הערך המכונן של הפמיניזם הוא החירות, קבעה ד"ר רונית עיר־שי במאמרה החשוב, שכן חירות היא "האפשרות אשר ראוי שתהיה נתונה לכל בני האדם באשר הם לעצב את תוכנית חייהם ולממש את שאיפותיהם, משאלותיהם וחלומותיהם… מבלי להיות כבולים לא בכבלים פיזיים ולא בכבלים רעיוניים שימנעו מהם זאת". טענה זו מציבה את הפמיניזם בתוך ההקשר הרחב של סט הערכים שבו הוא נתון, ובמרכזם החירות.
רבים ממכונני החירות המודרנית, בעיקר האמריקאים שבהם, הצביעו בצדק על זיקתה לתנ"ך. לא רק בהיותו המחדש של היחס השלילי לעבדות, או בהעמידו את הבחירה החופשית ביסוד הקיום האנושי, אלא בעצם דמות האדם שהוא מציב. התנ"ך מלמד על הא־לוהים הנבדל מן הטבע ואיננו כפוף לו, ועל האדם הנברא בצלם א־לוהים ולכן אף בו יש יסוד חופשי שאינו לכוד בתוך המערכת הטבעית. לכן, הנתונים הראשוניים שאליהם הוא נולד אינם קובעים את מהותו האחרונה, אלא בחירתו ומעשיו הם שיעצבו את חייו ויקבעו את ערכם. מכאן נובעת האחריות, היכולת לעיצוב עצמי, לשינוי ולהתחדשות.
המודרניות נטלה את הערך הזה וקיבעה אותו כעומד בלב הגדרת האנושיות. חירות היא האדם. כמעט לא משנה מי תהיה ומה תהיה, ובלבד שתעשה זאת בעצמך. דמות האדם האוטונומי היוצר את עולמו ומעצב את חייו עומדת במרכז האתוס של המודרניות, ומארגנת סביבה את החברה, הנקראת על שמו "ליברלית". הישגיה הגדולים ביותר של התקופה המודרנית קשורים בחירות.
אולם טבעו של כל ערך הוא שבצד יתרונותיו נחים גם כשליו, שכן הוא מאיר פיסה אחת מן המציאות האנושית המורכבת, ומתוך כך מסתיר רכיבים אחרים. כאשר חברה סוגדת לערך אחד ומדגישה אותו יתר על המידה, היא נוטה להתכחש לצדדיו הבעייתיים. ההתכחשות רק מעצימה את פעולתם השלילית של צדדים אלו, ולפעמים יכולה להוביל אף לקריסה, הן של החברה והן של הערך עצמו.
"האדם החירותי" מבקש להשתחרר מכל כבלים ולהגדיר את קיומו בעיצוב עצמי, היינו בכך שהוא לא מוכן להיות כפוף אל נתוני הטבע שאליהם נולד, ומבקש להיות אדון לגורלו ולבחירותיו. נתוני הטבע בהקשר זה הם כל היבט מולד וכפוי שאינו מאפשר חופש בחירה. הוא כמובן יודע שיש נתוני מוצא רבים שכופים את עצמם עליו ואינם נתונים לשליטתו, אולם הוא שואף לצמצם זאת ככל שניתן. לכן, הוא מבקש לזהות כל דבר שנתפס כטבע או כנתון ראשוני, לערער עליו, וכך לזכות לחוויה הגואלת של תחושת היצירה העצמית. במונחים השאולים מן הפסיכולוגיה, הוא מצוי בחוויה מתמדת של ספרציה (היפרדות, היבדלות) ואינדיבידואציה ביחס למה שהוא מזהה כטבע. הוא דומה בזה לנער מתבגר המתנער מהוריו כדי להגדיר את זהותו הנבדלת.
על כן, כאשר חברת החירות מעצבת את חייה, יש לכך תוצאה ידועה מראש: זיהוי מרחבים המשויכים עם נקודות המוצא המולדות, והינתקות מהם על מנת לזכות בעיצוב העצמי הנכסף.
