י"ט בתשרי תשנ"א (8.10.90) היה היום הקטלני ביותר בתקופת השלטון הישראלי על הר הבית. 17 הרוגים ערבים נספרו בתום התפרעות קשה, שהעילה הרשמית לה הייתה אבן פינה למקדש שנאמני הר הבית ביקשו להעלות ההרה. מהיום המרוחק ההוא ועד השבוע הגרשון סלומון – מי שבמשך עשורים הוביל עם תנועת נאמני הר הבית שהקים את המאבק למען השיבה להר – ראה את המקום רק מרחוק. מנגד יראה ושמה לא יבוא.
זה היה עוול והתעמרות אכזרית שנקטו המדינה ורשויותיה כלפי אדם שומר חוק שהקפיד לאורך השנים לבקש אישור משטרתי לכל הפגנה ולכל צעד שנקט, כולל "הנחת אבן הפינה" המדוברת. סלומון הוקרב בידי המדינה כדי לרצות את הווקף הזועם, ובעצם כדי לכסות על אוזלת ידה. מפקד המחוז שהרחיק את סלומון מההר, רחמים קומפורט, הלך לעולמו בשנת 2012 אבל גירושו של סלומון ממוקד חייו נמשך גם אחר כך. עד השבוע.
ביום ראשון, כמתנת פרדה של מפקד מחוז ירושלים היוצא יורם הלוי, הותר לו לשוב ולפקוד את מחוז הכיסופים. עשרות עתירות שהגיש לבג"ץ במהלך השנים לא הועילו ולא הזיזו את מפקדי המחוז במילימטר מחזית הסירוב שהציבו בנושא. קציני המשטרה הקפידו תמיד לשבח את סלומון בבית המשפט על התנהלותו החוקית למהדרין, ועם זה התעקשו לטעון שעלייה של סלומון להר תעלה למדינה בדם רב ובדמעות, שתוצאות העלייה של אריאל שרון להר הבית בספטמבר 2000 יחווירו לעומת מה שיתחולל אם סלומון ישוב ויעלה במעלה המוגרבים (כיום: שער הלל). כך הרי איימו המנהיגים האסלאמיים, ואיתם משטרת ירושלים לא מתעסקת.
בסופו של דבר עלייתו של סלומון בראשית השבוע החולף עברה בדממה מוחלטת. שקט מופתי. אנשי הלוי אמנם חששו מאוד ממהומות, ועל פי עדות סלומון הקימו חמ"ל משטרתי מיוחד לטובת האירוע, אבל ההר נותר דומם. נציגי האסלאם הגיבו בכמעט־שעמום לנוכח ההתרחשות ההיסטורית הזאת. סלומון מספר שמכל הסובבים אותו רק איש וקף בודד עוד זיהה אותו מהביקורים באתר בעבר.
האפשרות לשוב ולעלות ההרה תפסה את סלומון בהפתעה. הוא הוזמן בידי מפקד המחוז יורם הלוי היוצא לשיחת פרדה וכלל לא שיער כיצד תסתיים. "שוחחנו במשך יותר משעה שיחה כמעט פילוסופית, ולפתע הוא שאל אותי: 'גרשון, אתה רוצה לעלות להר הבית? יאללה, קום ועלה'".
סלומון המחלים משבר ברגלו הגיע להר בכסא גלגלים. חתנו הביא אותו לפתח ההר ומשם לא המשיך, מטעמים הלכתיים. מטעמים אחרים, מגה-חששות בטחוניים כאמור, המשטרה לא התירה לשום אזרח להילוות לסלומון בעלייתו, והקפידה כנראה שהאירוע לא יתועד במצלמה ואף לא יפורסם. "קציני העיר העתיקה רבו ביניהם מי יוביל אותי בכסא הגלגלים בהר עצמו", משחזר חתן השמחה את האירוע. "בסופו של דבר אחד הקצינים הביא אותי עד למדרגות כיפת הסלע. הוא אמר לי: 'בטח אתה רוצה להיות כאן'. אחר כך, בחוץ, חיכה לי מפקד המחוז יורם הלוי וחיבק אותי. אחרית הימים".
בכוונתך לשוב ולעלות?
"בוודאי אחזור. אני מתכוון לעלות להר מעתה אחת לשבוע".
