ואהי להם למקדש מעט – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות (מגילה כט, ע"א)
אם בית המקדש הוא הלב הפועם בגוף האומה הישראלית, הרי שבית הכנסת ובית המדרש הם ליבה הפועם של הקהילה. הלב של בית המדרש חש ומרגיש את השינויים והתמורות החלים בסביבה הרוחנית שבתוכה הוא פועל, וכדי להזרים את דופק החיים אליה עליו להתאים את עצמו אליהם.
בימים עברו הייתה הישיבה מעין מוקד של עלייה לרגל, שאליו היו מגיעים תלמידים שבאו ללון באוהלה של תורה ממרחקים אדירים ולמשך תקופות ארוכות. החזרה של התלמידים לביתם הייתה מתרחשת – אם בכלל – לקראת ימי סוכות ופסח בלבד. כל מי שבא לישיבה קיים בעצמו "הוי גולה למקום תורה", מתוך התמסרות קיצונית ולשם עיצוב של זהות תורנית ייחודית נבדלת מזו של מי שלא זכה לאותה החוויה – בעלי הבתים ועמי הארצות.
אולם ימים חלפו, עם ישראל שב לארצו והשתקע בה מחדש. קהילות קמו והתבססו, וכיום מהווה מדינת ישראל מטרופולין אדיר של לימוד תורה שלא היה כמותו. שינויים אחדים כבר חלו בדמותן של הישיבות כתוצאה מן החזרה לארץ, מחובת השירות הצבאי ומשלל גורמים נוספים, והם ראויים למחקר מעמיק. מבין השינויים הרבים אבקש להתמקד בטיב הקשר בין הישיבות למרחב הקהילתי שסביבן.
עוד בימי הנדודים של בני ישראל במדבר השפיעו שינויים רוחניים בעם על מקומו של בית המדרש ועל התפקיד שהוא ממלא. בעקבות חטא העגל וסילוק השכינה מן המחנה מסופר כי משה לקח את אוהל מועד והציב אותו "מחוץ למחנה הרחק מן המחנה". בתקופת משבר, המרכז התורני־רוחני מתרחק, ואז הרוצה את הרב יבוא אליו ויגלה למקום התורה – "והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה". ואולם בחלוף שיא המשבר – כך לפחות על פי אחד המדרשים (תנחומא כי תשא, כז) – תוך זמן קצר באה ההנחיה האלוהית למשה: "ושב אל המחנה" – "אל תהי קורא ושב אל המחנה, אלא ושוב אל המחנה".
גם כעת, דומה כי הגיע הזמן להכריז בשערי הישיבות: "ושוב אל המחנה". תם עידן "גולה למקום תורה", ובאה עת קביעות מקום של בית המדרש ויושביו בקהילות המוצא עצמן. הדבר נחוץ לטובתן הרוחנית של הקהילות, אך לא פחות מכך לשם התמדתה של ההתעלות הרוחנית בקרב תלמידי הישיבות ובוגריהן.
לא למנהיגים בלבד
השינויים שחלו בעולם הישיבות בארץ ניכרים במספר תחומים. ראשית, נקודת המוצא של התלמידים המגיעים לישיבות כיום שונה מבעבר. לפני מאה וחמישים שנה נערים מכל קצות אירופה היו מכתתים רגליים אל אם הישיבות בוולוז'ין, מתוך להט פנימי ללימוד תורה או מפני שייעדו אותם לגדולה ולמנהיגות תורנית – רבנות קהילה, דיינות, או הוראה בישיבה. באותם ימים היו הישיבות מיועדות למי שנחשבו עילויים, ובתוכן ביקשו חכמי ישראל לבנות קומה חדשה של אליטה תורנית מורמת מעם. בתום שנות הלימוד בישיבה יצאו מיטב הבוגרים לכהן במשרות רבנות, כאשר הם עצמאיים מבחינה לימודית ורוחנית, תוך שהקשר הממשי עם ישיבת המוצא חלקי ורופף, עד לא קיים בכלל.
עם המעבר של המרכז הרוחני והישיבות לארץ נשמר המבנה הבסיסי של הישיבה כמקום מרוחק, ולא פעם גם מנותק, מהקהילה. בחברה החרדית התבססה השאיפה להקים מחדש את עולם התורה בעקבות חורבנה של יהדות אירופה, ואילו בחברה הציונית־דתית נתפסה הישיבה כמקום שבו יגדלו מנהיגים תורניים לדור ההמשך של הגשמת רעיון "תורה ועבודה". עם השנים, הערך המכונן את הישיבות בעולם הציוני דתי קיבל עדכון קל. במקום לדבר על מנהיגים לדור, התחילו הישיבות לכוון אל רבני הקהילות של הדור הבא, כמו גם למובילי השינוי בתחומי יישוב הארץ, לימודי האמונה והפיקוד הצבאי, ובשלב מאוחר יותר גם בתחום החברתי.
