רבי בורח מבשורה

המקבילה המודרנית לדמות יונה הנביא היא טיפוס בעל אופי נחוש מאוד אך גם בודד מאוד. הוא לא נרתע ממשימות בלתי אפשריות, אבל האומץ איננו תעודת ביטוח מפני אסון המתרגש לבוא. בסוף המר הכול מתפרק לו מול העיניים. בדרך הזו מבקשים שחקני תיאטרון "אנסמבל תקוע" להמחיש את הקונפליקט הבלתי אפשרי שאליו נקלע ר' יחזקאל טאוב, האדמו"ר מיבלונה, שעזב חצר חסידית משגשגת בפולין, עלה ארצה עם מעטים משומעי לקחו וייסד את כפר חסידים. הצגת הבכורה התקיימה מול הקהל הביתי ביישוב, איך לא, ולרגעים זה הצליח להם. העלייה ארצה וההתמסרות לחזון חלוצי כאלטרנטיבה לחיי העיירה אכן נחוות מול הבמה כמעשה חסר אחריות, עתיר סיכונים, מופקר כמעט.

ההצגה "האדמ"ור האחרון – אודיסאה חסידית" התחילה בכלל ממסע מחקר בלשי שאליו נשאב לפני שבע שנים יורם ניסנוביץ, אף הוא מתקוע. "היבלונער הוא דמות גדולה, חידתית, מלאת מהפכים וסתירות", הוא אומר. "מהרגע הראשון הייתה לי משיכה לא מוסברת אליו. הוא כמעט נמוג מהתודעה ויש לי רצון לתקן אותו. להחזיר אותו להיסטוריה".

חסידות עולה ארצה

ר' יחזקאל טאוב נולד בניישטאדט שבפולין לרבי יעקב טאוב מיבלונה, נינו של רבי יחזקאל מקוזמיר – אבי שושלת זוואלין־מודז'יץ ויבלונה. אביו נפטר בשנת תרפ"א, והחתן שאמור היה לרשת אותו נפטר גם הוא. החסידים פנו ליחזקאל הצעיר שהיה רק בן 24, וביקשו ממנו להתמנות לאדמו"ר. בתחילה סירב, ובהמשך נשבר ונענה.

משה יוסטמן היה עיתונאי ופעיל ציוני, שהוכר בשם העט ב. יאושזון ופרסם טור פופולרי בשם "מאוצרנו הישן". ברשימותיו כתב שיום אחד הגיע אליו בחור צעיר שביקש ממנו סרטיפיקט לעלות ארצה. התברר שהצעיר איננו קשור לאף אחת מהתנועות הציוניות. יוסטמן הבהיר לו שקשה להשיג סרטיפיקט ללא גב תנועתי, אך ניתן לעקוף זאת אם הוא יקנה קרקע בארץ. תוך כדי שיחה הבין שהבחור מגיע מקהילה חסידית.

"במה הנך עוסק?", שאל יוסטמן את טאוב. "כמו כל היהודים, בעסקי אוויר", ענה הצעיר. "מאוסים עלי חיים אלה. ברצוני להיות פועל, איש אדמה פשוט. אסתפק בלחם ומים". הרבי הסביר ליוסטמן שהתנועה שאליה הוא משתייך איבדה מכוחה ותנופתה ונמצאת בשקיעה: "החסידות קיבלה צורה משונה ואין לה דבר עם החסידות האמיתית של הבעש"ט. התוך נאכל מזמן, נשארה רק הקליפה. זהו בית מסחר שאליו באים החסידים לקנות מציאות, מאמינים שהרבי ימכור להם עשירות, בריאות, ילדים ושידוכים. על דברים יותר גבוהים איש אינו חושב". השיחה נמשכה עד שיוסטמן גילה לתדהמתו שמולו עומד לא פחות מאשר האדמו"ר של יבלונה עצמו. הוא נמלך בדעתו ושכנע אותו: "עלה, והעלה את כל החסידות איתך". זה היה אירוע יוצא דופן שכן על פי יוסטמן, באותם ימים "בחצרות הרביים היה בניין הארץ טרפה כמו חזיר".

טאוב הלך גם לרבי מגור, וזה דחה אותו באמת הבניין, ואמר למקורביו: "ישנו רבי צעיר אחד, הרבי מיבלונה שמו, שרוצה להקים יישוב בארץ ישראל ולהתחבר לחילונים, ונראה מה יהיה בסופו". הוא לא נרתע מהאזהרות, החליט לעשות מעשה ולעלות ארצה. בהפלגה באונייה הוא פגש את הרבי מקוזניץ והם סיכמו לחפש יחד קרקע לרכישה. הם קנו שטחים באזור הקישון, וטאוב חזר לפולין, החל למכור חלקות לחסידים והקים אגודה שיתופית.

