הרב יהודא ליאון אשכנזי (אלג'יריה 1922 – ישראל 1996), או בכינויו הידוע, "מניטו", הוא קצה קרחון של תרבות יהודית מקבילה, לרוב בלתי מפוענחת עבור מדעי היהדות והאורתודוקסיה המודרנית. ספרו של ד"ר יוסף שרביט הוא הזמנה נוספת שלה אנו זוכים להתוועדות עם דמות ייחודית זו. "נוספת", כי קדמו לשרביט חיבוריהם של גבריאלה בן שמואל, רוני קליין וספי גלדצהלר. אלה, בצד ספרים וכרכים חשובים שהולכים ונערמים על שולחננו מפרי עטו או שיעוריו של מניטו, יוצרים מסה קריטית של כמות ואיכות, ההופכות את מניטו לאחד האישים הבולטים בשדה המחשבה היהודית במאה ה־20.
שרביט הוא מחלוצי המחקר של מניטו וספרו פורש סיכום מרשים של עמלו הפורה, שעתה הפך לספר גדוש ומלמד. הספר חובק את קורות חייו של מניטו, ייחודו, משנתו ההיסטוריוסופית, גישתו בדבר יחסי ישראל והעמים, עולמו ההלכתי והתמודדותו עם השואה. כל אלה הם חלונות היסטוריים והגותיים שיש בהם תובנות עומק לשוחרי המחשבה היהודית בכלל וההגות היהודית של יהדות צרפת וצפון אפריקה בפרט.
אולם מכל האוצר הבלום הזה ברצוני להתרכז בדיון ששרביט נוגע בו בפרק הרביעי של ספרו. זהו המאבק על דמותה של אקדמיה עברית. נוסח אחר: על טיבה של "האסכולה הפריסאית" לחכמת ישראל וביקורתה על קודמותיה. סוגיה זו טומנת בחובה את אחד המאבקים הגדולים בתולדות המאות ה־19 וה־20 סביב "מדעי היהדות" ואבקש לפרוש ויכוח זה בשורות הבאות.
מדעי היהדות
לא היה קל להיות יהודי במאה ה־19. היהודים נדרשו להגיב לרוחות של סלידה נוצרית מהם; בוז פילוסופי לדת מול אתגרי המודרנה; התמודדות מול רוחות אנטישמיות; ניכור של יהודים מיהדותם "המאובנת"; קריסת החינוך היהודי והיציאה אל המרחב הכללי וריבוי המרות דת מהיהדות החוצה. העולם היהודי הגיב וכונן את "חכמת ישראל", הן לשם "תשוקת המחקר" לשמו הן לצורך התגוננות מול טענות נוצריות ויצירת כלים היסטוריים־ביקורתיים שיאפשרו בסופו של דבר לשנות את היהדות ברוח הזמן החדש. במסגרת זו צמחו שני מסלולים של "מחקר היהדות" – במערב ובמזרח. שניהם נענו לאתגר באופנים שונים אך דומים.
במערב צמחה "חכמת ישראל" תחת ניצוחם של אברהם גייגר (אבי הרפורמה), משה שטיינשניידר ואחרים. מגמה זו ביקשה שיהודים ישתלבו בגרמניה ורצתה להפוך את היהדות ל"חלון ראווה" מכובד ומודרני. נתבע מהיהדות להסתגל לחדש ולוותר על הישן שנתפס כ"ירושה מכבידה" (המגולמת בגטואיות, סבל העבר, תקוות משיחיות שאבד עליהן כֶּלַח ולאומיות שיוצרת בידול וניכור). מולה הוצבו חזון "אוניברסלי" (למעשה, גרמני) והסרת חסמים לאומיים (של מצוות, שמטרתן הרחקה ובידול). היעד: אמנציפציה, חירות, השתלבות והיקלטות עד טמיעה. מקורות היהדות נלמדו תחת ביקורת היסטורית ופילולוגית, שהבהירה שמצוות רבות נוצרו לשם היבדלות מהלא יהודים וכולן – כמו כל דת ותרבות – מושפעות מסביבתן. ממילא הובהר שאין ביהדות איזה "ערך מוסף" ייחודי ונבדל.
מחקר "חכמת ישראל" זה היה סלקטיבי והביא לחלון הראווה רק מה "שניתן לשמוע" בהקשרים אוניברסליים (ובהקשר זה, ספרות הקבלה שגרשום שלום, בבואו לארץ כציוני, הוציא מה"בוידם" והפכה לענף חשוב של מחקר מחשבת ישראל הייתה "חריג ציוני" שהציונות איפשרה). שטיינשניידר טען שמחקר "חכמת ישראל" הוא סוג של "הלוויה מפוארת" של היהדות וכך ראוי שיהיה.
