אלוהים מגיע לקולנוע

בשנת 2018 נעשו בקולנוע הישראלי שישה סרטים עלילתיים, שבמרכזם גיבור דתי מעורר הזדהות. בהתחשב בכך שמשנת 1932 ועד שנת 1999 היה רק גיבור דתי ראשי אחד בקולנוע הישראלי – קוני למל רפה השכל, המגמגם, הצולע ושתום העין – מדובר במהפכה של ממש. אמנם סלאח שבתי היה מסורתי, אבל כמו גיבורי סרטי הבורקס שבאו אחריו השתייכותו העדתית הייתה חשובה יותר מזהותו הדתית. סלאח שבתי נישא על כפיים במסבאה השכונתית ולא באבית הכנסת. על פי רוב, הדתי היה מודר מהקולנוע הישראלי. הוא היה ה"אחר" שהיעדרותו מהמסך העבירה אותו הכחדה סימבולית.

עם הופעת "ההסדר" של יוסף סידר בשנת 2000, ההכחדה הסימבולית התחילה להיסדק. הפריצה הגדולה קרתה בעשור השני של שנות האלפיים, בסרטים כמו "למלא את החלל", "הערת שוליים" ו"ישמח חתני". ששת הסרטים שיצאו ב־2018 שעוסקים בגיבורים דתיים קובעים שיא לתהליך זה עד כה.

אך גם לאחר שהתרגלנו לראות חובשי כיפות ושטריימל בקולנוע, אלוהים לרוב אינו נוכח בו. מרבית הסרטים שנעשו על גיבורים דתיים הם סרטים דתיים מבחינה סוציולוגית. הם אינם בעלי אמירות דתיות רבות ערך ואינם עוסקים ביחסים שבין הגיבורים לבין הא־ל. "למלא את החלל" הוא שיר הלל לחברה החרדית, אך אלוהים אינו דמות חשובה מאוד בו. גיבורי "מדורת השבט" שייכים לחברה הדתית הלאומית באופן מובהק, אך אין זכר לאלוהים בסרט. גיבורי "הבלתי רשמיים" עושים מהפכה בחברה הדתית המזרחית, אך מאמציהם הם בתחום הפוליטי־חברתי ולא בתחום האמונה הדתית.

יוצאי דופן במובן זה הם שלושה סרטים שבהם היוצר משתף את הצופה בעולמו הדתי האינטימי, וחושף לפניו צדדים מהקשר שלו עם הא־ל: "האושפיזין" של שולי רנד וגידי דר (2004), "לעבור את הקיר" של רמה בורשטיין (2016) ו"גאולה" של בועז יהונתן יעקב ויוסי מדמוני (2018). את שלושת הסרטים האלו יצרו חוזרים בתשובה, והם מתארים את העולם הדתי המורכב של החוזר בתשובה. אתמקד כאן בסרטים "האושפיזין" ו"גאולה", שמספרים סיפורים בעלי הקבלות רבות על הצורך של החוזר בתשובה להכיל את עברו. בשניהם יוצריהם משתמשים במדיום הקולנועי כדי לעבוד את ה'. ומבלי להמעיט מחשיבות הפסקת ההכחדה הסימבולית של הדתי בקולנוע הישראלי, נראה לי שמהפכה זו, של כניסתו של אלוהים לקולנוע הישראלי, היא חידוש חשוב וגדול יותר לחברה הישראלית.

