לד"ר יהושע פלג יש חשבון ארוך עם דגם המקדש המפורסם בעולם, זה שבנה פרופ' אבי יונה בשנת 1964 והוצב במלון הולילנד וכיום מוצב במוזיאון ישראל. רק בגלל הדגם הזה כל ילד יהודי "יודע" שהמשקוף שמעל פתח אולם המקדש הוא ישר, בעוד שהוא בכלל קשתי. לטענת פלג, לו היה שער גדול כפתחו של אולם בעל משקוף ישר, לא היו הרומאים צריכים להתאמץ להחריב אותו. הוא היה קורס מאליו באופן מיידי מעומס המשקל ממש כמו תקרת פל־קל באולמי ורסאי.
פלג מצביע על מטבע סלע (טטרדרכמה) מימי מרד בר כוכבא שאותר ועליו צורת המקדש, כאשר בחזית האולם מופיע שם פתח קשתי – לא ישר כמו זה שיצר אבי־יונה בהולילנד. גם בבית הכנסת העתיק בדורה אירופוס שבמזרח סוריה, על גדות הפרת, חקוקה מעל גומחת ארון הקודש המקומי צורת המקדש כשבחזיתו פתח קשתי. זו צוירה בדורה אירופוס שנים מעטות בלבד לאחר מרד בר כוכבא, כך שיוצריה ידעו דבר או שניים על מראה המקדש בירושלים. מה שהביא בכל זאת את אבי־יונה להתעקש שלפתחו של אולם היה משקוף ישר הוא לדעת פלג הבנה מוטעית במשנה במסכת מידות.
במשנה שם (ג, ז) נאמר כך: "פתחו של אולם – גובהו ארבעים אמה ורוחבו עשרים אמה וחמש מלתראות של מילת היו על גביו. התחתונה עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה. שלמעלה ממנה עודפת עליה אמה מזה ואמה מזה. נמצאת העליונה שלושים אמה, ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת".
"מלתראות של מילת" הוא ביטוי ביוונית שהחוקרים והמפרשים המסורתיים הסתבכו מעט בפירושו. אבי־יונה כמו חוקרים אחרים פירש שמדובר בקורות של עץ מילה, עץ ממשפחת הזיתיים, והקורות האלו שימשו קישוט שנועד להבליט ולעטר את חזית המקדש. כל קורה, לפי המשנה, היתה ארוכה בשתי אמות מזו שתחתיה, כך שהעליונה הגיעה לאורך שלושים אמה – כ־25 מטרים.
פלג, לעומת זאת, טוען ש"מלתראות" ביוונית משמען אמנם קורות, אך ייתכן גם לתרגם את המושג הזה כגגות בצורת כיפה. להבנתו זו גרסה סבירה הרבה יותר. הוא מנתח מבחינה אדריכלית את הצעתו של אבי־יונה ומגיע למסקנה שבמושגי הימים הרחוקים ההם היא לא תיתכן. פתח כה גדול כפתחו של אולם, שרוחבו היה עשרים אמה – כלומר מעל עשרה מטרים, לא היה יכול להיבנות אף בשיטות הבנייה המתקדמות יחסית של הרומים אלא כקשת.
לפי החישוב של פלג, על כל מטר של המשקוף נוצר לחץ של מאתיים טון כתוצאה מכובד הקיר שמעליו, מה שהיה מביא לקריסה של ההיכל מאליו, בלי שהרומאים היו צריכים לנקוף אצבע כדי להחריב אותו. זאת עוד בלי לקחת בחשבון רעידות אדמה מהסוג שמתרחש בארץ ישראל מעת לעת, שבוודאי לא היה מניח למשקוף כזה להמשיך לשרוד על עומדה.
נוסף על כך שהמשקוף הישר של פתח אולם המקדש בהולילנד בלתי אפשרי מבחינה הנדסית וגם איננו תואם את המראה המופיע בממצאים הארכיאולוגיים, הוא אף מותיר את המקור במשנה לא לגמרי מובן. אם מניחים שחמש קשתות נמתחות זו מעל זו מובנת העובדה שכל אחת מהן עודפת באורכה על זו שתחתיה. אם מדובר בקורות ישרות, לעומת זאת, העובדה שכל אחת מהן ארוכה יותר מזו שתחתיה נראית תמוהה וחסרת פשר.
פלג טורח ומחשב את עובי הקשתות המדוברות ומסיק על פי המשנה שעובי כל אחת מהן היה אמה, כלומר מעט יותר מחמישים סנטימטרים. לדבריו, העובי המזערי הנדרש לקשת כדי לעמוד בלחץ המשקל המוטל עליה הוא 5.3 אחוז מהמפתח שלה. ומכיוון שמפתח הקשת הוא עשרים אמה, פירושו של דבר שעובי כל קשת לעצמה איננו מספיק. ואולם להערכתו כל חמש הקשתות ונדבכי האבן שביניהן שימשו יחידה אחת, מה שאפשר להן לעמוד בלחץ עצום, הרבה יותר מהנדרש במקרה הזה.
