לאחר שארגוני הלהט"ב נחלו ניצחון תודעתי על דעת הקהל המערבית מסתמן שהשלב הבא הוא פוליאמוריה (ריבוי אהבות) – ביטוי תמים ורומנטי שאינו אלא מעשה ניאוף מוסכם. לפי הגישה הפוליאמורית נישואין אינם עוד התחייבות לזוגיות יציבה ונאמנות לאורך שנים אלא רק הצהרה על אודות פתיחתה של עוד מערכת יחסים, אחת מני רבות. חוליה נוספת בשרשרת האהבות והקשרים שמרכיבים את פאזל החיים.
פוליאמוריה איננה רעיון חדש בתנועת התחייה של עמנו. ברל כצנלסון, מהאבות ומהוגי הדעות של תנועת העבודה, קיים מערכת יחסים שכזו עם שתי חברות: שרה שמולקר ולאה מרון. שתיהן קבורות היום לצדו בבית העלמין הפסטורלי של המושבה כנרת. אך מה שהיה אז מוסתר למדי, ומלווה בייסורי מצפון וברגשות אשמה, הולך והופך בשנים האחרונות לזרם גלוי ומכובד: כתבות עיתונאיות, אירוח באולפנים, הרצאות טד וכעת גם כנס למלומדים. כמו שתופעת הלהט"ב החלה בהצצה חשדנית ובמשך הזמן הפכה לתרבות מעצבת ולסמל הקדמה, כך גם הולכת ותופסת מקום תרבות הפוליאמוריה. צפו לעוד כתבות מגזין, לסרטים הוליוודיים, ובהמשך למצעדי גאווה ברחובות הערים. המשתתפים יספרו על נפלאות חייהם, ועל החופש המשחרר ממוסד הנישואין העבש.
אותם טיעונים ואותן הצדקות מככבים בשני התחומים – להט"ב ופוליאמוריה: נטייה טבעית, תימוכים היסטוריים, גישה ליברלית וזכות להגדרה עצמית. כפי שזכותו של אדם לקבוע את העדפותיו המיניות כך גם זכותו לקבוע את מספר הפרטנרים ודרך ההתקשרות עמם. כל עוד איני פוגע באיש אזי אין זכות להיכנס אליי לחדר המיטות.
התרבות המערבית שהשתכנעה מטיעוני הלהט"ב תשתכנע בוודאי גם מטיעוני הפוליאמוריה. למעשה הטיעונים בעדם הרבה יותר חזקים. אם הנטייה הלהט"בית משותפת לעד 10% מהאוכלוסייה (לפי המחקרים המרבים, לאלו הממעטים היא מתייחסת ל־2% מהאוכלוסייה), הנטייה לריבוי אהבות משותפת לרובה המוחלט. מבחינה ביולוגית איננו יצורים מונוגמיים, ואם אדם יכול לקיים כמה מערכות זוגיות בזו אחר זו אין שום סיבה שהוא לא יוכל לעשות זאת גם במקביל. ובכלל, כמו שהפוליאמורים אומרים, מדוע לעצור רק באהבה אחת? כמו שאהבתנו לילד השני אינה גורעת מאהבתנו לילד הראשון, כך גם אהבתנו לבן הזוג השני והשלישי אינה צריכה לגרוע מהאהבה לבן הזוג הראשון. כל עוד איני פוגע באיש אז מדוע לא?
השלב הבא: גילוי עריות
הבה נודה, עד היום הגישה הדתית לא הצליחה להוות משקל נגד לטענות ארגוני הלהט"ב. התופעה של חובשי כיפה הצועדים במצעדי הגאווה איננה ברורה מבחינה אידאולוגית אך היא קיימת, וגם אותם המתנגדים מסתפקים לרוב במחאה רפה או מאמצים אסטרטגיה של שתיקה. עם טענותיהם של הפוליאמורים יהיה הרבה יותר קשה להתמודד. צפו למאמרים תורניים שמעלים על נס את יעקב אבינו כאבי הפוליאמורים, ושמא את דוד המלך או את בנו שלמה. פלפולים הלכתיים יכתבו על סיומו של חרם דרבנו גרשום ועל הזכות הטבעית למשפחות שבהן יותר מבת זוג אחת. כל אלו לא יבחינו כמובן בין זכותו של הגבר לשאת מספר נשים לזכותה של האישה להיות עם מספר גברים. במאה ה־21 אפליה שכזו לא תתקבל, ושוב המגזר הדתי־שמרני ימצא את עצמו שותק ונכלם.
ומה הצעד הבא? לאחרונה פרסם ד"ר יאיר כספי פוסט ובו הוא מציג את דבריה של אחת מתלמידותיו. היא מספרת על תופעה חדשה שנשמעת לו כמופרכת. מפגש זוגות, שהמשותף להם הוא יחסים בתוך המשפחה: אח ואחות, אב ובת, אם ובנה.
