"אני מפרידה בין השייכות החברתית שלי לבין העולם המקצועי שלי"

לאחרונה קיבלה אורה ויסקינד־אלפר את תואר הפרופסורה שלה, ובכך הפכה לאחת הנשים החרדיות הבודדות בארץ שזכתה בפרופסורה על ידי הוועדה העליונה למינויים של המל"ג במדעי הרוח. ויסקינד־אלפר, ראש התוכנית לתואר שני בהוראת מחשבת ישראל ותורה שבעל פה במכללה ירושלים, לא רואה סתירה בין התואר לבין היותה שייכת לחברה החרדית, ואף על פי כן היא מודעת לעובדה שהיא חריגה. "זה נכון שכל עוד את עוסקת בתחום של חול זה מקובל שאישה תתקדם במדעים או בעבודה בשירותים סוציאליים שונים, ואפילו מעריכים שיש לה מיומנויות שונות. אבל זה פחות מקובל שאשה תתקדם בתחומי הרוח והקודש", היא מודה.

איך מקבלים אותך בסביבה הקרובה?
"אני חושבת שאחת הבעיות של העולם החרדי זו השיפוטיות, אבל אם את לא חושפת את עצמך להיות נשפטת אז מקבלים אותך. פעם נסעתי עם מורה מבית ספר חרדי. לכאורה אנחנו נורא שונות, אבל כשאנחנו מדברות אחת על אחת יש יותר פתיחות ממה שאנשים חושבים".

"אני מפרידה בין השייכות החברתית שלי, שזה המקום שבו אני גרה, איפה שאני מתפללת, ובין העולם המקצועי שלי. במרחב החברתי אני לא צריכה להבליט את הצד המקצועי באישיות שלי. זה לא שייך לשם. מהצד השני, בעולם המקצועי, העובדה שאני חרדית לא מהווה בעיה. אותם גברים שזה מאיים עליהם לא נמצאים שם ממילא. למעשה, בשורה התחתונה, בשביל הקהילה, אם אישה מתנהגת בצניעות ולא עוברת על הכללים ההלכתיים, אין סיבה לחשוד בה".

עם זאת, אלפר כן לוקחת בחשבון את העובדה שהיא אישה ביחס לעבודתה. "דווקא בגלל המעמד של אישה שעוסקת בתורה, בגלל שיש איזה ספק שאולי היא לא תהיה רצינית, זה גורם לי להיות הכי רצינית, לבדוק את עצמי שוב ושוב לפני שאני מפרסמת", היא אומרת. "אני מרגישה שאני צריכה להיות מכוסה. אם אני בחזית אז יש סיכוי שמישהו יבוא וישאל 'האם האישה הזאת יודעת על מה היא מדברת?'. אני רואה מחקרים של גברים אחרים שהם פחות מפחדים ופחות מקפידים על כל הכללים, יותר מרשים לעצמם לעגל פינות".

היא אם לששה ילדים. ודווקא משום כך חשוב לה לעודד נשים דתיות וחרדיות להמשיך הלאה לתארים מתקדמים, דבר שרבות מהן מוותרות עליו לטובת גידול המשפחה. "אני אישית לא חושבת שוויתרתי על שום דבר. הילדים שלי אומרים שלא חסר להם שלא ישבתי איתם בגינות. 'למה אמא צריכה לשבת בגינה? ילדים רוצים לרוץ עצמאית', הם טוענים. הילדים מאוד התגאו בי. נתתי להם הרבה עצמאות, הנקתי את כולם שנה וחצי, הייתי אמא כמו שצריך".

במסגרת עבודתה במכללה ירושלים אלפר מלווה לא מעט נשים דתיות בהתלבטות לגבי חיי אקדמיה. "אני מאוד מעודדת אותן להמשיך לדוקטורט, וחושבת איתן יחד איך ניתן לארגן את החיים כך ששום צד לא ייפגע. נשים דתיות צריכות הרבה עידוד, הן צריכות לדעת שזה בסדר לרצות להתקדם באקדמיה וזה מיטיב עם המשפחה ועם החברה. אין סיבה להרגיש אשמה או אנוכית. אם הקדוש ברוך הוא נתן לאישה שכל ורצון לעשות עם עצמה משהו גדול, היא חייבת לעשות עם זה משהו. אם היא לא עושה את זה, זה העוול האמיתי. כל אישה צריכה לשאול את עצמה בשביל מה אני בעולם".

