המטייל בפיזה רגיל לראות את המגדל הנטוי שהפך לסמלה של העיר. אבל יש לזכור שקיימת בעיר גם קהילה יהודית בת כאלף שנה, בית כנסת פעיל משנת 1594 ובית קברות עתיק משנת 1674 הנמצא ליד הקתדרלה הנוצרית בעיר. קהילת פיזה, שמקורה במאה ה־12, היא ככל הנראה העיר הראשונה בחבל טוסקנה שבה התיישבו יהודים.
אחד המבקרים בקהילה בפיזה במאה ה־12 היה הנוסע האגדי בנימין מטודלה. בכל פעם שרגליי דורכות במקום שבו הוא ביקר, אני מתרגש ללכת בדרכיו ולהלך אחרי צעדיו הגדולים. אלא שיחי ההבדל הקטן – אני מגיע בטיסות וברכבים לקצווי תבל, ואילו בנימין מטודלה ביקר באירופה, באסיה ובאפריקה במקלו ובתרמילו. הוא היה בצרפת, באיטליה, ביוון, בתורכיה, בסוריה, בבגדד, בפרס, בטיבט, בהודו, בסין, בתימן, במצרים, ברוסיה ועוד. כתביו מתארים יותר מ־300 מקומות שבהם ביקר ובכל מקום הוא כותב על הקהילות היהודיות, מנהגיהן, מספר היהודים ועוד. בשנת 1160 הוא ביקר בפיזה וכתב בספרו: "ובה כמו עשרים יהודים והראש שלהם ר' משה ור' חיים ור' יוסף… ואין מלך שולט בה אלא שופטים ניהלוה". מעניין לציין שעוד לפני בנימין מטודלה, רבי אברהם אבן עזרא היה בפיזה בשנת 1146 ועסק בהכנת לוחות אסטרונומיים.
יהודים מעורבים
"סקופ" מיוחד נמצא בפירושו של רבי יצחק אברבנאל על ספר ישעיהו. הוא טוען שיש ברומא ובפיזה אבנים ועצים מירושלים. השטח המרכזי של כיכר העיר בפיזה היה בעבר אזור ביצתי וספינות שחזרו ממסע הצלב בארץ ישראל הביאו אבנים מירושלים והציבו אותן בכיכר העיר. וכך כתב אברבנאל: "תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב, וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף, וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶׁת, וְתַחַת הָאֲבָנִים בַּרְזֶל – תחת הנחושת שהאומות לקחו מהם בזמן החורבן והגלות אביא זהב מארצותם… וכמה מזה נמצא עוד היום ברומי ובפיס"ה ובארצות אחרות שהובאו מירושלים" (פירוש לישעיהו ס, יז).
לאורך ההיסטוריה הייתה פיזה קהילה קטנה. בשנת 1492, לאחר גירוש ספרד, הגיעו יהודים נוספים לעיר. בכך פיזה מצטרפת לרשימה של עשרות או מאות קהילות יהודיות קטנות שהיו באיטליה. מעניין שלעומת מדינות אחרות שבהן היהודים היו מרוכזים בערים, יהודי איטליה בחרו לגור בכפרים ובערים קטנות ועל כך מלמדים עשרות רבות של בתי כנסת הפזורים עד היום ברחבי איטליה. התופעה הייחודית של ריבוי קהילות קטנטנות באיטליה מקורה בכך ששליטי הערים הזמינו בנקאים יהודים כדי שיעסקו בנתינת הלוואות לתושבי הכפרים והערים. הבנקאי הורשה להביא עמו מניין, להקים בית כנסת ולקנות קרקע מחוץ לעיר לבית קברות יהודי, וכך נוצרו קהילות רבות באיטליה.
יהודי פיזה היו מעורבים בתרבות האיטלקית, בכלכלה ובפוליטיקה המקומית. לעומת ערים אחרות באיטליה, בפיזה לא הוקם גטו יהודי והיהודים לא הוכרחו לעבור לגטאות בפירנצה ובסיינה הסמוכות.
בית הכנסת בפיזה הוא אחד העתיקים באיטליה ונמצא בשימוש ברציפות החל משנת 1594. כפי שהיה נהוג על פי כללי הכנסייה, בתי הכנסת נבנו בתוך מבניים פרטיים בתוך רובע מגורים ולא ברחובה של עיר. לפני מספר שנים נעשה בבית הכנסת שיפוץ יסודי. בקומה התחתונה של בית הכנסת נשאר זכר לתנור המצות ולמקווה ובקומה העליונה של הקהילה ישנו ארכיון קהילתי עם מסמכים מקוריים משנת 1660.
אחד הסיפורים הידועים בעיר ובקהילה היהודית הוא סיפורו של מר ג'וזפה פארדו רוקס אשר היה אדם עשיר ובעל נכסים רבים, סגן ראש העיר ונשיא הקהילה היהודית. בתקופת מלחמת העולם השנייה התעלם פארדו פעמים רבות מהצו של חיל הכיבוש להגיע לתחנת המשטרה כדי להישלח למחנות ריכוז. גם כאשר חיילי האס. אס. צעדו ברחובות כדי לחפש יהודים הוא נשאר בביתו, לא חשש לגורלו ולא פחד מהגרמנים. למרבה הצער, ב־1 לאוגוסט 1944, חודש לפני שחרור פיזה מהכיבוש הגרמני על ידי בעלות הברית, נכנסו חיילים פשיסטים לביתו ורצחו אותו.
