כל הזמנים כולם… אתה מהמקום הזה! "אם כך, אני יותר מדי בבת אחת. אם כך, אני מלחמת אזרחים נמשכת. לא סיכום קורותיי כיורש, אלא קרעים וניגוד".
הוויית הקרעים והניגוד היא זו שבה חייב היה לחיות, רצה לחיות, לא יכול היה אחרת. הוא היה המשורר והאדם הנוכח, שלא הסב פניו, שירש והוריש לצאצאיו את מלחמת האזרחים שלו.
זה לא פשוט! כל כך לא פשוט. לעיתים אני חש כי דעתי מתבלעת וסברתי נעכרת בהיותי תמיד גם המקום הזה, על כל תולדותיו, וגם העם הזה על כל נדודיו…
הנפש המכילה את תולדות העם כולו, על פלגיו וגווניו, היא נפש שאין בה סיכוי להפוגה. וכך היה, נסער תמיד, אוהב וזועם.
זָכַרְתִּי אֶת הָרָאוּי לְהִזָּכֵר, גַּם אֶת פְּרָטֵי הַפְּרָטִים.
זֶה הָיָה הַצַּד הֶחָזָק שֶׁבִּי. הָיִיתִי הָאִישׁ הַזּוֹכֵר.
אֲפִלּוּ הַמֵּתִים שָׁבוּ וְהוֹדוּ לִי עַל שֶׁהָיִיתִי אִתָּם,
עַל שֶׁדָּרַשְׁתִּי אֲלֵיהֶם, לַיְלָה־לַיְלָה,
אַף שֶׁדִּין הַמֵּת לְהִשְׁתַּכֵּחַ.
את הזיכרון ליוותה תמיד תחושה עזה של הזמן – זמן רחב, היסטורי, והזמן המקומי, האוזל וחורט סימניו, שעליו כתב: "הזמן האוזל תחת סנדלינו". הייתה לו אצבע על דופקו של ההווה והוא תיעד אותו כל חייו. הייתה לו מודעות לזמן רחב מאוד, עברי, יהודי, ישראלי, המשתקף בהרמזים לתנ"ך, למשנה ולתלמוד, לדברי חכמים ולשירה העברית לדורותיה. המילים שבחר, רובדי השפה המשתלבים, ההומור הפתאומי שנוצר מצירוף של שגב וארציות, פיוט וסלנג צבאי, בין רוח מופשטת ווודקה ותשוקה וחושים פעורים לעולם, כל אלה שיקפו נאמנה את מרכיבי הנפש.
שליח ציבור בעל כורחו
ב"רשימות מבית היין" הנציח את לשונו האלימה והדשנה של מתי המקלל, בעליו של בית מרזח שאהב בדרום תל אביב, את תשוקתו לחברה העזה, לדגים המלוחים ולבירה הקרה שליוותה אותם. ברגעי שלווה אהב לשבת בבית קפה בעיר העתיקה בירושלים ולעשן בשקט, בחברת מעשנים אחרים, נהנה מכל רגע של חברותא מיוחדת זו. הוא אהב ללגום עָרָק בבר זעיר ברובע הארמני. הוא הוריש לנו גם את אלה – את הריחות והטעמים, חדרים קרירים בריח קטורת וחומוס חם. הוא הוריש לנו את סקרנותו שלא היה לה סוף, עד הרגע האחרון.
"דע מאין באת ולאן אתה הולך"… – זו בעיית הזהות. בעיה מספר אחת שבלעדיה מסתרסים הגייסות ומתפורר הכוח ואובדת הרוח. מילותיו אלה של בן מהללאל מלוות אותי במהלך חיי ואני שב ונדרש להן כשאני עוסק בשאלת הזהות, כשזיכרונות ומחשבות מהדהדים בין הרבדים והשכבות (מתוך דברים שאמר בקבלת תואר בהיברו יוניון קולג').
עם חלוף הזמן גברה התחושה של דיסוננס בינו ובין אמונותיו ובין המציאות שלה היה ער ואותה חווה והרגיש כל הזמן. מעולם לא ברח ממנה. הוא חי בתוכה, סקרן וער, זועם לפעמים אך תמיד מעורב. עיתים קונן על אובדן דברים שהאמין בהם, עיתים דאג מאוד לקלסתר פניה של המדינה שאהב.