"הוא העלה לארץ חסידים מבוגרים עם משפחות וילדים בלי הכשרה מקצועית לחקלאות ובלי שום תמיכה מתנועה התיישבותית מסודרת", מסביר ניסנוביץ. "100 משפחות הגיעו ב־1924. לחלקן לא היה כסף לקנות קרקע, והן התחייבו לשלם עליה בעבודה. לרבי הייתה תוכנית מסודרת ותקנון שמבוסס על עשר הספירות בקבלה. הציבור בארץ התלהב מהחסידים האוחזים בקלשון ובמעדר. אחד העם, ביאליק והרב קוק באו לבקר. יש תיאור יפה של הפסח הראשון שלהם, חילונים מנהלל באו לבקר ורקדו איתם יחד. הרבי חלם להקים בית אולפנא, אבל הצרות התחילו מוקדם מהצפוי.

"הוא נקלע לגירעון תזרימי חמור ב־1926 ופנה למוסדות היישוב לבקש עזרה. הם הציעו לו שימכור להם את האדמות והתושבים ימשיכו לעבד אותן בתנאי חכירה. שני הכפרים של קוזניץ ויבלונה אוחדו לישוב אחד – כפר חסידים, והמוסדות שקיבלו את הקרקע התחילו לנהל אותה בצורה מאוד לא רגישה".

הכוונה לסילוק החסידים שאינם כשירים לעבודה?
"בדיוק. הם עברו אחד אחד וקבעו מי יכול להישאר ומי צריך ללכת, כשהמשמעות היא לחזור לפולין. הרבי נלחם על כל אחת מהמשפחות. חלקן כעסו עליו מאוד מאחר שלטענתן הוא מכר את האדמות שלהן מאחורי הגב מבלי לקבל אישור. עד היום יש סכסוכים משפטיים על זכויות בקרקעות בין תושבים מכפר חסידים לקק"ל. בשלב מסוים נסע הרבי לארה"ב כדי לגייס תרומות. זו הייתה עונת השפל הגדול והוא חזר ארצה ב־1935 בידיים ריקות. גם בפולין היה משבר כלכלי ובני הקהילה שנותרו שם הפסיקו לשלוח תרומות".

חיים חדשים באמריקה

יוסטמן מתאר את המתח החריף שנוצר בין הרבי לחסידיו. "רבו המתאוננים והמרירות פשתה. נשמעה הסיסמה ניתנה ראש ונשובה. את כל הכעס והמרירות שפכו על המנהיג, הרבי, הוא האשם בכל הצרות. לא היה חסר שיסקלוהו באבנים". היו שקראו לו "הגנב".

טאוב ניהל משא ומתן ארוך עם המוסדות עד שהקצו לו קרקעות ליד טבעון. הוא ניסה להקים שם יישוב פועלים פרברי בשם "קרית חרושת". הניסיון נכשל במאורעות תרצ"ו כשהדרכים למפעלים בחיפה נחסמו. בשלב מסוים הוא נפרד מאשתו והיא חזרה ארצה לפולין רגע לפני השואה. הרבי נשבר ועזב לארה"ב.

המשבר הכלכלי והחברתי לווה גם במשבר רוחני.
ניסנוביץ: "לגמרי. מ־1936 הוא בארה"ב. במלחמת העולם השנייה התנדב במספנה של הצבא האמריקני. לאחריה שינה את שמו לג'ורג' נייגל, התרחק מהדת ופתח בקריירה של קבלן. הוא נפל כלכלית כמה וכמה פעמים. יש שמועות שחי עם אישה לא יהודייה. הרבי נצפה בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם. בשנת 1975, כשהוא כבר לא צעיר, הוא נרשם ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה ועבר לגור במעונות כדי לא לחיות לבד. הוא כתב מאמרים בפסיכולוגיה והתנדב במוסד לחולי נפש. הייתה לו תיאוריה שאנשים הם כמו גרמי השמיים, מה שמחזיק אותם זה כוח המשיכה של אחד לשני. כשאדם לא נמצא באינטראקציה עם אנשים אחרים הוא נופל. האחיין שלו, עיתונאי יהודי אמריקני, שכנע אותו לחזור לארץ, ובשנת 1981, בגיל 86, הוא התרצה והגיע לכפר חסידים.

