משלי הוא ספר שאי אפשר להפסיק ללמוד אותו ולקרוא בו. כמו מבעד לקלידוסקופ שדרכו נראה העולם בצבעים שונים, כך ספר משלי מציג בפנינו דמויות שונות שבצורה זו או אחרת מאפיינות את עולמנו. כוונתי לעולמנו האקטואלי ולא רק העולם העתיק שראה המחבר הראשוני. הספר מעבד, מצד אחד, את הממד הפוליטי והכלכלי של המציאות, ומצד שני את האופי של קיומנו התרבותי והדתי. בואו ונעמוד על שתי דמויות מתוך אלה: הלץ והפתי, ואליהן יתווספו דמות שלישית ואף דמויות נוספות ברקע.
כמו יונה פותה
עיון בספר מלמד אותנו שבני האדם, בחייהם הכלכליים ובאמונתם הדתית, מתמודדים בין שני אבות טיפוס המצויים בקטבים מנוגדים. הראשון הוא זה של הפתי, המתואר בקביעה הקלאסית (משלי יד, טו): "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר". ואכן, הנביא הושע (ז, יא) המזהיר שבזמן קרוב יעמוד העם במלחמה טרגית משתמש בדימוי של היונה הפותה: "וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה, אֵין לֵב". זאת יונה המתפתה בקלות, אין לה לב מבין, והיא אינה רואה את הפח הטמון לרגליה. כדברי הכתוב (משלי א, יז), הם טועים לחשוב כי "חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָּל בַּעַל כָּנָף". הזרעונים הפזורים ברשת נתפסים בעיניהם כאילו ניתנו חינם, וללא סיכון ניתן לאכול אותם. אלא שהמציאות מרמה: הפיתויים אינם אלא מלכודות.
עד כאן צד אחד. בקוטב השני של הקשת מצוי הלץ. הליצנות מתבטאת בציניות, בטענה שאף אדם אינו פועל לפי ערכים ועקרונות, ומתחת לכל מעשיו האידיאליסטיים, לכאורה, מסתתרים כדאיות ואינטרסים אגואיסטיים. הלץ דוגל בניהיליזם, השלילה המוחלטת של הערכים הדתיים והמוסריים, כולל בכל הנוגע לקשרים הכלכליים וליחסים הפוליטיים הבריאים בין המדינות.
הדמויות הללו הן בעייתיות. בניגוד אליהן, מוצאים אנו במשלי דמות שלישית: הנבון – הדמות המחפשת דעת, כלומר זה המנסה למצוא את מקומו הנכון בקשת הרעיונית שבין האמונה והביקורת.
הצבוע החז"לי
שתי דמויות שליליות דומות לאלו מציג התנא הגדול רבי יהושע בן חנניה במשנה (סוטה ג, ד): "חסיד שוטה ורשע ערום… הרי אלו מבלי עולם", כלומר הורסי האנושות. החסיד השוטה הוא, לדעתי, יורשו החז"לי של הפתי, אדם שמתחת לחסידותו הכנה מסתתרת שטות, ו"הרשע הערום" הוא דמות חדשה מסוכנת יותר. בתלמוד הירושלמי נמצאת הבנה מעניינת של דמות זו: ר' זריקן בשם רב הונא (ירושלמי סוטה ג) מאפיין את הרשע הערום כמי ש"מורה קלות על עצמו וחמורות לאחרים", כלומר שמקל לעצמו ומחמיר לאחרים. לפנינו דוגמה לצביעותו של אדם המופיע כצדיק, אך לובש בגדי בגידה ומעילי מעילה.
הצביעות והמרמה מצויות בכל תחומי החיים. חז"ל דיברו על מי שאין תוכו כברו, ספר משלי (כו, כד) מתארו כמי שאין פיו ולבו שווים: "בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה", והמלבי"ם פירש: בִּשְׂפָתָיו, בדיבורו החיצוני, יִנָּכֵר שׂוֹנֵא, יסתיר שנאתו כאילו הוא אוהב, וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית עצות איך לרמות – ולהפיל לשחת את יריבו. "ובנמשל", מוסיף המלבי"ם, "מדבר [הפסוק] מן הצבוע שמחניף בשפתיו ולבו רחק ממנו, בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שהוא מאמין ועובד ה', ומרמה בלבו". את הסכנה שבצביעות ביטא באופן מופלא ר' נחמן מברסלב כשכתב (ספר המידות): "רשעים אינם מבלבלים אותנו מעבודתנו בעברות שעוברים, כמו שמבלבלים אותנו במצוות שהם עושים".
תצילנו מן השקרנים
החכם במשלי פוסק "פֶתִי יַעְרִם". הפתי מאמין יותר מדי באנשים. בגלל זה מבקשת החכמה "לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה" (משלי א, ז), וזאת כדי שהפתי יוכל להבין את המלכודות שהרוע מניח לרגליו. הפתי זקוק לערמה שהיא יכולת הפעלת ביקורת אך כזו שלא תהפוך למרמה. הוא זקוק ל"דעת" – היכולת להבחין בין שטר אמיתי לבין המזויף, להבדיל בין מורי־דרך אותנטיים לבין ה"מאשריך מתעים", שעליהם דיבר ישעיהו (ג, יב) – אלה שהיו חייבים להוביל אותך בדרך הישר ומתעים אותך. הערמה חייבת להילחם נגד המרמה. או אז, כדברי רבי צדוק הכהן מלובלין (קומץ המנחה ב, נו), הופך הפתי לתם, בעל שלמות.
ואולי על כך מן הראוי להתפלל בעקבות ר' נתן תלמידו של רבי נחמן מברסלב: "על כן באתי לפניך מלא רחמים, שתרחם עלינו ועל כל עמך בית ישראל, ותשמרנו ותצילנו מן השקרנים והצבועים המתלבשים בטלית שאינה שלהם, ומתפארין עצמן בגדולות ונפלאות בשקר. שמרנו והצילנו שומר ישראל, שלא נטעה בהם ולא נאבה להם ולא נשמע אליהם…" (ליקוטי תפילות, טז). "וזכני להתקרב לצדיקי אמת ולמוכיחי אמת… ותצילני ותבדילני מן התועים ומן מנהיגי שקר אשר כל מלכותם והתנשאות שלהם הוא רק על ידי עזות דסטרא אחרא לבד… והם משתררים ומתגאים על עם דל בחינם, אשר אתה לבד ידעת כמה רעות הם גורמים, חס ושלום" (תפילה שסג).
כדי לסיים את רשימתי מבקש אני להתייחס לכמה שורות נוספות ממשלי (יז, כז) "חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת, ויְקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה. אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן". נראה לי שהבנת הטקסט הוא שהשותק יופיע כחכם, ומי שאוטם את שפתיו יופיע כ"איש תבונה". והמסקנה היא ש"גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב". גם רעיון זה שבמשלי נשאר נכון עד היום.