במקביל נוצר זרם מחקרי בנוסח מזרח אירופה (וממוביליו של זרם זה: זכריה פרנקל). זרם זה נלחם על המשך הנאמנות לדת היהודית. היהדות, לטענתם, תמיד ידעה גמישות פנימית־מובְנֵית והיא סוד כוחה והתפתחותה של ההלכה (מגמה לעומתית לאתוס האורתודוקסי החרדי). גם גישה זו העלתה על נס את שילוב הדת והמודרנה ואת חיוניות לימוד ההיסטוריה וביקורתה. לדעת זרם זה, חשיפת העבר היא מצע חיוני לבניין העתיד והתחדשותו. זה היה בסיס בית המדרש לרבנים בברסלאו (שהיה מסד של "היהדות הפוזטיביסטית־היסטורית" – ולימים היהדות הקונסרבטיבית בארה"ב).
האסכולה הפריסאית
שרביט, בספרו החשוב שלפנינו, משרטט בפרישה רחבה את כינונו של הזרם השלישי, הלעומתי לשני הזרמים הקודמים: "האסכולה הפריסאית" של חכמת ישראל. ייסדוה ארבעה: אדמונד פלג, אנדרה נהר, אליאן אמדו־לוי־ולנסי ועמנואל לוינס והשתתפו בה רבים נוספים (ששמם לא הוטמע בפנתיאון האקדמיה הישראלית): אלבר ממי, רפאל דרעי, תיאדור דרייפוס, בנימין (בנו) גרוס, אלי ויזל, הנרי בארוק, הנרי אטלן, מניטו ועוד.
שרביט מצביע, במיומנות רבה, על לבת המאבק התרבותי שמאחורי מגמה שלישית זו ועל הרקע הפולמוסי הסוער שכונן אותה. אחד הדוברים המובהקים של מגמה זו, חוץ ממניטו, היה אנדרה נהר, פרופסור לגרמנית ומקרא ומי שעמד לאחר השואה בראש המכון למדעי היהדות בשטרסבורג. ביקורתו של נהר נגד רוח מחקר "חכמת ישראל" (מגרמניה ועד ירושלים) הייתה חריפה. ביטוי לכך בתיאור שלו המתייחס לשתי דמויות המבקשות להבין את המקרא: חוקר ביקורת המקרא והפונדמנטליסט הדתי. שניהם, לטענתו, דומים. שניהם רואים במקרא מושא אילם שאין עמו דו־שיח. החוקר "פוצץ את מושא המחקר לאלפי חלקים כדי להוכיח […] ש'האמת' של המקרא תואמת ל'אמת המדעית' שלו". לעומתו, הפונדמנטליסט הדתי מקבל את התורה כמקשה אחת וכופה את "האמת האמונית" שלו על התורה. "ההיסטוריון 'המדעי' מקדים נשמע לנעשה. ההיסטוריון 'הפונדמנטליסט' מקדים נעשה לנשמע".
ואולם, להבנתו של נהר, העם היהודי "לא הקדים נעשה לנשמע. העם היהודי ברגע של ההתגלות צירף […] את הנעשה ואת הנשמע" ב"דיאלוג חי ודינמי". מחקר "חכמת ישראל" של יהדות צרפת מציע דגם מחקרי שבו החוקר מצוי בלימוד שיש בו נגיעה אישית שקשורה לאני, לעם ולעולם. דיון זה חל על אלוהים חי ששותף עם החוקר בדיאלוג. זו לא חקירה של טקסט הניצב מול מוזיאון מת אלא התחקות אחר ליבת חיים (והד כאן לפולמוס החריף של ברוך קורצווייל נגד יומרת "חוקרי מדעי היהדות" להיות דַּבָּרִים של "היהדות", שהמושג "תורה" זר להם).
חזון יהודי אחר
ועתה, גם מניטו גיבור ספרו של שרביט. מניטו, מלמד אותנו שרביט, נבט כחוקר והוגה חינוכי במפגשו עם האינטלקטואל והמחנך יעקב גורדין לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא שהיה, כתיאורו, אחראי לתחיית לימודי היהדות על אדמת צרפת והוא שנטע בלב נהר, רינה (רעייתו) ועמנואל לוינס "את יסודות הוראת היהדות בלא כל תסביך נחיתות או כבלים עצמיים". לגורדין, מתאר מניטו, "אני חב עמוקות את ודאות אחדותה של הנשמה היהודית". אחדות שבה ארון הספרים היהודי יוצא מ"ארכיאולוגיה אינטלקטואלית" למהלך שיש בו התרוממות רוח. רק כך ניתן, כמתואר בספרו של שרביט, לקשור פרטיקולרי באוניברסלי, לשרטט היסטוריוסופיה יהודית הַמּוּבֶלֶת על ידי חזון של "נבואה עברית".