אבל העדכון הזה אין בו די. לא נכון עוד להגדיר את הישיבות כבית גידול למנהיגים או למחוללי שינוי בחברה הישראלית, שכן כיום הישיבות פזורות ברחבי הארץ, בעיר ובכפר וגם בקצה המדבר, ואין כמעט צורך להרחיק נדוד כדי להגיע אליהן. מנחלתם של מעטים הפכו בתי המדרש לנחלת הכלל, ובהתאם לכך – אל בתי המדרש מגיעים לא רק המנהיגים הפוטנציאליים של הדור הבא אלא העם כולו, בהמוניו. שינוי זה, המבורך כשלעצמו, מחייב אותנו לערוך שינוי מערכתי בתפיסת מטרותיה של הישיבה ולא להסתפק רק בעדכון הלו"ז של תלמידיה.
מעגל נוסף של שינוי נוגע לא רק להיקף הבאים בשעריה של הישיבה, אלא גם לרקע שממנו הם באים. אם בעבר היה מדריך בתנועת הנוער צריך לעודד מרד נעורים קדוש בקרב חניכיו כדי להתרחק מבית הוריהם ולהגיע לישיבה, הרי שכיום ההורים, שהם בעצמם בוגרי המסלול הזה, מעודדים את ילדיהם להגיע לבית המדרש. שינוי זה צריך להילקח בחשבון על ידי הישיבות, שכן הוא פותח אפשרות חדשה לשיתוף פעולה פורה בין בית הגידול של התלמידים ובין הישיבה.
נוכחות מוגברת בבית
מעגל שלישי שניתן להבחין לגביו בניצני שינוי נוגע לנוכחותם של תלמידי הישיבה בקהילה שממנה הם באו. אין זה סוד שתלמידי הישיבות הגבוהות וישיבות ההסדר אינם נעדרים מן הבית לתקופות ארוכות כל כך כבעבר. יש כמובן כאלה שנשארים לשבתות בישיבה ושבים הביתה רק אחת לשלוש שבתות, אבל רבים אחרים חוזרים הביתה בתדירות גבוהה יותר. הם חוזרים הביתה לרגל שמחה משפחתית, לשבת מיוחדת או סתם לנוח; להשלים לימודי נהיגה שנגררו מהתיכון, או לעבור ניתוחי לייזר לעיניים. בקיצור, אין זה מחזה נדיר לראות את בחורי הישיבה בבית הכנסת בין מנחה למעריב, ולאו דווקא את החלשים שבהם. אדרבה, מרכזיות במשפחה, דומיננטיות בסניף או שייכות עמוקה לעמותת התנדבות באות פעמים הרבה יחד עם רצינות בלימוד ועם שאיפות רוחניות משמעותיות.
יש שיראו בהתנהלות זו חוסר רצינות וישאלו היכן ההתמדה של פעם, ואיך יקנו תלמידי הישיבות של היום את הקשר לתורה בהעדר עמל ומסירות. אבל האמת היא שהרכבת כבר יצאה מן התחנה, וחשוב מכך – היא מביאה בכנפיה לא מעט ברכה.
גלות, גם כשהיא למקום תורה, מכריחה משבר ובאה כמעט תמיד יחד עם ניתוק ותלישות. מנגד, קרבה אל תחנת המוצא – בית, קהילה וישיבה תיכונית – עשויה לאפשר צמיחה ויציבות. החכמה היא להצליח למצוא את הנתיב שיממש את ההזדמנות הזו – פריחה רוחנית בישיבה מתוך קשר אל השורשים הנטועים בבית יחד עם המשך נשיאת המבט אל הגובה התורני. בעיניי, המפתח הוא השקעה בקשרי ישיבה־משפחה ובניית גשרי בית מדרש־קהילה בשנות הלימודים הראשונות בישיבה הגבוהה, והגדרת מטרות מפורשת של הצמחת תלמידי חכמים, הנהגת קהילה והובלה רוחנית בשנים המתקדמות יותר.
מעגל רביעי שבו מתחולל שינוי טמון במגוון המקומות הפתוח לבחורים הצעירים. בעבר היו לצעירים שתי ישיבות הסדר ועוד ישיבה גבוהה אחת להתלבט ביניהן. זאת כמובן במקרה שהחליטו לא להתגייס מיד לצבא. כיום ישנו שפע רב של ישיבות, כך ששיוך חברתי, ולעיתים אפילו קרבה גיאוגרפית, משפיעים באופן ניכר על הבחירה היכן ללמוד. מטבע הדברים, מתוך מספר רב מאוד של ישיבות כל תלמיד שומע רק על כמה בולטות, אלה שבוגרי הישיבה התיכונית שלו או יוצאי הסניף למדו בהן. כך נוצרים באופן טבעי מעין גשרים בין תחנות המוצא ובין ישיבות היעד, וכמעט ניתן לצפות מראש אילו ישיבות תיכוניות, ערים, קהילות ויישובים יזינו כל ישיבת הסדר וישיבה גבוהה.
