לאחר המעמד הגדול של ההתגלות בסיני ושמיעת עשרת הדיברות, בא הציווי על בניית המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הקב"ה מצווה את בני ישראל שיבנו לו בית ומקום להשראת שכינתו.
המילה "מקדש" מוכרת לנו משירת הים, שם אמרו ישראל "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ אֲ־דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". גם המושג "בית ה'" כבר נאמר לישראל בפרשת משפטים: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ־לֹהֶיךָ", כך שהרעיון על בית להשראת השכינה אינו חדש. ואולם, ישראל היו סבורים שאת המקדש ואת בית ה' הם יבנו רק כאשר יגיעו אל הארץ המובטחת ויינטעו בה, ורק כאשר תהיה להם אדמה אשר תבכֵּר פירותיה, אך הנה הגיע הציווי לבנות מקדש כאן ועכשיו, עוד בטרם יביאם ה' אל הר נחלתו.
לאחר המעמד הגדול של ההתגלות בסיני ושמיעת עשרת הדיברות, בא הציווי על בניית המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הקב"ה מצווה את בני ישראל שיבנו לו בית ומקום להשראת שכינתו.
מדוע הוקדם הציווי לבנות את המשכן? מדוע לא המתין הקב"ה עם הקמת "מקום מנוחתו" עד אשר יצאו מן המדבר ויגיעו אל המנוחה ואל הנחלה?
המשך מסירת התורה
מן הפסוקים עולה שתפקידו המרכזי של המשכן במדבר – מלבד תפקידו "השגרתי" כמקום עבודת הקרבנות – היה לְהוות מקום מיוחד שבו יוכל הקב"ה להיוועד עם משה, ועל ידי כך יוכל להמשיך לצוותו ולהעביר את דבריו אל בני ישראל. התהליך של הורדת התורה לעולם ומסירתה לישראל, תהליך שהחל בזעיר אנפין במעמד הר סיני, ימשיך להתקיים באמצעות המשכן כל ימי חייו של משה:
וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
אלוהים מצווה את משה לשים בארון את לוחות העדות, אשר עליהם כתוב חלק מן המצוות. ושם, מעל הכפורת המכסה את העדות, הוא גם ימשיך להתגלות אליו ולצוות אותו את שאר המצוות אשר ייתן לישראל. משמע, המשכן לא נועד רק לשמר את המעמד הגדול, אלא מטרתו העיקרית הייתה להמשיך את תהליך מסירת התורה לישראל. ואכן, מיד עם סיום חנוכת המשכן וקרבנות הנשיאים נאמר: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו".
נוכחות הכרובים
מעניין לראות שהכרובים מופיעים במקום נוסף. האדם הנכנס אל המשכן ראה המון פנים ניבטות אליו. היריעות אשר היו בגג המשכן לכל אורכו היו מלאות בדמויות כרובים: "ואת המשכן תעשה עשר יריעות… כרובים מעשה חושב תעשה אותם". גם הפרוכת הפרוסה מול הנכנס לכל רוחב המשכן, ומבדילה בין הקודש ובין קודש הקודשים, הייתה מעוטרת בדמויות כרובים: "ועשית פרוכת… מעשה חושב יעשה אותה כרובים". ההרגשה של האדם העומד בקודש הייתה כאילו הוא מוקף בכרובים, דמויות מכונפות בעלות פנים, והוא עומד שם ו"שרפים עומדים ממעל לו" (ראו פירוש הספורנו שמות כה, ט; כו, א).
דמויות הכרובים הרבות האלה היו מן הסתם כדוגמת הכרובים העשויים זהב שהוזכרו בפסוקים לפני כן. נראה, שבכך אלוהים ביקש להדגיש את חשיבותם של הכרובים שהיו בקודש הקודשים. על הכרובים שעל הכפורת נאמר "ופניהם איש אל אחיו", ובחלל הזה שבין פני הכרובים היה קולו של הקב"ה בוקע כאשר דיבר אל משה. הכרובים ביטאו, אפוא, את הקשר המתמשך הבלתי אמצעי בין אלוהים ואדם, פנים אל פנים, אשר החל במעמד הר סיני ("פנים בפנים דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש"; דברים ה, ד), והמשיך בדיבור הישיר אל משה ("ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים"; שם לג, י), ועל כן התורה רוצה להבליט את דמותם. הואיל והכרובים עצמם היו חבויים לפניי ולפנים ולא נראו לעין כול היה צורך להנכיח אותם בכל המשכן.
במקדש שלמה, שהיה בית אבנים ולא היו לו יריעות בגגו, שוב לא היה הקודש מלא בדמויות כרובים הנשקפות מלמעלה. אפשר שמשום כך ראה לנכון שלמה המלך להציב בקודש שני כרובים עצומים בגובה עשר אמות, עשויים עץ שֶׁמן ומצופים זהב, שעמדו על הרצפה וסוככו בכנפיהם לרוחב הבית. גם את קירות הבית לכל אורך הקודש עיטר שלמה בדמויות כרובים: "וְאֵת כָּל קִירוֹת הַבַּיִת מֵסַב קָלַע פִּתּוּחֵי מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים מִלִּפְנִים וְלַחִיצוֹן" (ראה מלכים א ו, כג־כט). הכרובים שעשה שלמה החליפו את הכרובים שהיו ביריעות גג המשכן.
מנורה נוכח השולחן
את עניין ה"פָּנים" אנו מוצאים גם בשולחן ובמנורה. בסוף תיאור צורת השולחן נאמר "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד". "לחם הפנים" אף נתן את שמו לשולחן, והוא נקרא "שולחן הפנים" (במדבר ד, ז). בסוף תיאור המנורה נאמר "וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ". גם בפרשת בהעלותך נאמר "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". כלומר, גם למנורה יש פנים – "פני המנורה".
בין השולחן והמנורה ישנה זיקה ברורה – שניהם היו מוצבים בקודש זה מול זה, השולחן בצפון והמנורה בדרום: "וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן". למנורה לא היה מקום מוגדר משל עצמה אלא מקומה הוא "נוכַח השולחן". אם כן, מול "פני המנורה" היה השולחן, ומול "שולחן הפנים" הייתה המנורה, ושניהם היו זה מול זה – פנים אל פנים.
משהו שחייך אותי בפרשה
"וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת… וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָּה".
שתי מילים נדירות – "מִכְבָּר" ו"כַּרְכֹּב". והיכן נמצא המִכְבָּר? תחת הכַּרְכֹּב!