"מבחינה רוחנית לא ברור בדיוק מה קרה איתו. יש תמונות שלו עם כובע ויש בלי. הוא לא הפך לדמות פומבית אבל כן נתן חוגי בית. בין זקני הכפר יש ששמרו לו טינה ויש שהעריכו אותו, כינו אותו בן זק"ש (זרע קדושים) וביקשו ממנו ברכה. אנשים הבינו שלמרות כל ההימורים שלקח וההתרסקויות הכלכליות, בשורה התחתונה כל מי שעלה איתו מפולין ניצל מהשואה. יבלונה המקורית עלתה בלהבות המשרפות.

"מה שמדהים זה שהמתח בכפר נשאר עד היום. אחרי ההצגה הראשונה בתקוע התקשר אליי מישהו ואמר לי, איך אתה קורא לו צדיק? הוא גנב לי את הכסף. טענתו הייתה שטאוב ניהל את העסקים בצורה דיקטטורית ורשלנית. אחד אחר התקשר ואמר שהכול לשונות רעות, הרבי מסר את הנפש עבורנו ועשה את כל מה שהיה יכול".

ומה אתה חושב?
"אני אומר שאנחנו נקבע מה יהיה בסופו של הרבי. אנחנו נתקן אותו, אנחנו – שנעצב את הזיכרון שלו – נחליט מה יהיה בסופו".

להפוך היסטוריה להצגה

יורם ניסנוביץ (53) נולד וגדל באשדוד. הוא למד בישיבת ההסדר בנווה דקלים, המשיך לבית מורשה, עבד ב"אלול" ונמנה על מקימי כתב העת לשירה "משיב הרוח". הוא משורר, עורך ומנחה קבוצות כתיבה. בין לבין הוא חוקר וכותב על דמויות היסטוריות יוצאות דופן.

לאחר שצבר מספיק חומר הגיע אל אסף פרידמן שהקים את אנסמבל תקוע, וניסה לעניין אותו בהמחזת הסיפור. "ההמחזה הייתה קשה כי לא קל להפוך סיפור היסטורי להצגה", מספר פרידמן. "הרבה זמן הסתובבתי עם החומרים עד שפיצחתי את הסיפור. זוהי אודיסאה חסידית על רבי שבורח מדמות דיוקנו של אביו ומבקש לכונן מציאות אלטרנטיבית. הוא נחוש מצד אחד אבל גם מאוד בודד. בסוף הכול מתפרק והנבואה שאביו אמר לו פעם מתקיימת: לא תוכל לברוח מהגורל שלך".

ההצגה נראית לרגעים כמו משל רוחני או פרשנות לספר יונה.
"הסיפור עצמו מאוד אלגורי. יש בו את ה'לך לך מארצך', את ההתמודדות עם הקליפות והנחש הקדמוני. האדמו"ר מציף לעולם שאלה: האם יכולה להתקיים חצר חסידית בישראל? האם הרעיונות הרוחניים הגדולים יכולים להתממש במסגרת שהיא מאוד פיזית ומאוד מוגדרת, שבה אם תצליח לגדל תפוחי אדמה תשרוד ואם לא אז לא? בהצגה אפשר לראות שככל שהמצוקה הפיזית שלו גדלה כך הוא מייצר יותר ויותר רעיונות רוחניים כפיצוי, עד שהכול קורס.

"העולם החסידי שהרבי בא ממנו מלא בפוילישטיקים, וכשהמציאות הופכת קשה – מעט מאוד נשאר מהתוכן. במובן הזה התהיות של האדמו"ר מהדהדות את הספקות של אבא שלו, הרבי המת: האם בניתי עולם חלול מתוכן? האם החצר שלי לא הפכה למערכת שרק מאכילה את עצמה? ברקע מרחפת השואה, ובפרספקטיבה לאחור אפשר לראות את משאלת הפירוק של הרבי כמונעת מאינטואיציה לא מודעת שמה שאני, הרבי, לא אפרק המציאות תפרק.

"חסידות יבלונה מנתה כאלף משפחות. מאה מהן עלו ארצה והיתר נספו בשואה. אלה שניצלו כעסו על ר' יחזקאל שמכר את האדמות שלהם לציונים. מבחינתם הם נתנו לו מכספם שיקנה להם אדמות והוא סגר עסקאות מאחורי הגב שלהם, ולאחר מכן נעלם לארבעים שנה בארה"ב. האחיין שלו היה התסריטאי שכתב את 'טופ גאן' – סרט הפולחן שהזניק את הקריירה של טום קרוז. הוא גר בלוס אנג'לס ופגש את הדוד הזקן ושכנע אותו לחזור ארצה. הרבי חזר מפוחד, היה בטוח שרוצים להרוג אותו, וכשהגיע לכאן פגש אנשים שאמרו לו – עזוב את הכסף, אתה הצלת את החיים שלנו.