חיבור מתמשך לישיבה
לאן לוקחים אותנו כל השינויים הללו? להלן מספר הצעות:
כיוון שהשנים הראשונות בישיבה הגבוהה הן כיום המשך ישיר של שנות הישיבה התיכונית, ראוי שתתקיים המשכיות בין שני המוסדות שבהן התלמיד גדל וצומח. רעיונות לא חסרים: ישיבות גבוהות יציעו תוכניות מאתגרות לתלמידים מצוינים שיבואו ללמוד פעם בשבוע בבית המדרש כבר בכיתות י"א־י"ב; ר"מים בישיבות התיכוניות יעודדו את תלמידיהם לכתוב עבודת גמר בגמרא, בחניכה ובליווי של בחור משיעור ב' שיקבל הדרכה לכתיבה תורנית, כך ששני הצדדים יֵצאו נשכרים; קשרים אישיים שנוצרו בכיתות הגבוהות ימשיכו להיות מתוחזקים בהתבסס על שיעור חודשי קבוע בין כותלי הישיבה הגבוהה כך שהחבר'ה הבוגרים יהפכו למודל לחיקוי עבור תלמידי התיכון, ועוד.
את הקרבה הרעיונית והגיאוגרפית בין הבית ובין הישיבה כדאי למנף להידוק הקשר בין הורים לילדיהם: חברותות של אבות ובנים בימי חמישי בערב או במוצאי שבתות בבית המדרש של הישיבה (אפילו שיחת וידאו ללימוד עם ההורים כבר פגשתי בישיבה מרוחקת); הזמנה לתפילה ישיבתית משותפת עם ההורים והאחים בראשי חודשים, בחנוכה וביום העצמאות; שיעור חודשי עם סבים של התלמידים. בדרך זו, הצמיחה הרוחנית שבין כותלי הישיבה תהיה בעידוד ישיר של ההורים, והנוכחות שלהם בעצה, בשיתוף ואפילו בפגישה סתמית תעשיר את התהליך החינוכי שהתלמידים עוברים.
מעבר לכך, יש לפתוח את שערי בית המדרש לכלל הציבור, על מנת לחולל הפריה ותרומה הדדית של הישיבה לקהילה ולהפך. לא מעט מצרים על כך שהישיבות מהוות בית רוחני לשנים מעטות בלבד ומלינים על העדר מסגרות המשך ללימוד תורני בשנות הלימודים האקדמיים ובחיי הצעירים הנשואים והרווקים. כדאי לשים לב שבמידה מסוימת זהו תוצר לוואי של שדר שעובר במבנה הנוכחי של הישיבה, כאילו בית המדרש הוא מקום לצעירים. כביכול, רק לפני המרוץ הסוחף של החיים יש זמן וכוחות להשקיע בבנייה הרוחנית. בהגדרת מטרותיהן החדשות של הישיבות צריכה לקבל מקום של כבוד המטרה להכניס לבית המדרש את בני כל הגילים – לשיעורים, לחברותות ולתפילות. הרווח הוא מכל הכיוונים – המבוגרים ייהנו מבית המדרש, ותלמידי הישיבה יספגו את ההכרה החיה של לימוד בכל גיל ובכל שלב בחיים.
אף אחד מן הרעיונות אינו חדש כשלעצמו; כל אחד מהם כבר קיים במינון כלשהו בישיבה אחת או שתיים, או מיושם באופן פרטני על ידי הורים ורבנים בעלי יוזמה. אך אינו דומה כוחן של יוזמות פרטיות להתוויה מערכתית כוללת של כל הישיבות.
התורה מצווה על הקמת אוהל מועד שבו תשרה השכינה במחנה ישראל. הפרשן האיטלקי ר' עובדיה ספורנו (שמות כה, ט) מדגיש כי התנאי להשראת שכינה כזו הוא החיבור החי שבין חכמי התורה ובין הקהל: "וכן ראוי שיהיו בישראל כל קדושיו מחוברים אל ההמון להבין ולהורות". יתרה מזו, עולה מדבריו כי בניית המשכן בריחוק מקום מן הקהילה היא תולדה של חטא העגל, בעוד שקודם לכן הייתה השאיפה כי "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". לנגד עינינו הולך ומוזכר שם ה' בבתי מדרשות בכל אתר ואתר, השאלה היא האם נדע להכין בישיבות ובקהילות את הכלים כדי לקבל בהן את הברכה שהשינוי הזה נושא עמו, והאם נצליח ליצור מודל של שיתוף פעולה בדמות קהילה מחבקת ישיבה.