כִּמְעַט כָּל הַפָּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת נִשְׁחֲטוּ.
מָה נַעֲשֶׂה.
אוּלַי נִפְנֶה אֶל גְּדוֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה,
הָאוֹמֵר וְעוֹשֶׂה.
אוּלַי נַבְרִיחַ כַּמָּה מֵהֶן מִמִּזְרָח,
מֵהָע'וֹר שֶׁמֵּעֵבֶר לַגְּבוּל.
אוּלַי נְבַקֵּשׁ פֶּסֶק־זְמַן.
אוּלַי תּוֹמַרְקִין יָקִים בְּיָדָיו הַקָּשׁוֹת
אַנְדַּרְטָה לְזִכְרָן הַיָּקָר –
בַּרְזֶל מְעֻרְגָּל, מִזְדַּקֵּר עַל רֶכֶס קַשּׁוּב,
מוּל מוֹאָב.
קָשֶׁה לִי אִישִׁית לְלֹא הַפָּרוֹת הָאֵלֶּה.
שָׁנִים עַל שָׁנִים רָעִיתִי אוֹתָן.
אֲנִי הוֹלֵךְ וְנַעֲשֶׂה דּוֹמֶה לִמְתוּשֶׁלַח,
לְעוֹד פָּרָה קְדוֹשָׁה שֶׁנִּשְׁחֲטָה.
אולי בגלל תחושת השייכות לזמנים רבים, תחנות חייו האישיות היו משורגות בקורות חיֵי הרבים – ראה עצמו לפעמים כשליח ציבור בעל כורחו, כזה המתנצל על מוגבלותו, מוכרח "לראות את העוול בין הקוצים ואת השרפות בגבעה", כמו בשירו של יהודה עמיחי. חייב היה להתריע, לזעוק ולומר את שלעיתים לא רצו לשמוע. לאורך חייו ליוו אותו תמיד רוחות הרפאים של האהובים שהלכו ממנו, אבל גם של אלה שהיו נוראים ברדיפתם אותו, שהעיקו על מצפונו והוא חייב היה להעניק להם מילים.
אֲנִי מָלֵא מֵתִים.
אֲנִי מָלֵא מֵתִים הַנִּשְׁמָרִים בִּי.
אֲנִי מָלֵא שֵׁמוֹת הַחֲקוּקִים בָּאֶבֶן
וְהַשְׁבָּעוֹת וּלְחָשִׁים וּנְדָרִים.
לֹא אוּכַל לִהְיוֹת לְפֶה לָאִלְּמִים הָאֵלֶּה.
פִּרְקִי אֵינוֹ נָאֶה, קוֹלִי אֵינוֹ נָעִים.
קוֹלִי צָרוּד מִמֶּרְחַקִּים, מֵעִבְרִית מְדֻבֶּרֶת,
מֵאָבָק וּמִסִּיגַרְיוֹת.
קוֹלִי נִשְׁאַר כִּמְאַסֵּף, לְלֹא יִפּוּי כּוֹחַ,
בֵּין הַקּוֹצִים וְהַסְּלָעִים.
"אֲנִי הָעֵד, לְצַעֲרִי, אֲנִי וְלֹא אַחֵר" כתב בספרו "עיבל".
אהבתו למקום
והמקום – מולדת אהובה מאוד. שיריו רוויי אהבה חושנית לארץ. הוא "עשוי מחומרים המצויים בסביבה", והם חלק ממנו.
שְׂרוּפָתִי קַיִץ,
שְׁחוֹרָתִי. נָאוָתִי בַּשֶּׁמֶשׁ.
מַלְכוּת חֲרוּלִים.
חִטָּה, שְׂעוֹרָה וְזֵית שֶׁמֶן,
דְּבַשׁ כָּבֵד וְנִגָּר.
אֶשְׁכּוֹלוֹת נִשָּׂאִים בִּשְׁנַיִם.