הנה חלק מהטיעונים שלהם: "כל מה ששני מבוגרים עושים בהסכמה הוא עניינם הפרטי בלבד", "אין לאיש זכות להתערב באהבה". והנה כמה ציטוטים: "אחי תמיד היה הגיבור שלי. בכל הבחורים שאתם יצאתי חיפשתי אותו. עד שהעזתי להכיר ברצון האמיתי שלי". "ניסיתי להחליף אותו בדמויות אב אחרות, היה לי רומן עם מורה בתיכון… אבל זה לא היה לגמרי זה". והאיש שלצידה אומר: "לא היה בינינו כלום כשהיא הייתה ילדה, אבל עכשיו, כשהיא אישה צעירה ועצמאית, אני לא רואה איך יש למישהו זכות לשפוט אותנו". ולקינוח בחור אחד מספר שניסה נשים וניסה גברים ולא מצא נחמה עד שגילה שאמו צדקה כשאמרה: "איש בעולם לא יאהב אותך כמו אמא שלך". תגובות הגולשים הן גועל ודחייה אבל כשהצגתי את הדברים בפני קבוצת סטודנטים וסטודנטיות לא היה לאף אחד מהם שום טיעון ענייני נגד. חלקם, נאמנים לעקביות הרציונלית, אף הסכימו לתמוך, "רק שזה יהיה בהסכמה, ושלא תהיה פגיעה".
כל הטיעונים בעד הלהט"ב ובעד הפוליאמוריה תקפים גם כאן: "האהבה מנצחת", "זה דבר טבעי שהתקיים בהרבה תרבויות", וכמובן "לאיש אין זכות להיכנס לחדר המיטות שלי". דגלי החופש, הליברליזם, הגישה הביולוגית־אבולוציונית והסימוכין ההיסטוריים יתנוססו גם מעל התנועה הזו. לפני 15 שנה היה נראה מופרך שזוגות הומואים ולסביות יצעדו בגאווה ברחובות הערים, היום הפוליאמורים מרימים את ראשם ובעוד 15 שנה גם הזוגות הללו יצעדו בגאווה, וסביבם יוצגו סרטים ומחזות.
רק המחויבות הזוגית תשרוד
כיצד ניתן להתמודד עם הגל העכור? אלו האמונים על משנת הרב קוק, שמדגישה את הקדושה שבטבע ואת החיבור לחיים הטבעיים, מתקשים להציב עמדה ערכית נגד התופעות הללו, החל מקיום יחסים לפני החתונה, דרך להט"ב וריבוי זוגות וכלה ביחסים בתוך המשפחה. הכול קיים בטבע הביולוגי שלנו, והכול התקיים בחברה האנושית כבר לפני אלפי שנים, אז כיצד ניתן להתנגד לזה? האם באנו להתנגד לטבע האנושי?!
אלו האמונים על היסודות הליברליים ודאי מתקשים בהצגת עמדה נוגדת. בשם איזו זכות ניתן להתערב בחייהם של אנשים בוגרים הפועלים מרצונם החופשי?!
כדי להבין את הרקע לפריחת התנועות הללו יש להציע מבט כולל, היסטורי ותרבותי. יחסי מין אצל בני אדם, כמו אצל בעלי חיים, לא היו נתונים לחוק או לנורמה מחייבת. כולם עשו עם כולם מה שהם רצו. היהדות טענה שהמחיר של זה היה מבול. כניסת החיות אל התיבה בזוגות נועדה לעצב את היחס למין. רק מי שיפתח מחויבות זוגית ישרוד. יחסי מין שאינם חלק ממערכת זוגית סופם אנדרלמוסיה וכיליון. חז"ל הוסיפו לכך את ממד המחויבות הממונית, שמהווה עד היום חסם משמעותי בדרך לפירוק הנישואין.
הנצרות והאסלאם חלחלו את הנורמות הללו עד שהן כבשו את העולם המערבי. זוגיות קבועה וילדים משותפים הם לא גורלו הטבעי של האדם, זהו עיצוב תרבותי שהתקדם בדרך המהמורות של ההיסטוריה. בטבע זכרים מתכחשים לצאצאיהם, ורק חוק מלאכותי מביא את הגבר לשלם מזונות למי שאין לו בה עוד עניין כלשהו. חוק זה, שבדת היהודית הוא תנאי הכרחי למעשה הזיווג, הפך במשך השנים לנורמה מחייבת בתרבות המערבית.
העידן המודרני מאס בדת, וההתנערות מהמחויבות לזוגיות היא המשך לכך. מוסד הנישואין הנשלט על ידי הרבנות הנו שריד כמעט אחרון לשלטון הדת, וכעת תורו להיות מקועקע. בל נטעה, הפקרות מינית וניאוף היו תמיד, אך מה שנתפס לאורך ימי הביניים ועד לא מזמן לסטייה תרבותית (דוק, "תרבותית" ולא "סטייה אנושית"), מוצג כיום כהתפתחות תרבותית וכשיא של קדמה. בגידה בברית הנישואין נתפסת כיום כתנועה של שחרור ושל חופש. ההפקרות המינית מגייסת לעזרתה את מדעי הביולוגיה, האנתרופולוגיה וההיסטוריה, וממצאיהם – הנכונים כשלעצמם – נתפסים כהצדקות לקביעת נורמות תרבותיות וערכיות.
