בספרו "תרבות בלא נחת" התייחס זיגמונד פרויד לציווי התורה "ואהבת לרעך כמוך". את האמרה הזאת הכיר פרויד בתרגום הגרמני, אם כי הוא מודה "כי המצווה רבת המוניטין הזו קדמה לנצרות". פרויד מסתייג מן האהבה האוניברסלית הנובעת מהכתוב, וזאת בגלל שתי סיבות: [א] מהי אותה אהבה שאנו מחויבים לה – אהבה כלפי כל אדם? אולם לא כל האנשים ראויים שנאהב אותם. [ב] פרויד ממשיך ושואל: "מהי החובה הזאת לאהוב את זולתי כמוני?". והוא מדגיש: "מה ייתן לי הדבר ומה יוסיף? איך תעלה זאת בידי? אהבתי היא לי דבר יקר, ואין אני יכול לבזבזה".
הקביעה הזאת היא יסוד הביקורת של פרויד. ואכן, לפנינו מעין בעיה "כלכלית". משל למה הדבר דומה? לאדם שבידו נורה של מאה וואט. אם הוא ינסה להאיר בה את החדר, הוא ומשפחתו ייהנו מכך. אולם אם הוא ינסה להאיר בזה קסרקטין גדול, או כרך שלם, האור יאבד. וכך גם כאן, האהבה תבוזבז, ובחלקו של כל אדם יפול רק חלקיק זעום ובלתי משמעותי של האהבה. ואכן פלא, לפי פרויד – גם האהבה האוניברסלית וגם אהבת השונא, שתיהן בעיניו אבסורדיות לחלוטין.
נורמה הקוראת למעשים
"ואהבת לרעך כמוך" מוכר מאז ומתמיד ככלל הזהב האוניברסלי אלא שהוא הובן בצורות שונות. אפשר היה לקרוא אותו בצורה אגואיסטית מובהקת: "אהוב את אוהביך ושנא את שונאיך", או בנוסח המעודן המיוחס לקונפוציוס: "שלמו טובה תחת טובה, וצדק – תחת רעה". במילים אחרות, ה"כלל" מלמד אותנו למדוד את רענו מידה כנגד מידה, להתנהג איתו כפי שהוא מתנהג אלינו, בבחינת "עם חסיד תתחסד, עם גבור תמים תתמם, עם נבר תתבר ועם עקש תתפל" (שמ"ב כב, כו־כז).
הבנת האהבה שבפסוק כצדק מונחת ביסוד הפרשנות שניתנה בדרשת ההר. היא נתפסת שם כעמדתו של משה, הנשללת עתה, ובמקומה מופיע החסד הנוצרי. פרופ' דוד פלוסר ע"ה סבר שייתכן שהבנה מגבילה כזו של הפסוק הייתה מקובלת על הצדוקים. אולם ברור שבמשנתם של הפרושים ושל חז"ל אנו מוצאים כיוון אחר שממנו ניתן ללמוד שבמחשבה היהודית אכן קיימת מצוות האהבה האוניברסלית, ולמרות שמצוות האהבה נראית מוגבלת בשלב ראשון, היא מתרחבת וכוללת את הכול. ועל כך בהמשך.
מהי, אם כן, מהותה של האהבה בעיני ההלכה? ההלכה לא ראתה במצוות האהבה קריאה ללידתה או לביטויה של אמוציה אלא נורמה הקוראת למעשים. אמנם היסוד הרגשי נשאר, כמו למשל באנטיתזה שלה: "לא תשנא את אחיך בלבבך". הרמב"ם כותב שמצווה זאת היא לאו שאין בו מעשה, המתבטא באיסור שמירת טינה פנימית שעליי להימנע ממנה.
לעומת זאת, מצוות האהבה איננה רק אמוציה – כאהבתי לאשתי וילדיי – אלא היא הדרכה מוסרית. כפי שניתן לראות במקומות שונים במקרא, ציווי זה מלמד אותי שאשפוט את התנהגותי על ידי כך שאשים את עצמי במקום רעי. משום כך, לדעתי, התוכן העמוק של מצוות האהבה הוא הקביעה שמצוות האהבה אינה רק כלל – נורמה רגילה, אלא כלל גדול: מטא־נורמה, עקרון יסוד שממנו אנו יכולים ללמוד מערכת שלמה של חוקים וחובות. עלינו להיכנס לעולמו של האחר וכך לדון אותו, ועל בסיס עיקרון זה נוכל אף לתת תשובה לשאלות מוסריות שעדיין לא נשאלו. כמו למשל בדברי הנביא נתן לדוד במשל "כבשת הרש".
כמוך באנושיות
אכן, יש רבים שאינם ראויים לאהבתנו. אדרבה, הם ראויים לשנאה. שנים מועטות עברו מחיבור הספר, ופרויד פגש אותם אישית כאשר הוחזק ב"מלון" הגסטפו. פרויד מאייר את טענתו בדבריו השנונים אך הבעייתיים של היינריך היינה: "רבש"ע סלח לאויביי, אך לא לפני שתלו אותם". אולם אפילו פרויד יכול היה לקבל את המצווה "ואהבת לרעך כמוך", אם נפרש אותה בצורה נכונה: כמוך – כמו שרעך אוהב אותך. אבל עדיין עליך לשפוט את חברך, באהבה – כלומר בצדק.
אין ספק בעיניי שהרהורים דומים עמדו בפני חז"ל אלא שהם פירשו אחרת את הפסוק. אמנם כן, מצוות האהבה, כפשוטה, לא בטלה, והיא, כאמור, עומדת בניגוד לפסוק הסמוך "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". אלא שמעבר לציווי על הרגש, יש כאן עיקרון המבוטא בסיפור הקלאסי על הלל (שבת לא ע"א). נוכרי מבקש ממנו: "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת". הלל עונה לו: "דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך], זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא, זיל גמור".
ודאי בעקבות הלל אמר רבי עקיבא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ – זה כלל גדול בתורה". "כָּמוֹךָ" מקבל עכשיו את פירושו האותנטי הנוסף: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ – כמו שאתה אוהב את עצמך". העיקרון הזה הופך לקנה מידה של היחס ההוגן בין אדם לרעהו, "כלל גדול", שמהותו היא, לדעתי, כלל שממנו נולדים כללי מוסר אחרים, ואולי אפילו כל כללי המוסר הבין־אישי. הניסוח השלילי של הלל הוא קריטי, ובו נמצאת התשובה לפרויד. אמנם כן, אין לנו מספיק אהבה לפזר, אולם עלינו להימנע מלהזיק. נוסח שלילי זה הוא אוניברסלי בהחלט, ובו מבוטא פירוש שלישי למילה "כמוך" – הזולת הוא כמוך באנושיות. אך אולי הוא עלול לאבד אותה, יחד עם צלם א־להים שפעם היה לו.
