הציונות הדתית מבוזרת, מתחלקת ומתפזרת. זו עובדה ידועה. די להתבונן בהתפתחויות הפוליטיות האחרונות כדי להיווכח בכך. אם פעם הייתה מפלגה אחת מייצגת לציבור – המפלגה הדתית-לאומית – כיום ישנן תקומה, הבית היהודי, יחד, עוצמה לישראל וזהות, ולאחרונה גם הימין החדש, וכולן מתמודדות (גם) על קולותיהם של הכיפות הסרוגות. וזאת מבלי להזכיר את הנציגים הנוספים שיש לציונות הדתית בשאר המפלגות. בארצנו רווית המחלוקות והמתחים, המגרש הפוליטי הוא המדד הטוב ביותר כדי לחוש את הלכי הרוח שבציבור. ככל שזה תלוי בפוליטיקה, נראה שאכן משהו מתפרק שם, בציונות הדתית.
אבל לא רק מפלגת הבית של הציונות הדתית מתפרקת. על פי הסקרים האחרונים, גם ש"ס, מפלגת הבית של הציבור המסורתי-מזרחי, נאבקת על חייה, וספק אם תעבור את אחוז החסימה. המפלגה שקמה בעבר הלא רחוק בקול תרועה רמה והגיעה להישגים כבירים בפוליטיקה הישראלית אובדת עצות, ונמצאת בסכנת סגירה.
האם יש קשר בין התופעות? לכאורה לא. הרי הציונות הדתית ותנועת ש"ס הן שתי תנועות שניצבות לא פעם ולא פעמיים משני עברי המתרס, והן מנהלות מאבקים על תיקי הפנים והדתות וברבנות. אבל עימות חריף שכזה מעיד באופן פרדוקסלי דווקא על קרבה עמוקה ביניהן, שכן ללא זהות משותפת לא היה להן על מה לריב.
השוואה מסקרנת זו, בין הציונות הדתית לתנועת ש"ס, היא נושאו של הפרק השישי בספרו של פרופ' דב שוורץ. לקורא התמים, ייתכן מאוד כי פרק זה ייתפס כפחות מרכזי בחיבור, אולי אפילו אנקדוטלי. זהו הפרק הקצר ביותר בכל הספר, ודאי שאין הוא גולת הכותרת שלו. ואף על פי כן, דומה שדווקא פרק זה מסוגל להפגין בצורה המיטבית ביותר את חידושו ותרומתו של הספר לחקר עולמה של הציונות הדתית.
דתיים שלובים
המעיין בשמות פרקי הספר עלול לקבל את הרושם שספר זה חוזר על שנאמר כבר. הרי שוורץ ידוע כמומחה מרכזי בחקר עולמה של הציונות הדתית. מאחוריו עשרות ומאות מאמרים ולא מעט ספרים שערך וחיבר על עולמה של התנועה. לכן, כשרואים בתוכן העניינים שפרקי הספר עוסקים ברכיב המשיחי של הציונות הדתית (פרק תשיעי), ברעיון האדם החדש (פרק חמישי) או בגילוי הארץ הארצית (פרק שלישי), עולה בקורא החשש שמא אין כאן אלא חזרה על האמור במקומות רבים, כולל כמובן בכתביו של שוורץ עצמו.
אך עיון בספר מפריך חשש זה. חידושו של הספר אינו בחומרים שבהם הוא עוסק, אלא במתודולוגיה המחקרית שלו. לאחר שבחיבוריו הקודמים דן שוורץ בתיאולוגיה של הציונות הדתית, ברכיב המהפכני שבה וביחסה לארץ ישראל, כאן נוטל שוורץ לידיו את המתודה הפנומנולוגית ודרכה הוא מנתח את עולמה של הציונות הדתית. ככותרת המשנה של הספר, שוורץ עסוק כאן בחקר התודעה של התנועה.