מסע אל היהדות

אלפר, 57, נולדה בפנסילבניה למשפחה יהודית רפורמית, אחת מחמישה ילדים. היא היחידה מבין הילדים שכיום שומרת מצוות. "הם כולם אנשים טובים ותורמים לחברה בדרכם. יש לי אח רופא ואחות עובדת סוציאלית".

כשסיימה תואר ראשון בספרות בארצות הברית, החליטה להמשיך לתואר שני ולדוקטורט. כדי להתקבל לדוקטורט הייתה צריכה ללמוד שפה נוספת, ואלפר החליטה ללמוד גרמנית בגרמניה, שם נחשפה ליהדות אחרת ממה שהכירה. "התחלתי ללמוד בהיידלברג, ובאחת המחלקות באוניברסיטה היו לימודי יהדות. למדו שם סטודנטים לתיאולוגיה שבין היתר למדו יהדות. המרצים היו יהודים מהארץ, רובם ממוצא גרמני, שהיו בשבתון ובאו ללמד שם, והתחלתי ללמוד על המסורת היהודית.

"נחשפתי לכוזרי ולכוכב הגאולה של רוזנצוויג, שהוא הספר שהיה אולי המשמעותי ביותר בתהליך שעברתי. רוזנצוייג עצמו כמעט התנצר, והוא מסביר את היהדות מתוך אמונה דתית כללית. זה היה נגיש לי, הכרתי אנשים טובים וחכמים, טובי לב, שסייעו לי בדרך".

בשלב מסוים הבינה שהיא רוצה להכיר את היהדות לעומק. "היו לי ידיעות, אבל הייתה לי גם בורות מאוד גדולה. אחד המרצים בגרמניה המליץ לי לבוא לישראל והבטיח לעזור לי. היהדות עניינה אותי לא בפן הדתי, אלא כתרבות, שפה, תוכן. לא חשבתי על תורה וחוקים, לא רציתי שיגידו לי מה ללבוש, מה לאכול ואיך לציין את השבת. הצד האינטלקטואלי עניין אותי יותר, ועם הזמן בניתי קשר אישי עם המסורת היהודית. הבנתי את מהות התורה ואת חשיבות המצוות".

אלפר לא מגדירה את עצמה כבעלת תשובה. "אני לא משתייכת לשום זרם. אנחנו משפחה ירושלמית. הבנות לומדות בבית יעקב. אני לא נראית חריגה. אני יודעת את הקודים החברתיים של החברה החרדית, ומכבדת אותם. הילדים לא מגדירים את עצמם כילדים של בעלי תשובה. כששומעים שנולדתי למשפחה רפורמית אז יש אנשים שיכולים להרים גבה, אבל רוב השכנים שלי לא יודעים על זה".

איך המשפחה שלך, במיוחד ההורים, קיבלו את השינוי שחל בך?
"יש בזה קושי מסוים, אבל ההורים שלי מאוד מכבדים אותי. הם מכבדים ערכים, גם אם הם לא הערכים שלהם. קיבלתי מהם הרבה מאוד תמיכה כל השנים, עם כל הקושי והשוני. אני רק יכולה לברך על זה".

כמי שחיה בישראל וכל משפחתה בארצות הברית, היא יכולה לספר מקרוב על מערכת היחסים בין ישראל ליהודים בארצות הברית. "לכל השכבה הסוציאלית שהמשפחה שלי שייכת אליה אין בכלל כלים כדי להבין את המצב בארץ, ולהבחין בין הגדרות של יהודים מסוגים שונים. עד היום אבא שלי, שקורא את כל העיתונים, לא מבין, למשל, את ההבדל בין נטורי קרתא לחרדים. באופן כללי בישראל אפילו החילונים הם הרבה יותר דתיים מרוב הדתיים בארצות הברית. כמי שבאה משם אני מרגישה שיש הרבה עבודה לעשות כדי לגשר בין יהדות ארצות הברית לישראל".