אולם, מנקודת מבט היסטורית־דתית, נראה כי חזרנו לעידן עובדי האלילים. פירוק מוסד המשפחה, למרות כל המילים היפות הנכרכות בו, איננו צעד קדימה אלא חזרה בזמן. תרבות שמקדשת את ה"אני" האינדיבידואלי, שרודפת אחרי הנאות ושרואה את תכליתה בסיפוק התשוקה האישית, הייתה בכנען, בפרס, ביוון וברומא העתיקות.
המהפכה שחוללה היהדות לא הצטמצמה לתחום התיאולוגי – "אל אחד". היהדות שאפה גם, ואולי בעיקר, לעצב את חיי החברה ואת המסגרת המשפחתית. היא נלחמה בשלטון העריצים, בעבדות ההמונים ובהפקרות המינית שמילאו את מרחבי הציוויליזציה העתיקה. היהדות מעולם לא באה בשם הטבע ומעולם לא ניסתה לחקות אותו. היא באה בשם הא־ל וניסתה לעצב את הטבע: גם את טבעה של החברה האנושית וגם את טבעו של האדם הפרטי.
המחויבות למצוות סיני
נאמנות היהדות, כפי שביטא ר' יהודה הלוי, אינה שמורה לא־לוהי בראשית אלא לא־לוהי סיני. המחויבות שלנו, כפי שקבע הרמב"ם, היא למצוות שניתנו בסיני, ולא למנהגים שנהגו בדורות שלפני כן. תשובה זו, כפי שהייתה טובה לטורנוסרופוס, טובה עדיין למאה ה־21, מסע עיצוב הטבע טרם הסתיים: טבעי והגיוני לקיים יחסים לפני החתונה, טבעי והגיוני לקיים מערכת יחסים פתוחה אחרי החתונה. טבעי והגיוני לחשוק בבני זוג מאותו המין, טבעי והגיוני גם שאב יחשוק בבתו ובן באמו. לכל אלו ישנם שפע של תקדימים היסטוריים, הם לחלוטין מעוגנים בטבענו הביולוגי והכסות הליברלית תפרוס עליהם בחדוה את כנפיה המקושטות.
היהדות ההיסטורית נלחמה בכל אלו. בשעבוד לטבע היא ראתה עבודת אלילים, ובתוקף רב היא דרשה להשתחרר ממנו. הטבע אומר: תרצח, תגנוב, תנאף, תחמוד, והיא אמרה לכל אלו – לא. היהדות ניצחה. כמובן עדיין ישנם רוצחים, גנבים וחמדנים, אך התרבות המערבית בזה להם. גם הנואפים סופם לבוז. היהדות החדירה לתרבות המערבית את הזכות לשוויון, ואת הזכות ליום המנוחה. גם אלו אינם מעוגנים בטבע הביולוגי ובוודאי שהם נטולים שורשים היסטוריים. השוויון ויום המנוחה הם דוגמאות ליכולת האנושית להתגבר על הטבע ולעצב את ההיסטוריה. גם ברית הנישואין ומוסד המשפחה הם ניסיונות לעצב את טבעו הביולוגי של האדם.
היהדות טוענת שהאדם איננו סוג של פרימט. זו אינה טענה ביולוגית וגם לא בהכרח עובדה היסטורית. גם אם מבחינה אבולוציונית נוצרנו כתוצאה ממוטציה גנטית ומתהליך של בררה טבעית, היהדות מבקשת לספק לאדם נרטיב חלופי: הננו מעשה ידיו של הא־ל, ותפקידנו לשמור את גן העדן שהוא יצר עבורנו. איננו מתהלכים על פני האדמה כחיות המחפשות טרף אלא כמי שאחראים לפתח את אוצר הטבע שהופקד בידינו. גם אם נוצרנו "עפר מן האדמה", אנו רואים את עצמנו כ"אם כל חי". תכליתנו אינה מסתכמת בסיפוק גירויים ובייצורם מחדש, אלא יש לנו ייעוד אנושי ורוחני.
שלל התנועות הליברליות המבקשות להכיר ב"זכות ל…" והתומכות את טענותיהן בטבענו הביולוגי ובנורמות של העת העתיקה אינן מסמנות עבורנו את קו העתיד. הן בסך הכול מבקשות לחזור לטבענו החייתי. זה מובן לגמרי ואפילו מתבקש. אך לנו, כאז כן עתה, יש מסר ברור ודגל להרים. האנושיות עדיין מחכה שנעצב אותה.