טיעונו של שוורץ הוא שעל אף שהציונות הדתית פועלת כבר תקופה ארוכה, משנת 1902 (ייסוד המזרחי) ועד היום, וחרף העובדה שהיא כוללת טיפוסים שונים ומגוונים – בורגנים, מתנחלים, פוליטיקאים, רבנים ועוד – הרי שהציונות הדתית חולקת תודעה משותפת אחת. זהו ככל הנראה השורש לתופעה שכל מי שחבר בציונות הדתית מכיר היטב: שני חובשי כיפות סרוגות שנפגשים חשים באופן מיידי איזושהי קרבה ביניהם, למרות שהם יכולים להיות רחוקים זה מזה מהרבה בחינות. יש משהו בדרך שבה הם מסתכלים על העולם שמשותף לשניהם, וזה מה שמחבר ביניהם. זוהי התודעה המשותפת.
מבחינה זו, ספר זה הוא רב חשיבות ומשמעות בחקר עולמה של הציונות הדתית, והוא ממשיך, ולא מסיים, את אנתולוגיית הספרים של שוורץ על הציונות הדתית שיצאו עד כה. כאן לא מדובר בתיאולוגיה ולא באידיאולוגיה אלא בתודעה. יש הבדל בין להאמין בעידן משיחי לבין לחיות בתודעה משיחית. זהו סיפור אחר, וספר זה בא לספר את הסיפור הזה. ייתכן שראוי היה מבחינה סגנונית להבליט את העניין בשמות הפרקים, כדי לחדד את חידושו של כל פרק ופרק.
יחד עם ש"ס
וכאן אנו שבים לנושאו של הפרק השישי, העוסק בהשוואה בין הציונות הדתית לתנועת ש"ס. שמו של הפרק הוא "משבר המודרנה" (שוב, ללא כל אזכור להשוואה המסקרנת המובאת בו), ובו מנתח שוורץ את התודעה הקולקטיבית שפיתחו שתי התנועות ביחס למודרנה. ישנו מניע משותף מהותי בין התנועות, קובע שוורץ, "הציונות הדתית וש"ס כאחת ראו את עצמן תנועות של תשובה. בשתי התנועות סברו שחשיפת הרעיון המקורי והנכון תביא לידי שיבה של המונים לדת" (עמ' 153).
הנה לפנינו יסוד ההשוואה בין התנועות. על אף שהן יונקות את עולמן הרוחני ממקורות שונים לחלוטין, שתי התנועות חולקות תודעה משותפת, המבקשת להחזיר עטרה ליושנה בעקבות המשבר שהמיטה המודרנה על העולם הדתי. השוואה זו מרעננת ומסקרנת, ומבחינתי היא משמשת אחת הדוגמאות המרכזיות לחידושו של ספר זה, שכן היא מלמדת על האופקים החדשים שנפתחים בעיני החוקר כאשר הוא חוקר את התודעה של הציונות הדתית ולא (רק) את האידיאולוגיה שלה. חרף כל המרחק ביניהן, פתאום ש"ס והציונות הדתית משחקות באותה זירה.
באותו האופן יש עניין רב בזוויות מרעננות נוספות המביטות על עולמה של הציונות הדתית, ובהן אמנות הכתיבה האזוטרית (פרק ראשון), התודעה האופטימית אך הביקורתית ביחס לעתיד הציונות (פרק שמיני), והיחס המורכב לתדמיתו של חוזה המדינה, תאודור הרצל (פרק רביעי). פרקים אלה מצטרפים למבט המחודש בנושאים שכבר נידונו לא מעט בעבר בעולמה של הציונות הדתית.
אך בכך לא מתמצה הספר. אם עד כה התמקדנו בכותרת המשנה של הספר: סיפורה של התודעה הציונית הדתית, הרי שכותרתו הראשית "מאחדות לריבוי" מבטיחה דבר נוסף, הנוגע לעובדה שבה פתחנו רשימה זו. בעוד שבעבר הייתה לציונות הדתית תודעה משותפת, הרי שבעשרות השנים האחרונות היא מתפרקת והופכת למבוזרת. הדבר כאמור ניכר בייצוגה הפוליטי, אבל לא רק בכך. החל משנות השמונים של המאה הקודמת, הציונות הדתית פורשת את כנפיה ויוצרת מגוון רחב של זהויות.