לצד עבודתה במכללה בירושלים, אלפר מלמדת קורסי יהדות בקריה האקדמית אונו. "אני נתקלת שם בסטודנטים שלא מגדירים את עצמם דתיים בכלל ובכל זאת הולכים לשיעורי תורה וצמים ביום כיפור. כל ההווי החברתי והמשפחתי שלהם הוא יהודי. כל זה שונה בארצות הברית. גם שם יש השתייכות לקהילה, אבל הערכים הם ערכים הומניים, ולא יהודיים בהכרח. אחותי יכולה לעבוד בארגוני נשים שעושים חסד עם הומלסים, לאו דווקא עם יהודים. העשייה הקהילתית לא מוגדרת לפי השיוך היהודי. הם רואים את עצמם בשירות העולם, חסד במובן הכללי, להיטיב עם הזולת".

הדמיון אצל ר' נחמן

בגיל 23 הגיעה אלפר לארץ בלי לדעת עברית. היא למדה באולפן ושנה לאחר מכן התחילה את התואר השני שלה בספרות כללית. עבודת התזה שלה השוותה בין הספרות הפנטסטית של הסיפור הקצר הגרמני לבין סיפורי רבי נחמן מברסלב. רבי נחמן חי במזרח אירופה בשנות העשרים של המאה ה19, ואילו בגרמניה, במערב אירופה, באותה תקופה נכתב הסיפור הקצר. בסיס ההשוואה הייתה הרומנטיקה האירופאית והזיקה בינה לבין עולם הדימויים של רב נחמן.

"כתבתי על הטבע בשני סוגי הסיפורים, המוזיקה, הניגון, על ההשקות בין שני הז'אנרים", היא מספרת. שני המרצים שהשפיעו עליה באוניברסיטה העברית היו פרופ' סטפן מוזס, יליד אלזס, שכיהן כפרופסור לחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים והקים בו את החוג לספרות גרמנית, ופרופ' יעקב אלבוים מהחוג לספרות עברית. שניהם ליוו אותה בעולמו של רבי נחמן ובעולם הספרות בכלל.

"רבי נחמן ידוע בעולם הדמיוני העשיר שלו. ניסיתי להבין איך הוא משתמש בכל חומרי הגלם שלו ממזמורי תהילים, מהזוהר, כיצד הוא לוקח דמויות והן מתחילות לדבר אחת עם השנייה. ניסיתי לפענח את הקודים והסודות שלו. זו עבודה שאפשר לעשות בכל יצירה ספרותית, רק שכאן עולם המושגים שלו מסורתי יהודי". גם את עבודת הדוקטורט שלה הקדישה לסיפורי רבי נחמן. הפעם התמקדה בממד הפנטסטי בסיפורי רבי נחמן.

הייתה השפעה של מושא המחקר שלך על חייך?
"למדתי המון מהמחקר. מה שמשך אותי בדמותו של רבי נחמן היא העובדה שהוא התמודד כל חייו עם האתגרים הבסיסיים של אמונה, הערכה עצמית, מה המקום שלי בעולם, מה הייעוד שלי. כל השאלות שכל אדם צריך לשאול את עצמו, וגם אני שאלתי את עצמי. הוא דיבר על התהליכים שלו, התמודד עם העצבות והייאוש. חלק מאוד משמעותי בכל היצירה שלו היה התמודדות עם מצבי רוח, במיוחד אלו הקודרים יותר. רבי נחמן היה אדם שהבין מה זו קדושה. הייתה לו כמיהה לקדושה ואמת. הוא דמות עוצמתית שיכולתי בהרבה נקודות להתחבר אליו.