"כל החיים הוא סיפר לעצמו סיפור אחד, ששונאים אותו, שהוא בודד. הוא השיל את כל הסממנים היהודים, מופיע בתמונות מגולח למשעי ועם בלורית, ופתאום, כשהוא חוזר הביתה, הוא מגלה סיפור אחר לגמרי מזה שהוא דמיין. אני חושב שזה הקטע החזק בהצגה, הרגע שבו הוא קולט שבני האדם הם לא דבר כל כך נוראי".

איך בחרת את הניגונים שאתם מנגנים בהצגה?
"הרעיון היה לחקור את הדמות גם דרך ניגונים. בחרנו ניגונים חסידיים שאומצו על ידי יוצרים ציונים שחיברו להם מילים חדשות והכניסו להם טוויסט. חלקם מובהקים ומוכרים וחלקם פחות. כך למשל הלחן של 'אם גם ראשנו שח' שכתב אורלנד הוא ניגון חסידי במקור. גם הלחן של 'לילה לילה' של אלתרמן. זה להפוך את התורות לתפילות".

תיאטרון מעכשיו לעכשיו

זו הצגה מקצועית עם הפקה שלמה שמופיעה בבמות. כל השחקנים, המפיקים ואנשי הבמה הם תושבי תקוע. איך נוצר האנסמבל הזה?
"זו יצירה תקועית כי ההשראה והדחיפה באו מהרב מנחם פרומן. למדתי משחק ב'אספקלריא' ובתיאטרון עכו, המשכתי לתואר שני בדרמה־תרפיה, ואז הרב פרומן הביא לתקוע את ההצגה 'חברון חברון' שעוררה הרבה רעש. פגשתי אותו והוא שידר לי – בוא לעשות את זה לפני שאני מת. הוא לקח אותי לכל מיני אירועים ובמקביל רכזת התרבות ביישוב ביקשה ממני לעשות משהו ליום השואה. אספתי שחקנים מהיישוב ובנינו קונספט בימתי ל'גטו' של סובול. הכול היה מעכשיו לעכשיו: התפאורה, הסאונד, התאורה. לאחת הדמויות בניתי בובה וזה הפך למאפיין של ההצגות שלנו. אנשים הגיעו לטקס יום השואה ומצאו עצמם בהצגה מושקעת, וכשיצאו אמרו וואו.

"שנה שלמה לא קרה כלום, עד שקיבלתי טלפון נוסף להפיק משהו ליום השואה. החלטתי שזה הזמן להרים את הכפפה ולעשות משהו בגדול, הלכנו על עיבוד ל'ליצני החצר' של אביגדור דגן. הוצאנו תמונות שמתחברות לעלילה, הכנסנו קטעי זוהר, גייסנו שחקנים. יצא מדהים אבל לא יכולנו להופיע בבמות נוספות בגלל בעיות עם זכויות היוצרים של הספר. משם הגענו ל'עיר המזל' של ויזל וגם שם הרמנו הפקה שלמה.

"בכל התקופה הזו היינו מוגבלים בגלל הסוגיה התקציבית. זה השתנה כשמירי רגב הגיעה לתקוע ואמרה לנו, אני כבר שנתיים זורקת כפפות ואף אחד לא מרים. קידמתי תקנות לתיאטרון קהילתי, תגישו בקשות. מדובר בקונספט מיוחד, אתה מקבל 70 אלף שקלים ברוטו ואסור לך לגבות תשלום מהקהל. זה אמנם לא הופך אותך להבימה אבל מאפשר להשקיע במוסיקה, לשכור מלבישה, לשפר את התאורה והסאונד. שלחנו הצעה לפסטיבל עכו, הצוות שלהם הגיע לחזרות ונדלק. כשהגענו לפסטיבל גילינו שאנחנו ההצגה הראשית: הקצו לנו את האולם הגדול ביותר וכל המופעים נמכרו סולד אאוט. זה היה הרגע שבו הבנתי שיש לנו תיאטרון ואני צריך להתמקד בו ולפתח אותו. קיבלנו הזמנות מבית מזיא ועוד. החזון של הרב פרומן על 'תיאוטרון' קורם עור וגידים. אנחנו מחברים בין התורות לתפילות ובין הרוח לגוף".