כאן גם ניתן לציין את ההבדל בין המעגל הראשון של החירות המודרנית, שעיקרו במאה ה־19 ועד מלחמות העולם, לזה שהתהווה בחצי השני של המאה ה־20, המכונה לעיתים "פוסט־מודרני". הראשון עסק בכינון החירות במובנה החוקי הבסיסי־ ביטול העבדות, הדמוקרטיה וזכות בחירה לנשים. השני פנה לעסוק במה שעיר־שי כינתה "הכבלים הרעיוניים". שדה אחר שדה הוא עובר בכל היבטי הקיום שאליהם אנו נולדים, ומבקש להציג אותם כאשלייתיים, מיותרים וגם דכאניים ואלימים, ולהציב את מימוש החירות בהשתחררות מהם. כך לגבי לאום, קהילה, משפחה, ובמקרי קיצון אף הגוף עצמו, שאותו תמיד ניתן לנתח.
הרמייה של השיח הליברלי
כאן נמצאת הרמייה העצמית של שיח החירות הליברלי העכשווי: הוא מציג את עצמו כמי שמאפשר לכל אדם לבחור בכל דרך שירצה. זה אמנם נכון, אבל רק ברמה החוקית התיאורטית. ברמת ה"הכבלים הרעיוניים" הוא מטיל כבלים משל עצמו, שכן הוא מעצב באינטנסיביות רבה דמות חדשה של אדם, ודוחף במרץ רב, ולא פעם גם באלימות תרבותית, אל עבר דגם זה.
איש חירות זה הוא תמיד אוניברסלי, קוסמופוליטי ואינדיבידואליסט, שכן הוא סולד מכל מסגרת של שייכות מולדת וכפויה. הוא אינו מכיר אלא ב"אדם" – ההכללה הרחבה ביותר המותירה כל פרט לעצמו. בהיותו איש חירות, הוא צרכן אובססיבי של אפשרויות פתוחות, ומתקשה בכל פעולה של הכרעה שעלולה לצמצם את מרחב הבחירה שלו. הוא צריך ייחודיות, שכן כל דבר ש"כולם עושים" מזוהה עם ה"טבעי" ולכן בנאלי, ושולל את חווית החירות שלו, שמושגת דרך החריגה. מסיבות אלו, הקפיטליזם הצרכני אף הוא יצירה מובנית שלו, שכן הוא מעצב אנשים בודדים שמאבדים את היכולת לקבל תחושת משמעות במעגלי הקיום והם מחליפים אותה בצריכה והתמכרות.
התרבות הליברלית מעצבת אדם שהוא דינמי, יצירתי ומצליחן יותר, אך בצד האפל שלה נמצא אדם שניתק ממקורות יניקתו ולכן הוא תלוש יותר, דיכאוני יותר וחרדתי יותר. החברה שהוא הולך ויוצר היא חברת אטומים נבדלים המתקשים ליצור קשרים שחורגים מהרגע.
כאשר מעריצי ערך שומעים עליו ביקורת הם מיד נחרדים, ואנשי החירות הליברלית כבר מדמיינים דיקטטורה. אולם ביקורת ערך אינה שלילתו. החירות היא באמת אחד הערכים המכוננים של הקיום ואחד מן ההישגים הגדולים של רוח האדם. אלא שגם אותה צריך להניח בתוך מכלול הערכים הרחב, כולל אלו שנוגדים לה, ובכך להציל אותה מעצמה ולאפשר לה להיות כלי מחזיק ברכה לטווח הארוך. יש לראות ערכים כמערכת אקולוגית שבה האיזון הנכון הוא הקיימות לטווח הארוך. אם נחזור לתנ"ך, הרי שאת החירות הנובעת מהיות אדם בצלם א־לוהים משלימה השייכות העמוקה שלו אל ההשתלשלות המשפחתית, ובמקרה העברי, אל הברית הנובעת ממנה.
החברה האובדנית
זו תהיה היתממות להציג את הפמיניזם כמי שרק "הציע לשאול מה קורה כאשר זונחים הנחות מהותניות ונותנים חופש לאנשים לבחור להיות מה שהם רוצים להיות ושהמציאות תדבר", כפי שטוענת עיר־שי. הפמיניזם אינו מחכה שהמציאות תדבר. הוא עוסק באינטנסיביות בעיצוב המציאות הזו. היחידה לשוויון מגדרי במשרד החינוך משקיעה משאבים רבים בשכנוע בנות לבחור במסלולי לימוד ריאליים בתיכון ובאוניברסיטה (אם כי לא שמעתי שהיא משקיעה משאבים דומים כאשר הכף נוטה לרעת הבנים, למשל באחוזי הבגרות ומסיימי תואר ראשון).