כיום חיים בפיזה בין 60 ל־80 יהודים ועוד כמה עשרות ישראלים הלומדים באוניברסיטה המקומית. ליד פיזה יש יהודים בודדים בלוקה ובוויארג'יו.
קריאה ללא מניין
בשבת פרשת ויחי שבתּי בקהילה היהודית בפיזה. שניים מנכדיי הצטרפו לנסיעה, כדי להרגילם במסעות לעולם היהודי. בתפילות השבת השתתפו כ־30 אנשים ונשים, אולם לצערנו לא היה מניין בליל שבת וכך גם בבוקרו של יום השבת. במשך מספר שנים לא התקיים מניין לתפילת שחרית בשבת. בית הכנסת לא היה מחומם והטמפרטורה הייתה מתחת לאפס. באמצע התפילה, כאשר הגיע מועד פתיחת ההיכל והוצאת ספר התורה, ראיתי את הצער בעיני היהודים אשר פקדו את בית הכנסת על כך שלא יצליחו להוציא את ספר התורה ולהתבשם מברכתו, לחבקו ולנשקו ולקרוא בתורה. הציבור עמד מסביבי ושאל אותי: "האם מותר להוציא ספר תורה ולקרוא בו למרות שאין מניין? לא מגיע שכר לכל מי שטרח ובא השבת לבית הכנסת?"
למרות שאין אנו רגילים לעשות זאת, אין בעיה להוציא ספר תורה גם כשאין עשרה מתפללים. פעמים רבות גבאי מוציא ספר תורה מארון הקודש כדי להכין את הפרשה, או סופר סת"ם מוציא את הספר כדי לתקן אותו, וכן מנהג ישראל להוציא ספר תורה לכבוד מלכי האומות (ספר החינוך מצוה שע"ט, שו"ת יביע אומר ח"ד או"ח סי' ט"ו).
לגבי קריאה בספר תורה בברכות, הדבר אפשרי רק כשיש מניין, ורק בימים שבהם תיקנו חכמים לקרוא בתורה. במשנה נאמר: "אין קורין בתורה בפחות מעשרה גדולים" (מגילה כג ע"ב וכך נפסק בשולחן ערוך או"ח סי' קמג), אולם מצאנו בפוסקים אפשרויות שונות לקרוא בתורה גם ללא מניין אם הדבר נעשה לצורך מסוים, למשל ללימוד תורה או ללימוד הברכות, בעת חנוכת בית כנסת או בזמן הכנסת ספר תורה (שו"ת הר צבי או"ח ס"ט). נדמה לי שגם קירוב רחוקים שבאים לבית הכנסת ואינם רוצים לצאת בידיים ריקות הוא שיקול משמעותי לקריאה בתורה ללא מניין.
בפרי מגדים נפסק: "וביישוב שאין מניין, אפשר וטוב לקרות (בספר־תורה) בלא ברכה, שלא תשתכח תורת קריאה, ושלא ילכו ג' ימים בלא תורה" (או"ח סי' קמ"ג), וכך כתב גם בעל שערי אפרים: "וישובים שאין שם מניין ורוצים לקרות הסדרה בתורה בכנופיא שלהם בלא ברכה כלל רשאים, וגם יכולים לומר ההפטרה בנביאים בלא ברכה כלל, ואין להם לקרות עולים לתורה, רק אחד יקרא כל הסדרה מתוך הספר והשאר ישמעו" (שער ז סעיף לח).
במצוות שונות מצאנו את השיקול "שלא תשתכח המצווה". כלומר, לעיתים יש ערך בקיום המצווה כדי לזכור ולשמור את המצווה גם אם לא קיימת החובה ההלכתית. כך מציינים הפוסקים שאם אין לאדם ארבעת המינים כשרים, "אפילו הכי מצוה ליטול את הלולב לבדו לזיכרון בעלמא כדי שלא תשתכח תורת לולב, שהרי אמרו לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון" (ראב"ד הלכות לולב).
וכך למעשה עשינו. בקור של 4 מעלות מתחת לאפס הוצאנו את ספר התורה העתיק הכתוב על גוויל מארון הקודש וקראנו בו, וכך התחממו מעט ליבותיהם של באי בית הכנסת. מעניין שאחד הדברים המרכזיים שעשו רושם גדול על הנכדים שלי היה דווקא העובדה שלא היה מניין בשבת. כבחורי ישיבה צעירים הם רגילים וזוכים להתפלל שלוש תפילות ביום במניין. תפילה בשבת ללא מניין הייתה עבורם חריגה, אבל מהר מאוד הם התפכחו ואמרו: "סבא, אנו לומדים גמרא עם רש"י ותוספות, אבל אתה עוסק ביהודים חיים ובבעיות השעה והדור בקהילות ישראל".
והערה לסיום: המגדל הנטוי של פיזה, אשר בנייתו החלה בשנת 1173, היה במקורו מגדל הפעמונים של הכנסייה הצמודה אליו. הוא עומד בכיכר "מיראקולי", כלומר "כיכר הניסים". יש אומרים שהנס האמיתי איננו העמידה של מגדל פיזה הנטוי אלא קיומה של הקהילה היהודית בפיזה במשך יותר מאלף שנה ועד היום.