סֻכּוֹת אֲבַטִּיחִים גְּדוֹלִים.
המקום. נתחיל במקום, בארץ־ישראל. והיא מולדת אישית לילדיה ולאלה שבאו אליה בילדותם, שעדיין אינם יודעים את "הכאב של שתי המולדות". המקום, הנופים האלה המקיפים לך מיומך הראשון. לא ההיעקרות מארץ אחרת. הצמיחה הראשונית. אין בך שום זיכרון של הנופים הזרים ההם. לא צער הפרֵדה. המקום כחוויית יסוד בראשיתית. המקום בממד האישי המובהק, האוטוביוגרפי, וגם המקום הקשור ללא הפרד בכלל שאתה שייך לו. ארץ־ישראל.
(מתוך "עם השירה והזמן")
גם באהבתו אותה, הוא אינו יכול ואינו רוצה לשכוח את מורכבותה, שר את אהבתו אותה, פגומה ואכזרית, נהדרת וכעורה.
מָה כִּי אָלִין עָלֶיהָ.
הֵן זוֹ דַּרְכָּהּ בַּקֹּדֶשׁ, מֵאָז וּמֵעוֹלָם.
דַּוְקָא יוֹשְׁבֶיהָ הָיוּ לָהּ לְאָכְלָה.
רוֹאִים שֶׁהִיא רוֹצָה אַחֶרֶת אַךְ אֵינָהּ יְכוֹלָה,
שֶׁכָּכָה זֶה אֶצְלָהּ.
אוּלַי נִפְנֶה לַה' צְבָאוֹת, הַנּוֹטֶה לְהִתְגּוֹרֵר בָּהּ,
שֶׁיַּגִּיד לָהּ מִלָּה.
הגדרת זהותו כאוהבה שזורה במודעות עזה לעם הנוסף החי כאן לצדנו, לשפתו, להיותו חלק מ"הוויית הקוצים" שלנו. מודעותו לקרעים שבתוכנו הייתה קשה לו מנשוא לעיתים, אבל גם ממנה לא ברח מעולם. בשירים החדשים שהותיר אחריו, כמה מוקדשים לערבים, לרגשותיו המעורבים כלפיהם, למקומם החשוב בחייו ובחיי הארץ שאהב.
כך כתב ב"עיבל", אבל גם במקומות ובזמנים רבים. זהותו החיה, העזה והמשתנה תדיר הכירה כל הזמן גם בהם, במקומם כאן, בהיותם בניו של ישמעאל. אהבתנו לבוסתנים ול"גדר קו צבר רשע" היא גם אהבתם. מתוך שירו של השומר העברי מגיח דיוקנו של האח הדחוי, צד הצל המלווה. שירים אלה מתוך "עיבל" הם גבישיים ובהירים כל כך באמירתם.
אַל תִּטְעֶה, לְטוֹבָתְךָ, אַל תִּטְעֶה.
זֶה דּוֹמֶה אַךְ זֶה אַחֵר.
הַשֹּׁקֶת וְהַבּוֹר, גֶּדֶר הַצַּבָּר וְהָאָבָק הַמְּכַסֶּה.
זֶה כְּבָר כָּל כָּךְ שֶׁלָּנוּ, אַךְ קְצָת עֲדַיִן שֶׁלָּהֶם.
אֲנִי מָלֵא כְּפָרִים עֲזוּבִים, חֲפָצִים עֲזוּבִים,
נַעֲלַיִם פְּעוּרוֹת, קִרְעֵי שְׂמִיכוֹת צֶמֶר, צְרוֹרוֹת מְנֻקָּבִים.
שְׁאֵרִיּוֹת תֶּבֶן, אַפְסָרִים שֶׁהִמְתִּינוּ עַד שֶׁנּוֹאֲשׁוּ,
מַחְרֵשׁוֹת־עֵץ, מַגָּלִים, נָפוֹת, פִּתּוֹת שֶׁיָּבְשׁוּ.
אֲנִי מָלֵא עוּגוֹת רְעִי וְגֶלְלֵי עִזִּים, שַׁבְּרִיּוֹת, מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב.