האמנת לאורך 28 השנים האלו שעוד תזכה לחזור לשם?
"בוודאי. אני אדם אופטימי, ובעניין הר הבית אני אופטימי מאוד. לאורך כל שנות המאבק תמיד ידעתי שהיום הזה יגיע. לא ויתרתי". ועם זאת הוא טורח להבהיר: "המאבק שלנו הוא לא למען איזו פינת תפילה מסכנה בהר שנעמוד ונתפלל בה בעוד הערבים עומדים עלינו ומשגיחים. המאבק הוא על החזרת הר הבית לעם ישראל במלוא מובן המילה, והורדת הנוכחות הערבית האסלאמית משם. המאבק הוא למען בניין המקדש".
הניצב הפורש שאל את סלומון אם יש לו ביקורת על המשטרה בעניין אופן פעולתה בהר. סלומון השיב לו: "בוודאי", אולם הדגיש שעיקר הביקורת שלו היא על הדרג המדיני "שהביא למצב החמור הזה".
מי בעצם היה הגורם שמנע ממך לעלות להר במשך 28 שנים?
"מפקדי המחוז. העניין הזה נתון לשיפוטם ולא להחלטת הדרג המדיני".
אתה כועס על המדינה? עוללו לך עוול קשה מנשוא.
"על הדרג המדיני בהחלט כעסתי. גם אמרתי ליורם הלוי שזו הייתה פחדנות. פשוט פחדנות. הוא השיב לי שיבוא יום וידעו מה הוא עשה למען הר הבית, והזכיר שהוא סילק משם את המוראביטון וכל הרשעים האלה. עניתי לו שאמנם אין ספק שהמדיניות היא של הדרג המדיני עיצבה את הסטטוס קוו האומלל בהר, אבל המשטרה כמבצעת שלו מסוגלת להיות גמישה יותר".
בקיץ 1947, והוא בן 12, עוד הספיק סלומון להיעצר בידי הבריטים רגע לפני שנטשו את הארץ כאשר נתפס מדביק כרוזי אצ"ל. "מאז ילדותי הר הבית טבוע עמוק בלבי", הוא מעיד על עצמו. "נמשכתי להר ולמקדש. שאפתי לחדש ימינו כקדם. הייתי עולה רבות להר ציון שהיה נקודת התצפית הישראלית הקרובה ביותר להר הבית ב־19 שנות המדינה הראשונות. שם, על גג קבר דוד, הייתי יושב במשך שעות ומתפלל לבורא עולם שישיב אותנו להר ויגשים את חלומנו הגדול, בניין המקדש.
"הר הבית הוא הלב והנשמה של העם הזה ושל הארץ הזאת. בהר הבית יוכרע גורל עם ישראל, ארץ ישראל וירושלים. מאז ומתמיד, כל כובש שעלה על הארץ הזאת כדי לשלוט בה כיוון את פניו קודם כל להר הבית, מתוך הבנה שעם חורבן הבית יבוא בקלות חורבן הארץ כולה. הר הבית איננו רק סמל העם הזה, אלא גם הכוח שמניע אותו. בהר הבית שוכן א־לוהי ישראל".
סלומון התגייס לצה"ל ושירת בהנדסה קרבית, סיים קורס קצינים והפך למפקד פלוגה. בחורף 1958 נפצע קשה מאוד בעמוד השדרה כשנפתחה על פלוגתו אש ממארב סורי בפאתי הגולן. הוא אושפז למשך שנה ובסיום הטיפול נותר מוגבל בתנועת רגליו. מאז הוא נעזר במקל הליכה. לאחר שהחלים דיו שב והתנדב לצה"ל כשהוא נעזר בקביים. ביום שיחרור ירושלים מצא עצמו על ההר: "הייתי קשור אז למפקד פלוגת הצנחה של הנדסה קרבית, ובאותו יום הוא קרא לי למהר ולבוא. נכנסתי להר בשמחה עצומה כשמחוצה לו עוד מתחוללים קרבות. הר הבית כבר היה מלא בחיילינו, וכיפת הסלע והמסגד היו פתוחים לרווחה. הירדנים ברחו כל עוד נשמתם בם. לא אשכח שעמדנו בתוך כיפת הסלע, מקום קודש הקודשים. חשתי כמו חיילים רבים את הנוכחות הא־לוהית במקום הזה וברגע הזה. ראיתי חבר'ה מקיבוצים שמיררו בבכי כילדים".