בשטח, הדבר מתבטא בשיטות חינוך שונות ומגוונות שנכנסות אליה, ריבוי בתי מדרש ומקומות בילוי, תפקידים ציבוריים חדשים שאליהם נכנסים בוגרי התנועה בצבא ובתרבות, הצמחת גוונים שונים של מסורתיות ודרישה לחוויות דתיות שונות (עמ' 327-325). כל השינויים הללו, שבאים בהשפעת תרבות המערב והעולם הפוסטמודרני, גוררים תגובות מגוונות בציונות הדתית. חלקן רואות בכך אתגר וחלקן מאמצות אותם. שוורץ מנתח בכישרון ובבקיאות מרשימה את התגובות הללו ומראה כיצד הן השפיעו על עיצוב עמדתה של הציונות הדתית ביחס למשבר פינוי היישובים שקרע את הציונות הדתית מבפנים. זוהי דוגמה מעניינת לאופן שבו התודעה מכתיבה את האירועים.
סכנת המיניות
בפרק נוסף (פרק אחד עשר) מדגים שוורץ את פירוק התודעה בציונות הדתית דרך נושא המיניות. נושא זה, שבעבר נחשב טאבו ומוסתר, הפך בעשרות השנים האחרונות לגלוי ומופגן הן בתרבות הדתית (קולנוע, מחול, ספרות ועוד) והן בשיח הדתי שלה. שוורץ – ראוי לציין, בעקבות ספרם של פרופ' אבי שגיא וד"ר יקיר אנגלנדר על המיניות בשיח הציוני דתי – סוקר את ההתפתחות שחלה בנושא הזה ומנתח אותה, תוך שהוא דן בתרבות הפנאי של הציונות הדתית.
המסקנה מלמדת מה שניכר לעין: הציונות הדתית נפתחת יותר ויותר אל נושא המיניות ומאמצת אותו בתחומים שונים. ואולם, מה שלא ניכר לעין הוא האיום שתהליך זה מבשר על שלמותה. האם תוכל לשמור על אחידותה ואחדותה לנוכח התהליכים העוברים עליה? שוורץ איננו אופטימי, אבל גם לא פסימי בהכרח. "אני עצמי מעדיף לחשוב אף להתנסח בסגנון של קונפליקט בין ערכים… לעתים קונפליקט כזה עשוי דווקא להעצים את המחנה הציוני הדתי ולהוציאו מחוזק ומגובש" (עמ' 394).
לעומת ההבטחה של שם הספר, נראה שבפועל פחות מדי מוקדש לדיון בנושא הריבוי ויותר לאחדות. רק שני הפרקים האחרונים – מתוך אחד עשר! – עוסקים במהפכה שעוברת על הציונות הדתית בעשרות השנים האחרונות. המחבר לא אשם בכך, שכן קשה מאוד לעמוד על תהליכים בעודם מתרחשים, ואולם ייתכן שראוי היה להעניק לכך מחשבה בקביעת שם הספר ולכל הפחות בסידור תוכן העניינים, שכתוב באופן רציף ואיננו מצביע כלל על המפנה האמור. מבחינה זו, ספרו של שוורץ הוא סיכום נאה לתודעה שהתפתחה בשמונים שנותיה הראשונות של הציונות הדתית, אך בכל הנוגע לתהליכים העכשוויים – ספר זה איננו אלא הזמנה למחקר עתידי שינסה להסביר מה עובר על אחת התנועות המרתקות ביותר בסיפור הציוני.
מאחדות לריבוי
סיפורה של התודעה הציונית דתית
דב שוורץ
מוסד ביאליק, תשע"ח, 431 עמ'