כשקיבלה את הדוקטורט היא לא נחה על שמריה. "לקחתי על עצמי אתגר להרחיב את הידיעות שלי. למדתי מגוון קורסים במגוון תחומים, ולימדתי במקום מאוד מקבל שהאמין ביצירתיות הזאת, במכון לנדר. כל דבר שרציתי לדעת עליו יותר – פשוט לימדתי קורס בנושא. דמות חסידית מרתקת שהגעתי אליה הייתה הרב גדליה רבינוביץ מליניץ. אל דמותו החסידית המופלאה נחשפתי דרך נינו המתגורר בירושלים, שנתן לי הצצה לכתביו, ביניהם אוסף מכתבים מרתק שהותיר. כתבתי מאמר על החיים שלו מתוך המכתבים שלו".

חסידות קטנה אחרת שהעסיקה אותה היא חסידות איזביצ'ה־ראדזין, ובמיוחד רבי יעקב מראדזין והספר "בית יעקב". "במקביל להוראה ולהורות למדתי במתן אצל הרב דניאל אפשטיין. הוא דמות גדולה בחיים שלי, בעל דוקטורט מהסורבון המשלב בין האקדמיה לעולם התורני. הוא לימד 'בית יעקב' ודרכו נחשפתי לספר הזה. כשהייתה לי שנת שבתון, החלטתי שאני כותבת עליו ספר, ובו ניסיתי להגדיר נושאים גדולים שהוא עוסק בהם. הנושאים שבחרתי לא היו נושאים קלאסיים. למשל, אחד הפרקים עוסק בנשיות. ה'בית יעקב' עוסק לא מעט בדימויים של נשיות".

שוברת את הסטיגמות

אנחנו נפגשות במכללה ירושלים, שם, כאמור, היא מכהנת כראש התוכנית לתואר שני בהוראת מחשבת ישראל ותורה שבעל פה, יחד עם הרב פרופ' כרמי הורוביץ.

מדובר בתוכנית לימודים של שנתיים הכוללת שתי תוכניות במקביל, האחת לנשים והשנייה לגברים. לדבריה, "הקורסים בכל תוכנית מותאמים לאוכלוסייה. אצל הנשים הן לומדות יותר בכיוון הפסיכולוגיה בתורה שבעל פה ומתמקדות במדרש. הגברים עוסקים יותר בספרות ההלכתית, בשו"תים ובפסיקה".

אלפר עצמה מרצה רק בפני הנשים. "זה עניין של רגישות לאוכלוסייה. לומדים כאן גברים מכל הסקאלה הדתית־חרדית וזה לא מתאים להם שתרצה מולם אישה. אחד הייעודים שלנו הוא לתת להם מענה.

"אני גם לא רוצה לעמוד בפני גברים. פה זה לא מתאים. במקומות אחרים אני כן מלמדת גברים, למשל בקריה האקדמית אונו . אני מרגישה שם שזה קידוש השם, לראות אישה חרדית שמתקשרת איתם, מבינה את המקורות ויכולה לקשר ביניהם לבין העולם התורני. זה עושה משהו גם מבחינה חברתית וגם אישית. יש הרבה סטיגמות על העולם החרדי ולהפך. אני שמחה לשבור כמה מהן".

ביישוב טלז־סטון שבו היא מתגוררת היא מעבירה לא מעט שיעורים בפני נשים חרדיות, בין היתר בפרשת שבוע ובמחשבת ישראל. "יש הרבה נשים חרדיות שלמדו ויש להן צימאון לרעיונות וחשיבה יותר מפותחת משיעור מוסר או הלכה סטנדרטי חרדי".

ועדיין, באקדמיה בתארים מתקדמים כמעט לא נראה נשים חרדיות. למה זה קורה?
"כי הן שמות את המשפחה במקום הראשון, זה מאוד קשה להקדיש את עצמך למשפחה וגם להתקדם בדברים אחרים. צריך הרבה משמעת עצמית, ילדים שמשתפים פעולה. אבל זה בהחלט אפשרי. עם הרבה רצון טוב, גמישות ועבודה קשה. אני ההוכחה".