צורת לוחות הברית – הצעה חדשה

יחד עם כלי המקדש, אבדה המסורת בדבר צורתם של לוחות הברית. המסורות שבתורה שבעל־פה בעניין זה מקוטעות ואינן משתלבות אלו עם אלו. יש שסברו שצורת הלוחות היא כציור המקובל על ארונות הקודש – שני מלבנים עם ראש מעוגל – ויש שטענו כי הלוחות מרובעים. הרבנות הראשית אף החליפה לאחרונה את סמלה הרשמי ללוחות מרובעים בשל פולמוס זה. בדבריי כאן אבקש ליישב את מגוון המקורות התורניים, ולנסח הצעה חדשה בנוגע לצורת לוחות הברית.

חותמות מאבן ספיר

לפי חז"ל, חומר הגלם שממנו היו עשויים הלוחות היה אבן ספיר. האבן, בעלת גון התכלת העז, מלווה את האדם מאז ראשית הציוויליזציה, וסחר בה התקיים כבר באלף השביעי לפנה"ס. הספיר שימש את התרבויות המסופוטמיות, וכן במצרים כבש הספיר את ליבם של המלכים ושל כוהני הדת. קשה למצוא פסל מצרי מלכותי ללא ספיר משובץ בו. הסיבות למרכזיות הספיר הן עמידותו, מחירו הגבוה וצבעו – תכלת עזה ובוהקת שמזכירה לכל מתבונן את השמיים.

אבן הספיר ייצגה נצחיות, שמימיות ומלכותיות. לדוגמה, במיתוס השומרי של האלה "איננה" היא יורדת אל השאול כאשר היא נושאת תליון ספיר ומטה ספיר בידה. כך גם מאע'ת, אלת הצדק המצרית, מעוטרת כולה בספיר. בספיר השתמשו תדיר אף לפיסול כס עבור האלים השונים, וזאת כדי לשוות לאל מראה כאילו הוא יושב על גבי השמים. מכאן ככל הנראה צמחה דרשת חז"ל "התכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד" (בבלי מנחות מג ע"ב), וזהו ככל הנראה ההקשר של הפסוק "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" (שמות כד, י).

מכאן לחותמות גליל. מאז האלף הרביעי לפנה"ס החלה תפוצה אדירה של חותמות גליל בסהר הפורה. חותם גליל הוא גליל, בדרך כלל מאבן פשוטה, שעליו נחקק כתב או ציור ולאחר מכן הוא גולגל על גבי משטח חומר. כאשר החומר התייבש היה מתקבל לוח מודפס. פתרון טכנולוגי זה להדפסה מהירה של צורות וכתב, בתקופה שבה מעטים מאוד ידעו לכתוב, היה בעל ערך רב.

חותם הגליל היה לרוב חלול והיו משחילים בתוכו דבר מה על מנת לייעל את גלגולו. השימושים העיקריים היו בתחילה הטבעת סמל אישי לשם אישור ביצוע עסקאות, אישור זהותו של שולח אגרת וכדומה. החותם סייע גם להפצת סמלים דתיים־מיתולוגיים. האל היושב על כיסאו, האל המביס את הנחש והאלה המנביעה מים הפכו לתמונות נפוצות מאוד בכל המרחב. בהמשך חותמות גליל נענדו כקמע ונתלו על פסלי האלים, זאת בשל העובדה שבחלוף השנים החותם החל לסמל באופן מופשט משהו מאומת והתחייבות שיש לקיימה.

החל מהאלף השלישי לפנה"ס נמצאו במסופוטמיה חותמות גליל עשויות ספיר. חותמות אלו, עקב מחירן הגבוה, שימשו לצורכי בני המעמד הגבוה, לשם יצירת סמלים דתיים ולצורכי המלוכה. על חותם גליל עשוי ספיר חקקו לרוב את דמויות האלים וסצנות מיתיות שונות. היה זה נוח לשם יצירת עותקים רבים על גבי לוחות חומר, ונלוותה לכך גם המשמעות הסמלית של חותם הגליל אשר מאמת זהות ומאמת התחייבות.