מפגש עם העבר

הסרט "גאולה" מספר את הסיפור של מנחם, שהיה זמר בלהקת רוק לפני שחזר בתשובה לפני חמש עשרה שנה. מאז שחזר בתשובה הוא לא מסתדר. הוא עזב את עולם היצירה ולא מצליח בלימוד התורה. אשתו נפטרה מסרטן והוא תקוע בעבודה עלובה בסופרמרקט ומטפל בבתו הקטנה, גאולה, שאף היא חולה בסרטן. כדי לממן את הטיפולים הרפואיים היקרים של בתו הוא מתחבר בחזרה לחבריו החילוניים מלהקת הרוק של העבר, והם מנגנים יחד בחתונות של חרדים. המפגש מחדש עם חבריו מהעבר וההתחברות בחזרה לאמנות דרך הופעותיו איתם מחזירים לו את החיוך לפנים ואת האור לעיניים. לפני שיזכה לגאולה הוא יצטרך לעבור בירורים שיורידו ממנו את הנוקשות הדתית הלא אנושית ויוציאו ממנו את היחס האנושי הפשוט לעצמו ולאחרים. הוא יצטרך גם לברר לעצמו באיזו מידה הוא יכול לחזור לעולמו הישן, ומתי זה לא נכון לו. "אני לא כמו שולי רנד ואביתר בנאי", הוא צועק כשהוא מבין שהוא אינו יכול לחזור ולהופיע במועדוני לילה חילוניים. הוא אינו יכול להיות "גם וגם" כמוהם.

קולו של הגיבור הוא אחד הקולות הדתיים האותנטיים ביותר שנשמעו עד היום בקולנוע הישראלי. אין למנחם פטנטים לחיים מושלמים. גם אין לו ויכוח נוקב עם ההלכה או עם אלוהים. הוא מחפש כיצד הוא יכול לחיות מתוך נאמנות לתורה ולמצוות, ומתוך נאמנות לעבר שלו, להווה שלו, לנפש שלו ולמי שהוא מרגיש שהוא צריך להיות. הבירור הזה הוא הגאולה שהוא מחפש. מתוך ניסיון לחיות את התפיסה הקלאסית של חיי הקדושה באופן נוקשה וחסר פשרות הוא מעמיד את גאולתו בסכנה קיומית. רק היכולת שלו להתחבר לעברו החילוני ולגעת שוב בעולם היצירה שנטש, בלי לעזוב את שמירת המצוות ואת התובנות החשובות שלמד במהלך השנים שלאחר חזרתו בתשובה, תוכל להציל את בתו ממוות ואת עצמו מחנק. בסרט, התורה והמצוות הן הכרחיות לגאולת האדם, אבל הן אינן מספיקות. הן הבסיס שעליו מנחם צריך לבנות את גאולתו, מתוך חיפוש תמידי בנפש שלו וביחסים שלו עם הסביבה.

בסוף הסרט מדגים מנחם לבתו כיצד הוא חיפש אותה ערב אחד לאחר שלא מצא אותה בבית. הוא ניגש לחלון וצעק החוצה "גאולה, גאולה". הקריאה של מנחם לגאולה היא קריאה להמשך התפתחות הנפש שלו לקראת שלמותה. היא פנייה לאלוהים לא לנוח ולא לשקוט עד שהוא מביא אותו לגאולתו. זהו אחד הרגעים היפים ביותר שאני זוכר בקולנוע הישראלי.

גם משה בלנגה, גיבור הסרט "האושפיזין", הוא בעל תשובה שהמפגש עם עברו מאתגר אותו. בעבר היה עבריין, וחברו מעיר ילדותו בורח מהכלא עם חבר נוסף ומגיע לסוכתו. הניסיון שלו הוא להכיל אותם בתוך הסוכה, לא לסלקם ולא לכעוס עליהם אפילו כשהם פוסלים את האתרוג היקר שקנה לעצמו. הסוכה היא מקום האחדות. כל שבע המידות של שבעת הרועים מתאחדים בה – החסד והגבורה לומדים להשלים בה זה את זה, ולא להתחרות. כל מידה מוצאת את מקומה. אם כן, גם החלקים המודחקים בנפש מתעוררים ותובעים את מקומם בסוכה. העבר של משה בלנגה והמידות הקשות שהיו בו אז, בעיקר מידת הכעס, מתעוררים בסוכה. משה צריך ללמוד להכיל אותן – הן האושפיזין שלו. אם הוא ילמד להכיל אותן, הוא יתקן את התיקון הנדרש לו כדי לזכות בפרי בטן.