הרומים חידשו לא מעט בתחום הבנייה, חידושים שמתקדמים מהם לא פותחו עד העידן המודרני. עצם השימוש בקשתות ובכיפות בבנייה היה המצאה רומית שאפשרה יצירת מפתחים גדולים בהרבה משהיה אפשרי עד אז. פתח שהסתמך על משקוף עץ או אבן ישר היה מוגבל באורכו ובהכרח קטן למדי. בין שאר החידושים פיתחו אז הרומים את הבטון. לטענת פלג, על סמך חוקרים שקדמו לו, הוא נוצר כתוצאה מאירוע טראומטי – התפרצותו הקטלנית של הווזוב בשנת 79 לספירה, ההתפרצות המפורסמת שקברה תחתיה את העיר פומפיי על אנשיה. הרומאים גילו אז שהאפר הוולקני שהצטבר בשפע רב ברחבי מפרץ נאפולי יכול להתקשות אגב ערבובו במים ולשמש חומר בניין קשיח ומצוין. כך הצליח אדריאנוס, למשל, לצקת בין השנים 118־128 לספירה כיפת בטון ראשונה על מבנה הפנתיאון ברומא.
ובזה בדיוק העניין. לדעת פלג, תיאורי מסכת מידות אינם מתייחסים לבית השני שחרב בשנת 70 לספירה אלא לבית השלישי, בית מקדש שנבנה למשך שנים אחדות בראשית ימי אדריאנוס, בשיקום זריז של שרידי הבית השני שעוד נותרו אז בשטח לגובה ניכר. פלג טוען שבעוד בנאי הורדוס בנו על פתח האולם קשת לתפארת מאבני גזית בשיטות הישנות, הרי שפתח המקדש שהיהודים הורשו לבנות בשנת 118 לספירה בעת שיקום המקדש היה קטן יותר בממדיו – רק עשרים על ארבעים אמה, כעשרה מטרים על עשרים. בני המאה השנייה ביצעו את מלאכת השיקום בחופזה אולם מצד שני ניצלו לשם כך את המילה האחרונה בעולם האדריכלות בעת ההיא – הבטון הרומי.
כך, לדברי פלג, מלתראות של מילת אינן אלא קורות קשתיות של מלט. מילת = מלט. נדבך האבנים שחצץ בין קורת מלט לקורת מלט שימש להקשייתה באופן שבו ברזל משמש כיום לייצוב הבטון ולהקשייתו לגוש אחד. כל חמש הקשתות עם נדבכי האבן שביניהם, טוען פלג, התגבשו לגוף שהיה מסוגל לעמוד בלחץ האדיר שהופעל עליו מהקיר בן עשרות המטרים שהתנשא מעל לפתח.
לדבריו, בטון מאיכות ירודה היה בשימוש רומי עוד קודם להתפרצות הווזוב, והוא הופק מאפר שנפלט מהר הגעש אטנה בסיציליה, אולם לטענתו לא היה בכוחו של בטון כזה לעמוד במעמסת משקל כמו זו שנדרשה בכותל החזית של המקדש בירושלים. להבנתו הדבר מוכיח שתיאורי מסכת מידות מתייחסים למקדש שנבנה במהירות במאה השנייה לספירה, בניצול חלון הזדמנויות מדיני וגם טכנולוגי שחלף במהרה לבלי שוב.
עם זה, הוא סבור שמשקמי המקדש לא סמכו בלב שלם על הטכניקה החדשה של הבטון. פלג מצטט כראיה את המשך המשנה במידות המספרת שקורות של עץ ארז תמכו מבפנים בכותל החזית של האולם "כדי שלא יבעט", כלומר במטרה למנוע התמוטטות אפשרית שלו.
התפרצות הווזוב שקברה את פומפיי נתפסה בעיניים יהודיות כעונש על החרבת המקדש בירושלים בידי טיטוס, אבל אם מקבלים את ההצעה של פלג ייתכן שההתפרצות ההיא גם אפשרה את שיקום המקדש החרב של היהודים. הבטון הרומי, אייזן בטון, היה יכול להוסיף ולהחזיק את הקשת מעל פתח המקדש השלישי עוד שנים רבות, אבל יוצריו הרומאים לא רצו בכך. אחרי שנים אחדות הם מאסו במקדש היהודי וביהודים בכלל והחריבו גם אותו.
הרומאים, מכל מקום, כבר מזמן אינם עמנו. הם נעלמו מהשטח כלא היו וכל שהותירו אחריהם הוא רק מסורת ארוכה של בנייה מפוארת והחרבה מפוארת.