אֲנִי מָלֵא אֻכְּפֵי שַׂקִּים וְחוּרְגִ'ים רִקְמָתַיִם לְתִפְאֶרֶת אֵין יוֹשֵׁב.
מְעָרוֹת עָשָׁן, פְּרָסוֹת שֶׁהֶחְלִידוּ, שְׁבִילִים שֶׁשָּׁמְמוּ,
דַּרְכֵי עָפָר הַמּוֹלִיכוֹת אֶל שְׂדוֹת הַהֶפֶךְ הַגָּמוּר.
השורות האחרונות לקוחות מתוך שיר שפורסם במחזור השירים "יריד המזרח". הוא, שהאמין בכל מאודו בצדקת המעשה הציוני, צריך היה להכיל בנשמתו גם את הכפרים העזובים, לזכור גם אותם כמחיר, שהצטרף לסממני הזהות שאל לנו לחסר בהם. "שדות ההפך הגמור" הם מקום חשבון הנפש.
יחיד בלשון רבים
שליחותו להונגריה ב־1947 והפגישה עם ניצולי השואה הוסיפו ממד. הוא הגדירה כפגישה ששינתה את חייו. "האח הלא ידוע" הוא כינה את ניצולי השואה, את היהודים שפגש. באחד הימים שמע דרשן בבית כנסת בבודפשט אומר בעברית "את אחי אנכי מבקש", והפנייה העתיקה הדהדה בו עמוק.
מילותיו של יוסף המחפש את אחיו בעמק דותן, בספר בראשית. סביבי עולה הבכי. גם עיני מצטעפות. אולי אז, בפעם הראשונה בחיי, אני שואל את עצמי ברצינות: מי אתה? מה אתה עושה כאן? מי הם האנשים האלה בחייך? עוד פרק בפגישה הממושכת ההיא ששינתה את חיי (מתוך "עד עלות השחר")
באותו זמן נמשכת בארץ מלחמת העצמאות והוא כותב: "מיטב חברי עומדים בקרב ואני פה… כה רחוק… כך נקבע, שאהיה פה, בנכר, ואחר כך אשוב הביתה אל המלחמה, שאמצא בקו התפר בין שני העולמות, בין העידנים".
פעמים רבות נטען שבשירתו הוא מדבר בלשון "אנחנו", גוף ראשון רבים. אבל אמירה כזו חוטאת למורכבות זהותו. למרות אמירתו שלו בשיר "1923–1958", "אנשים דיברו בגוף ראשון רבים" – היה קולו גוף ראשון אישי מובהק מאוד והוא הכיל קולות רבים. הייתה לו שירת היחיד שלו, שירת אהבתו, שירה לירית אישית מובהקת שלא נועדה לייצוג הרבים. והיה גוף ראשון שהכיל רבים שאהב, שדיבר בשמם, שדיברו בשמו. הוא ציטט את אמרתם של המוסקטרים בשירו "פנקס פתוח": "אחד בעד כולם, כולם בעד אחד". לא היו שני קולות. היה קול אחד רחב ועז ואוהב, מלא וגדוש קולות וצבעים ורפאים שדיברו בשפות רבות.
הוא הרבה לצטט את שירה של רחל "מֵתַי". זה היה השיר שאותו הקריא שנה אחר שנה לזכר מתי המשפחה שלנו.
הֵם בִּלְבַד נוֹתְרוּ לִי, רַק בָּהֶם בִּלְבַד
לֹא יִנְעַץ הַמָּוֶת סַכִּינוֹ הַחַד.
בְּמִפְנֵה הַדֶּרֶךְ, בַּעֲרֹב הַיּוֹם
יַקִּיפוּנִי חֶרֶשׁ, יְלַוּוּנִי דֹּם.
בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד
רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד.
כמו רחל היה נאמן לברית הזו עד אחרון ימיו. אבל הוא האמין בהישארות הנפש, לא רק בה:
וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם
לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ
אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת
זֶה לֹא מְעַט
מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.
אהבתנו למילותיו, הימשכותו בהן, אהבתנו לו – ילוו אותנו במעשה עריכת הספר שהותיר.