גודל של גליל

בפסוקי התורה על אודות צורת לוחות הברית מצאנו מעט מאוד מידע. כך מתואר הדבר: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱ־לוֹהִים" (שמות לא, יא). מעניין לציין שהמילה השומרית שפירושה "אצבע" (UMBIN) היא גם המילה שמשמעותה חריטה וגלגול. תיאור נוסף הוא הפסוק הבא: "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים" (שמות לב, טו). מה פשר המילים "מזה ומזה הם כתובים"? אבקש לטעון שתיאור זה מתאים לחותם הגליל, הכתוב מכל עבריו מזה ומזה.

גם במסורות התורה שבעל פה יש מעט מאוד מידע לגבי צורתם של הלוחות. הברייתא המרכזית אשר דנה בלוחות הברית ובגודלם (בבא בתרא יד ע"א) מביאה ש"הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלושה (=טפחים)". ברייתא זו עוסקת בנפחים השונים של החפצים שהוכנסו לארון הברית ולא בצורתם. לעניין גודל הלוחות אין מחלוקת בתלמוד הבבלי, ואולם בתלמוד הירושלמי (שקלים כה ע"א) מובאת אותה הברייתא בגרסה שונה, ולפיה רוחב הלוחות היה דווקא שלושה טפחים. הגר"א בהגהותיו מציין שהנוסח המתוקן הוא אכן ג' טפחים, וכך סובר גם בעל "קרבן נתנאל". גם התוספות (מנחות צט ע"א) מראים כי גרסת התלמוד הבבלי אינה הגיונית ולכן יש לקבל את גרסת הירושלמי שלפיה רוחב הלוחות היה ג' טפחים. עוד מוצע בתוספות שהגרסאות המתארות רוחב של ו' טפחים מתארות את רוחבם של שני הלוחות יחדיו כאשר הם צמודים. בכל מקרה, לוחות שאורכם ורוחבם ג' טפחים וגובהם ו' טפחים תואמים את צורת הגליל.

בהמשך הברייתא בבבלי מובאת מסורת לא מוכרת על הימצאותם של שני עמודי כסף בתוך ארון הברית. למרבה הפלא אין כלל מחלוקת על עצם קיומם של שני העמודים הללו, וזאת על אף שאין להם זכר במקרא או בעבודת המקדש. על תפקידם של עמודי הכסף המסתוריים הללו תהו מפרשים רבים מבלי להגיע למסקנה המניחה את הדעת.

אבקש להציע לאור דברינו כי שני עמודי הכסף הושחלו בתוך לוחות הברית, אשר שימשו כמעין חותמות גליל. אמנם מעולם לא נעשה שימוש בפועל בלוחות הברית, והעמודים לא הושחלו ללוחות מחמת קדושתם, ובכל זאת אין זה מכבודם של לוחות הגליל שמעידים על ברית בין ה' לישראל להיות מושלכים בתוך הארון. הנחת לוחות הברית ללא עמודים עשויה לבטא זלזול, כביכול אין בכוונתנו לחתום את אותה ברית שנחקקה על גבי הספיר. ואכן, היה מקובל בבבל להניח חותמות גליל על גבי עמודי עץ לשם שמירתם. ראוי לציין גם את הדמיון המפתיע בין צורת ספר התורה כיום לצורתם של צמד חותמות גליל עם שני עמודים המושחלים בהם.

אישוש במדרש

המדרש החשוב ביותר בהקשר זה, שמשום מה לא זכה להתייחסות מספקת על ידי הפרשנים והחוקרים לאורך הדורות, הוא מדרש שיר השירים רבה על הפסוק "ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש מעיו עשת שן מעולפת ספירים":

ידיו גלילי זהב – אלו לוחות הברית, שנאמר: והלוחות מעשה אלוהים המה. גלילי זהב אלו דברי תורה, שנאמר: הנחמדים מזהב ומפז. אמר ר' יהושע בר נחמיה: מעשה נסים היו, של סנפרינון היו והיו נגללין.

צורת הגליל היא המעוררת את הדרשה המצביעה על הלוחות. על כך הוסיף ר' יהושע בר נחמיה שהלוחות היו מעשה ניסים, קרי – על אף שהיו עשויים ספיר קשה, היו נגללים כמו ספר קלף. ייתכן שהוא קיבל במסורת את הקישור בין הגליל ללוחות.