כמו רבי עקיבא באתר הזה ממש, שאל אותם גם סלומון "למה אתם בוכים?". והם השיבו לו, לדבריו: "כי לראשונה בחיינו פגשנו את א־לוהי העם הזה, שלא ידענו ולא הכרנו". "המוסלמים הכירו אז בצדקתנו. העולם כולו מחא לנו כפיים כששבנו לירושלים וכשניצחנו במלחמת ששת הימים. אין לי צל של ספק, מתוך זיכרון מה שהתחולל כאן במלחמת ששת הימים ומיד לאחריה בימים הראשונים – שהעולם ציפה מאיתנו שנבנה את בית המקדש. שנחולל את המפנה ההיסטורי העולמי כפי שמופיע בחזון ישעיהו ומיכה".
אבל זה לא קרה.
"זה לא קרה, ושעות אחר כך משה דיין הוריד את הדגל, והזמין את הווקף לחזור ולקיים את הפולחן המוסלמי במקום".
עברו 52 שנים ולא התקדמתם הרבה.
"לא הצלחנו לשחרר את הר הבית, אבל דבר אחד עשינו והוא הכרחי לשעות האלה וגם להיסטוריה: להביא את הר הבית ואת הצורך בהקמת המקדש למרכז תודעת עם ישראל. מראש החלטנו לא להיאבק על עניין מצומצם, על עלייה חופשית להר או על תפילה יהודית בו. רצינו שממשלה יהודית תקים את בית המקדש. הצלחנו לגרום לכך שנושא הר הבית לא ירד מסדר היום. במשך עשרות שנים הבאנו את הר הבית למרכז ההוויה הישראלית. כל עלייה להר, כל הפגנה שעשינו בשעריו זכתה לפרסום.
"קשרתי קשרים עם רבנים מכל החוגים. נפגשתי עם הרב עובדיה יוסף וזכיתי לברכה ממנו. הוא אמר: 'תמשיכו במאבק שלכם, אתם עושים דבר קדוש'.
"נפגשתי בעניין הזה גם עם הרב צבי יהודה קוק. אמרתי לו: 'אינני בא לשאול אותך אם מותר לעלות או לא, כי גם אם תאמר שאסור אעלה בכל זאת'. הוא הגיב: 'המשיכו. עלו והצליחו'. רב אחר לחש פעם באוזני, שלא לייחוס: 'המאבק שלכם על הר הבית ובניין המקדש הוא רצון הא־לוהים. אמנם היום החוגים הדתיים לא באים אתכם, אבל ברגע שתנצחו כל הרבנים יבואו אחריכם בשיירה ארוכה'".
"אני קבעתי כלל עוד מהיום הראשון – לא נפעל במחתרת. נפעל בגלוי ובאופן פתוח בכדי שלא לתת למשטרה, לשב"כ ולשלטון תואנה לחסל אותנו. בכל עשרות העתירות שהגשנו בעניין, הופיע בבג"ץ דרך קבע מפקד מחוז ירושלים, ותמיד ציין לשבח את אופי המאבק שלי ושל התנועה, שהוא איננו אלים ופועל כחוק. הרי אפשר היה לחסל אותנו בקלות לאורך השנים. אחרי האירוע בהר שבו נהרגו 17 פורעים, קראו חוגי השמאל להוציא אותנו מחוץ לחוק ופנו גם לטדי קולק בעניין הזה, אבל הם נענו שאין אפשרות לעשות זאת, מפני שאנחנו פועלים על־פי החוק".
"לולא המאבק שלנו היה הר הבית שוקע בתהום הנשייה. פעם חשבתי שאלפיים שנות הגלות נמחו בקלות בתש"ח, אבל כנראה שהיא עדיין שרויה בלב חלקים גדולים בעם הזה, שמחכים למשיח ולא מבינים שהוא כבר התדפק על שערי הר הבית – אך לא פתחנו אותם. להפך, חסמנו אותם. ירדנו מההר, קיפלנו את הדגל ושלחנו את המשיח חזרה".