מסמך יוהל"ם משנת 2015 קבע שכל הבדל בין גברים לנשים אינו דבר מלבד הבניה חברתית ואפליה, וביקש להחיל זאת אפילו על הבדלים פיזיולוגיים בסיסיים, וראה במסגרת הצבאית הזדמנות לחנך את בני ישראל ובנותיו לקראת עולם של "דמויות על מגדריות". המהותנות אינה עומדת לבחינה, היא נשללת כהנחת יסוד. תוכניות החינוך ומדורי הנשים במדיה מלאים בראיונות עם נשים ש"עשו את זה", היינו הצליחו לייצר קריירה ייחודית ונחשקת. למחקרים המתפרסמים חדשות לבקרים מותר לכלול אחת משתי תוצאות: יש תחומים שבהם נשים טובות מגברים, ויש תחומים שבהם אין כל הבדל. תוצאה נוספת אינה אפשרית.
לעיתים אף מתקבל הרושם שהבנים של הדור הבא בחברה המערבית מחונכים לשנוא את המגדר שלהם בהיותו אלים ופוגעני בהגדרתו ונטול כל יתרונות. כך זה מנוסח במסמך "הטמעת השוויון" של משרד החינוך: בסעיף הראשון – "הבנות תכרנה בערכן וביכולותיהן ובערך המוסף הנשי שלהן". בסעיף השני – "הבנים יכירו בערכן וביכולותיהן של הבנות ובערך המוסף הנשי". ערך מוסף גברי כמובן לא קיים. בתוך הרעש של מלחמת המינים הזו, אין שום אפשרות לברר בצורה כנה מה בין נשי לגברי, ומה בין מבדיל למשותף. ודאי שלא לבדוק אולי בכל זאת יש קשר בין גוף לנפש ובין היריון, הולדה והנקה לכישורים ייחודיים הקשורים בצמיחתם של ילדים.
על כל אלו אפשר לומר ניחא. יש לקוות שמצב זה הוא עניין זמני, תנועת נגד למצב קודם. הבעיה העמוקה נובעת דווקא מזה שהפמיניזם הוא אכן יישום של ערך החירות והבאתו אל הבית. דווקא בגלל שהפמיניזם הוא ביטוי של החירות, הוא קשור באופן עמוק למימוש העצמי האינדיבידואלי והנבדל ולכן שולל את הביתי והמשפחתי כאפשרות של מימוש. הביתי בהקשר הזה הוא מעין "מצב הטבע" בהיותו קשר מחייב, מגביל בחירה, ובמקרה של גידול ילדים גם בלתי הפיך. גם כאן, ברמה התיאורטית אכן החירות הפמיניסטית מזמינה כל אחת לבחור מה טוב לה. מעשית היא מעצבת אישיות חדשה, כזו שחשה מימוש וחירות בעבודה ובקריירה ומועקה ותחושת החמצה בהורות ובביתיות. לגרסה הרשמית והמוצהרת של תנועות תרבותיות והגותיות יש משקל מוגבל בעיצוב היחידים והחברה. משקל גדול יותר יש לסיפורים שהיא מספרת, לדמויות שהיא מעריצה ולציפיות שהיא יוצרת.
נער ונערה שגדלים בחברת החירות והשוויון העכשווית הולכים ומאבדים את היכולות הנחוצות לחיים זוגיים ומשפחתיים ארוכי טווח, שכן אלו סותרים את המצב המתמיד של האפשרות לבחור ולהתממש כאינדיבידואלים בלתי מוגבלים. כפי שניתן לראות בספרה של סימון דה־בבואר, "המין השני", גם הגוף הנשי ומעגל ההולדה נתפסים כ"מצב טבע" מקולל השולל את האפשרות להיות "אדם", היינו בן חורין. רעיונות אלו רוחשים בתצורות גלויות וסמויות בשיח הפמיניסטי לאורכו ולרוחבו, ומעצבים את תחושת הערך או אי הערך של הנערות הגדלות בתוכו.