בהמשך אותו מדרש נחלקו חז"ל כמה פעמים נחקקו הדיברות על כל לוח. יש האומרים חמישה דיברות על כל לוח, יש האומרים עשרת הדיברות על כל לוח, יש האומרים עשרים דיברות על כל לוח ור' סימאי סובר בסוף המדרש כי נחקקו ארבעים דיברות על כל לוח. המדרש מסיים במילה "טטרוגא" – מרובע ביוונית.

אכן, חותמות גליל רבים נחקקו בתבנית חוזרת. כך היה ניתן בתנועת גלילה אחת להדפיס מספר עותקים רב יותר. כתיבה בארבע עמודות לרוחב הגליל תיצור גליל שבו ארבעים דיברות. לכן, הסיומת "טטרוגא" מתייחסת לסברתו של ר' סימאי הסובר כי על כל לוח היו ארבעים דיברות, ולא לצורתם של הלוחות.

על פי הסבר זה, מסורת חז"ל כי האותיות היו חרוטות פנימה מובנת היטב, שכן כאשר האותיות חרוטות הרי שבעת גלילת הגליל מתקבל כתב בולט, ברור וקריא. הדהוד לתופעת היפוך האותיות בין המדפיס לנדפס ניתן לזהות בדברי רב חסדא (בבלי שבת קד ע"א): "כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ, כגון נבוב – בובן". ואולי לא במקרה נבחרה מילה נדירה זו, "נבוב", לשם הדוגמה, שכן משמעה הוא חלול, כגליל.

יש לזכור שכמעט אף אחד לא ראה את תוכן ארון הברית מאז מעמד הר סיני ובמקביל ייתכן מאוד שמשה ייצר עותקים של עשרת הדיברות על לוחות חומר והפיצם בעם (כפי שהציע בעבר טור־סיני). זהו הבסיס לעמימות במסורת בדבר צורת הלוחות. ההקבלה במקרא בין "כחותם על לבך" לבין "כתבם על לוח לבך" אף היא יכולה להצביע על שיתוף מושגים התורם לעמימות.

שלילת אמונות זרות

אם אכן היו לוחות הברית צמד חותמות גליל עשויים ספיר שנחקקו בו עשרת הדיברות, הרי שיש לכך משמעות מיוחדת בימים ההם. בדיוק במקום שבו תרבויות קדם הציבו את דיוקנאות האלילים המסופוטמיים היושבים על כיסאם, באו אותם לוחות ושללו את כל זאת. לפי הסבר זה, כבר אז נולד הרעיון היהודי המחליף תמונה בטקסט.

את לוחות הברית הניחו בארון הברית שעל גביו כרובים. בתרבויות מצרים וחיתים נהגו להניח הסכמים חשובים במיוחד לרגלי פסל האל. כביכול כל הפרה של ההסכם תהיה גלויה "לעיני האל" המשגיח על ההתחייבות. אולי לכן נקראו הלוחות והארון "עדות" (adê באכדית – ברית). בנוסף, הכרובים היו מרכבה לפסל האליל. לעיתים מזומנות פסל האל בתרבויות האזור נישא על גבי דמויות של חיות בעלות כנפיים. והנה, אצל בני ישראל הכרובים אינם נושאים דבר מעליהם. הארון עצמו לעומת זאת נישא על ידי בני ישראל בעצמם. כך, לנגד הכרובים הריקים הניחו את הלוחות שכללו את ההתחייבות שלא לעשות פסל ומסכה.

לסיום, אבקש להסב את תשומת הלב לפסוקים שמצווים על הטלת פתיל תכלת בציצית ומורים על זכירת מצוות התורה בראייתו. כל מי שיביט בציצית שבה תכלת יבחין שבין הקשרים ישנם גלילי תכלת המזכירים את צורת לוחות הברית, ולא בכדי נהגו בחלק מקהילות ישראל בתום הקריאה לגעת בציציות בספר התורה, לנשק ולומר "אמת תורתנו הקדושה". הציצית חותמת את אמיתות התורה כחותמת על חוזה. וכך מצווה הפסוק שמופיע בקריאת שמע: "והיה לכם לציצית וראיתם אותו – וזכרתם את כל מצוות ה'".

עו"ד דוד פטר הוא משורר ותלמיד מחקר בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות בבר־אילן