השכלה גבוהה של "חכמת ישראל" צריכה ללמוד טקסט "כאילו מחברו חי לפניו ומדבר". על המורה ללמד את תוכן הדברים כמשויך לקהילה חיה. ושלא נטעה, לימודי הישיבה האורתודוקסית החרדית אינם פתרון, להיפך: הם עלולים להיות הבעיה. ראשית, חכמי יהודי אלג'יריה וצפון אפריקה הציבו מודל נאמנות יהודית הלכתית רכה ופתוחה לעולם השונה מהאורתודוקסיה האשכנזית. ושנית, לא ניתן להחליף מחקר צלול ובהיר בדבקות ישיבתית אקסטטית, שאינה מכירה בחיוניות שבעים הלשונות של חכמת העולם.
מניטו מבקר את ליבת המחקר המצוי: לדעתו, הסטרוּקטוּרָלִיזם – כלומר: נטילת כל דבר והבנתו על פי המבנה הכללי הצורני שלו, והשוואתו למקרים אחרים הדומים לו, ולא על פי תוכנו הייחודי – הוא ליבת ההיגיון המחקרי. זהו, לטענתו, מהלך שמפרק כל פרטיקולריות. הסטרוּקטוּרָלִיזם מבוסס ומפושט מאז שנות ה־60 בצרפת. מוביליו, מתאר מניטו, הם דה סוֹסיר (בבלשנות), לוי־שטראוס (באנתרופולוגיה), פוקו (בפילוסופיה), לאקאן (בפסיכואנליזה) ובארת (בספרות). המהלך הזה שולל משמעות ייחודית כי הוא מזהה דומוּת צורנית לתרבויות מקבילות. כך, מבהיר מניטו, מצליח המחקר לרוקן באופן שיטתי ומקצועי כל ממד פרסונלי.
מניטו נלחם במגמה אינטלקטואלית זו בכל כוחו. עם תובנה זו הוא הסתער על לבם של הצעירים היהודים בצרפת לאחר השואה, שרבים מהם ביקשו להיעלם במרחב הכלל צרפתי. הוא שלף אותם והעמיד מולם חזון יהודי אחר, רווי ייחודיות, דיאלוגי, שפותח את לבם ונשמתם לשמיעת "הנבואה העברית" ששום דבר אנושי לא זר לה.
תורה שיש לה עם
מניטו עלה ארצה ב־1969 ועמו חברי האסכולה הפריסאית: אמדו לוי־ולנסי ונהר (בניגוד ללוינס שנותר בצרפת, מה שהעיד על המחלוקת ביניהם). הראשונים ניסו לבטא את רוח "האסכולה הפריסאית" באקדמיה. מניטו, כדמות רבנית, מביא לשיא את חזונו בייסוד בית המדרש "מעיינות" (1988־1973) ו"מרכז יאיר" (1996־1982). פניו הופנו אל החברה הישראלית והוא נלחם בקוטביות של דתי־חילוני־חרדי ואשכנז מול ספרד.
הוא ביקש להשיב את היהדות מהדימוי המערבי שלה כ"דת" למעמדה כ"אומה". יהדות, כך טען, "אינה אסכולה אקדמאית" ולא באה לעולם למען "אוסף של פרופסורים ותלמידיהם", "ספריות וספרנים". היהדות היא נשא של מסורת של עם. והתפקיד הוא לממש חזון בהיסטוריה. על כן, לימודי ההיסטוריה האנושית הם הכרחיים (והתקיימו בבית המדרש "מעיינות"), אך הם היו מצע ללימוד מוסר, ו"חכמת ישראל" המכוונת ל"נבואה עברית". הצוות שהוביל מהלך זה היה מורכב מיום טוב עסיס, אֵריק כהן, רות רכלברג, עמנואל הלפרין ועוד רבים.
חזונו של מניטו שילב באופן פרדוקסלי אקדמיה ביקורתית, אנליטית והיסטורית עם "יראת שמים" המבקשת אמת בתורת חיים של "נבואה עברית", שיש בה סוד. פיענוחה דורש כלי עיון והשכלה כמו גם לב ונשמה.
אך חזונו של מניטו בבית המדרש "מעיינות" היה הרבה מעבר לאקדמיה. ליבתו – כך אמר בריאיון עם עמנואל הלפרין – בתורה שיש לה עם; בקהילה שיש בה אחדות אבל לא אחידות; שמוקירה ריבוי קולות; באמת של תורה שמבינה ש"לא ניתן להפריד בין ישראל לתורה" (ובהקשר זה היה מניטו תלמיד עמוק של משנת הרב קוק). מגווָנוּת פרדוקסלית זו, שאוחזת את החבל של ההשכלה והתורה בשני קצותיו, הייתה משאת נפשו וחזונו האינטלקטואלי, הרוחני, הדתי והציוני של מניטו. ספרו של שרביט הוא הזמנה נפלאה למסע בחזון זה על שלל גווניו, וראוי להודות לשרביט על הצוהר שפתח לקורא העברי למסורת מופלאה זו.
עִבְרִיוּת וּמעבר להּ
דיוקן אינטלקטואלי של הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)
יוסף שרביט
אדרא, 2018, 314 עמ'