כל אלו הן הכללות רחבות וגסות, שכמובן אינן נכונות במקרים רבים. אך הן מספיק נכונות כדי להוות משקל משמעותי בחברה המערבית. כידוע, ככל שחברה היא שוויונית יותר כך נמצא בה אחוז גבוה יותר של צעירים וצעירות שיחליטו לא להינשא בכלל, או לא להביא ילדים, או למהר ולהתגרש. שהרי אם הזוגיות, ההולדה וגידול הילדים מצטיירים כסבל ומועקה, למה להתחלק בין שניים כשאפשר לוותר על כך לגמרי.
בארצות אירופה יש לזה כבר משמעות דמוגרפית קטלנית שהופכת את תרבות החירות לתרבות אובדנית, כזו שמימוש ערכיה הוא עצמו חיסולה. התהליכים הדמוגרפיים מהווים רק ביטוי קצה של הבשלת תהליכי עומק המשקפים את מסריה האמיתיים של חברת החירות האטומיסטית. כל חברה שמעוניינת בהמשך קיומה אינה יכולה להרשות לעצמה לקבל זאת. מסורת יהודית קהילתית ומשפחתית על אחת כמה וכמה. המחיר הכבד הוא גם ליחידים בחברה, שרבים מהם חווים בדידות עמוקה ברמות שונות. כשהחירות נוטלת מהאדם את עוגני קיומו, היא כובלת אותו אל שיעבוד מצליחני־ צרכני.
להתייחס ברצינות לטענות הנגד
גם אני חושב שהפמיניזם הוא תנועת תחייה חשובה שמביאה לעולם שלם יותר, הן מזווית אנושית והן מזווית תורנית. גם אני חושב שלהיות שותף בהורות זו זכות שקיבלו אבות בדור שלנו. אך בניגוד לעיר־שי, אני חושב שאינטואיציות הסכנה שמביעים חלקים מן העולם הרבני והדתי (לעיתים, לצערי, בצורה עילגת) הן מוצדקות, ואינן רק ביטוי של קיבעון או של רצון לשמר את הכוח בידם. כשם שפמיניסטיות דתיות כועסות, ובצדק, כאשר מקילים ראש בכאבן, או כאשר מייחסים להן כוונות זרות, כך ראוי לא להקל ראש במי שמעלים טענות נגד ולא לייחס להם כוונות זרות. ביקורת על הפמיניזם אינה בהכרח שלילתו, אלא דווקא העמדתו במרחב שלם יותר של מכלול הערכים, באופן שיאפשר לו להיות בר קיימא.
ניתן להשתמש פה בדגם העקרוני שיצר הרב קוק על בסיס מושגי הקבלה. אור חדש יורד לעולם, ויש בו משהו א־לוהי. אלא שהאור הא־לוהי עטוף בקליפות רבות. קליפות שעלולות להפוך אותו מדבר מבורך לדבר מקולל. עם ישראל, המנוסה כל כך בהתמודדות מול תרבויות הגמוניות, עובר תהליך של בירור המבקש להבדיל בין האור לבין הקליפה. תהליך הבירור לוקח את המושגים מן השדה שבו נוצרו, ונוטע אותם בתוך שדה חדש: שדה האמונה, מחשבת התורה, השפה של הקהילה הדתית. התהליך הזה אינו רק תרגום, הוא עיבוד. המושג המקורי משתנה ומתעצב מחדש. בתוך מערכת ההקשרים החדשה הוא כבר לא הרעיון המקורי, אף שהוא נובע ממנו.
החסמים הטבעיים של העולם הדתי הם ברכה גדולה. הם מונעים את אימוץ הרעיון בצורתו העכשווית והבעייתית, מעוררים עימות וביקורת ומחייבים יצירה של תוכן חדש, עדין ומורכב יותר. הדינמיות וחוסר המחויבות של החברה הליברלית המודרנית מאפשרים לה להשיל בקלות יחסית את העבר, ולתת בלעדיות לפרספקטיבה החדשה והשלטת. אך זה בדיוק המקום שבו היא משלמת את המחיר הכבד. העכבות, ההתנגדויות והתהליכים האיטיים של העולם הדתי הם שמאפשרים לו למקם את הרוח החדשה כשכבה נוספת על השכבות הקודמות, וכך ליצור בסופו של דבר מבנה שלם יותר ובעל קיימות לטווח ארוך.
הרב אמנון דוקוב הוא ר"מ בישיבת עתניאל. שיעוריו בנושא פמיניזם ויהדות זמינים באתר הישיבה