סיפורו של היוצר

הסיפור של "האושפיזין" הוא סיפורו האישי של היוצר שלו, שולי רנד. שולי רנד היה שחקן מוערך מאוד לפני שחזר בתשובה. בתקופת עבודתו כשחקן לפני חזרתו בתשובה הפגישה אותו היצירה שלו ישירות עם היצר. סרטים שבהם השתתף, כגון "החיים על פי אגפא" ו"המיועד", כללו יסודות ארוטיים חזקים. במשך השנים הראשונות אחרי חזרתו בתשובה הוא נמנע מלשחק. בסרטו "האושפיזין" הוא חזר לשחק בקולנוע. הוא כתב את התסריט בעצמו ותפר את התפקידים הראשיים לו ולאשתו. אין ספק שחזרתו לעולם המשחק בכלל, ולמשחק בקולנוע בפרט, עוררו בתוכו התמודדות לא קלה עם העבר שלו כשחקן. הצדדים המודחקים מעברו שהתעוררו עם שובו למשחק הם האושפיזין שאיתם עליו להתמודד כדי ליצור את הסרט הזה. אם הוא ילמד להתמודד איתם ולשלוט על היצר שקשור ליצירה, הוא יזכה בפרי בטן – הסרט.

על הסרט הוא עבד עם שני חברים מהעבר. גידי דר, שביים את רנד ב"אדי קינג", שימש במאי ב"האושפיזין", ורפי בוקאי, שביים את "מרקו פולו" והפיק את "החיים על פי אגפא", שימש מפיק. יובל ריבלין הציע לראות בדר ובבוקאי את "האושפיזין" שבאים לסוכה של שולי רנד, ויוצרים איתו סרט על פי החוקים החדשים שלו לאחר שחזר בתשובה. הוא מכיל אותם בסוכתו.

גם הסרט "גאולה" הוא סרט אישי מאוד של יוצרו. על פי ראיונות שנתן התסריטאי־במאי־צלם שלו, בועז יהונתן יעקב, הוא חזר בתשובה לפני עשרות שנים ולא מצא לעצמו בת זוג מאז, אף שהגיע כמעט לגיל 50. הוא הרגיש תקוע, כמו מנחם גיבור הסרט שלו. בעשיית הסרט ביטא יעקב את החיפוש שלו אחר הגאולה ממקומו התקוע.

יעקב, צלם מנוסה שרצה לביים סרט בפעם הראשונה, פנה (כמו שולי רנד) לחברו, הבמאי החילוני יוסי מדמוני, שעבורו צילם סרטים בעבר, וביקש ממנו לעזור לו בכתיבת התסריט ובבימוי הסרט. פנייה זו מקבילה לפנייה של גיבור הסרט, מנחם, לחבריו החילונים להצטרף אליו לנגינה בחתונות. אך ההקבלה בין גיבור הסרט לבין הבמאי־תסריטאי־צלם שלו אינה מסתיימת בזה. בסיפור מדהים יותר מכל סרט, במהלך תקופת ההכנה של "גאולה", אך לפני התחלת צילומי הסרט, הוא צילם את הסרט "פרה אדומה" של הבמאית ציביה ברקאי, שגדלה בבית אל, ניהלה מערכות יחסים עם נשים וחזרה בשאלה. הסרט שלה עסק, באופן מפתיע, בנערה שגרה בעיר דוד, מגלה את זהותה הלסבית וחוזרת בשאלה. בועז יהונתן וציביה הכירו במהלך צילומי "פרה אדומה", התאהבו, התחייבו זה לזה והתחתנו.

עשרה ימים אחרי החתונה יצא יעקב לצלם את "גאולה". אז כבר היה ברור שהוא חי את הסיפור שהוא כתב לגיבור סרטו. ההתחברות שלו לאפשרויות הקיימות מחוץ לקופסה הדתית המקובלת, ההיפתחות לחלקים אנושיים של הנפש שלו שהדחיק כשחזר בתשובה, סללה את הדרך שלו לגאולה ולזוגיות לא שגרתית. רשימת התודות בסוף הסרט מסתיימת במילים "תודה מיוחדת לאשתי, גאולתי, ציביה". בנם, יוסף אליהו, שנקרא על שם החבר שלימד את יעקב אמונה, נולד יומיים לפני הקרנת הבכורה של "גאולה". בעוד ב"אושפיזין" פרי הבטן שמשה בלנגה זוכה לו בסוף הסרט הוא משל לסרט עצמו, ב"גאולה" זכה היוצר לפרי בטן של ממש.

דוגמה לעבודת אלוהים

משה בלנגה חווה את עברו החילוני כמקום רווי חטאים. כדי לעמוד בניסיון הוא יצטרך להיפגש עם עבריינים נמלטים מעברו ולהכיל אותם בלי לחטוא. לעומתו מנחם, גיבור "גאולה", חווה את עברו החילוני אף כמקום של חיות ושל מגע עם יצירה שבלעדיהם הוא נהיה חי־מת. הוא זקוק להם כדי לחיות וכדי להיגאל. הגאולה של משה בלנגה תגיע כשהוא לא יכעס על חבריו מהעבר. הגאולה של מנחם תגיע כשהוא יתחבר בחזרה לחבריו מהעבר, יאהב אותם וילמד מהם.

שני הסרטים הם דוגמה לעבודת ה' באמצעות הקולנוע. אני מרגיש קרוב יותר לסרט "גאולה" בגלל הקרבה של השקפתי וחוויותיי הדתיות לאמירה שלו. שולי רנד הוא חסיד ברסלב והדבר משתקף בתפיסה הדתית של גיבור "האושפיזין". עד סוף הסרט משה בלנגה נשאר נאמן לגמרי לדתיות שלמד כשחזר בתשובה. בועז יהונתן יעקב הוא חסיד חב"ד. אחד מהיסודות של חסידות חב"ד הוא שהמוח צריך להיות שליט על הלב. למרות זאת, האדמו"ר הזקן כותב שפנימיות הלב צריכה להיות שליטה על המוח. בסוף הסרט "גאולה" הגיבור מגלה את האמת הזאת. הוא יתפשר לפעמים על האדיקות הדתית שלו למען שלמות גדולה יותר שנמצאת בפנימיות הלב השליטה על המוח. אף היוצר שלו גילה את האמת הזאת בחייו בעת מהלך עשיית הסרט.

גם כשיצירה אינה במודע חלק מעבודת ה', פעמים רבות קורה שהנושא שבו היצירה עוסקת מתממש במהלך יצירתה. זהו סוד הידוע ליוצרים רבים. אבל כאשר היצירה היא חלק מעבודת ה' של היוצר, הסוד הזה נהיה גלוי, שקוף ומרעיש יותר. כך קרה ליוצר הסרט "גאולה".

בשנים שבהן היה הדתי מודר מהקולנוע הישראלי נהגתי להשוות לרעה את הקולנוע שלנו לקולנוע האיטלקי. שנינו עמים עתיקים שהביאו דת חשובה לעולם המערבי. אך לעומת האיטלקים, שסרטיהם היו רוויים בשיח עם הכנסייה והדת הקתולית, לא יצר הקולנוע הישראלי של פעם דיאלוג דומה עם התרבות היהודית העתיקה. בגיל 15 חוויתי חוויה דתית עמוקה מאוד בעת צפייה ב"לה סטרדה" של פליני. מאז אני מחכה לחוות חוויה דתית דומה דרך סרט ישראלי. למרות הפריחה המבורכת מאוד של סרטים וסדרות טלוויזיה שעוסקים בעולם הדתי בשנים האחרונות, הפעם הראשונה שזה קרה לי היה בסרט "גאולה".

יעקב פרידלנד הוא מרכז מגמת הקולנוע בישיבת נווה שמואל ובאולפנת קריית ארבע. ביים את הסרטים "את המקום מרחוק" (1994), "אל הציפור" (1995) ו"שעשני אשה" (2000). דוקטורנט לתיאטרון יידיש באוניברסיטה העברית.