אחד ממוקדי החיים הדתיים הוא רעיון הקדושה. ממנו יונקים רעיונות דתיים חשובים אחרים כמו הסמל, הטקס והפולחן. לרעיון הקדושה רוצה אני להקדיש שורות אלו. "להקדיש שורות אלו" – אולי חטאתי כאן במה שבעלי ההיגיון מכנים "הנחת המבוקש". אני משתמש במונח שאותו רוצה אני להסביר.
מושג הקדושה היומיומי שלנו אינו בדיוק המושג המקראי, אולם, לפעמים, השפה יותר חכמה מאיתנו, ודווקא השימוש היומיומי יכול ללמד אותנו על המושג המקורי. נראה לי שבשימוש זה רמזה השפה בחכמתה ש"הקדשה" ו"קדושה" פירושן צמצום. דהיינו, מתוך מספר אפשרויות העומדות בפניי אני מתמקד באחת מהן. כך גם ה"קדושה". אנחנו מוציאים משהו מהמכלול וקובעים בשבילו "חוקי משחק" אחרים. או אז שוללים אנו לגביו את תוקפם של כללי המשחק הרגילים הנהוגים ביחיד ובחברה, ומשחררים אנו אותו משליטתם של הכוחות הכלכליים של השוק. תוך כדי כך יוצרים אנו תחום חדש, את תחום הקדושה.
נדגים זאת באמצעות אחד המושגים הבסיסיים של החברה, מושג הקידושין. הקדושה של הקידושין גם היא שלילה, במילים אחרות הבטחת הנאמנות. אנו מקדישים זה לזו וזו לזה. הוא הדין לקדושה הדתית. רבים הם ממדיה, אך מרכזית להם היא ההפרדה מן החולין – ההבדלה "בין קודש לחול". הקדושה היא ניסיון ליצור תחום שיהיה חופשי מהאינטרסים שלנו. המילה "אינטרס" היא לועזית ומודרנית מדי. העברית הקלאסית כינתה את האינטרס במילה שכולה רמז: "נגיעה". באינטרסים אנו "נוגעים בדבר", וממילא גם "נגועים בדבר". הקדושה היא הניסיון ללמד אותנו שלא את הכול אנו יכולים להפוך לאמצעי, לכלי לקידום האינטרסים שלנו. לא בכל דבר מותר לנגוע.
בשיעבוד לעבדות, באונס ובסדיזם אנו הופכים את הזולת לאמצעי, לאובייקט. המאבק כנגד תופעות אלו הוא המשמעות האמיתית של "קדושת האדם". היהדות נוהגת לשמור אף "תשמישי קדושה" שנקרעו או בלו. היא מצווה לגנוז את שאריות הספרים הקדושים. תרבות שלמה נשמרה עבורנו בגניזה של קהיר תודות לשאריות הדפים הבלים שאבותינו לא רצו לזרוק כי הייתה בהם קדושה. הקדוש מחייב כבוד, הן בספרים והן באנשים. מכאן המצוות הנוהגות בקבורת הגופה האנושית. הקבורה היא סמל של ההגבלה שאנו חייבים להטיל על עצמנו – לא להפוך את האדם לאובייקט, ואפילו אחר מותו. בצדק אנו נפעמים כשמנוולים מתעללים בגופה של קרבן, למרות שהתעללות זאת כבר אינה "כואבת" לו. התעללות כזו הינה מאבק בין שני סמלים: הקבורה – סמל הקדוש, וההתעללות – סמל השטני והטמא.
לשמור על עצמאות החול
לפעמים נלחם הקדוש עם אויב חיצוני, עם הטמא. אך לפעמים המאבק הוא פנימי. ושוב, לומדים אנו זאת מחכמתה של השפה העברית. אחת העברות המסוכנות ביותר היא הפיכת הקודש לחול, ויתרה מזו, הלבשת החול במעטה הקודש. לזאת קוראת השפה העברית "חילול". כאשר אדם משתמש בדת, בקדושה, כדי לקדם את האינטרסים שלו, הוא מחלל את הקודש. העוסקים בקבורה הם בצדק "חברה קדישא". אולם, אם פעולתם נגועה בשחיתות כספית, הקדושה מחוללת!
הקידושין הפכו את המיניות לקדושה. והתורה מזהירה אותנו, "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ" (ויקרא יט, כט). הזנות היא חילול המיניות. אך אפשר גם לחלל את הנישואים: "אל תחלל את בתך להזנותה – רבי אליעזר אומר: זה המשיא את בתו לזקן" (סנהדרין עו ע"א). אדם שהכריח את בתו בצורה כלשהי להתחתן עם מי שאינו ראוי לה, בגלל אינטרסים שלו, "חילל את בתו". כך אף הקידושין מחוללים.
יש לשמור על הקודש, אך גם על עצמאות החול. ההיסטוריה מלאה במלחמות דתיות; מסעי הצלב הם הדוגמה הבולטת לכך. אולם האמנם היו אלו מלחמות דת? פעמים רבות מדי שימשה הדת כמסך שכיסה אינטרסים ותאוות, הבולטת ביניהם תאוות ההשתלטות. כמאמין, רואה אני כאן, בדיעבד, את חשיבות החילון. לא מפני האמת שבו, אלא כדי לשחרר את הדת. כשאיש דת מונע על ידי אינטרסים, הוא חייב, כמו שאמרו חז"ל, "ללבוש שחורים", להיות מודע לכך שהוא מצוי בתחום החול ולא בתחום הקודש. הדת אמנם חייבת להתערב בחיים ובהיסטוריה כדי להשפיע עליהם ממד של קדושה, להיות אופוזיציה לאינטרסים ולבטא את כל הנעלה הנמצא באדם. אך אם ההיסטוריה והחיים הופכים לזירה של תאוות ופשעים, עדיף חילון על חילול.
בצורות שונות הכניסה התורה את הקודש לחיינו, מקדש במקום, וגם מקדש בזמן – השבת. אולם האדם המודרני מנוכר לקדושה. הוא לא מוכן לקבל הבדלה, קל וחומר איסור "נגיעה". אפילו הצדק הפך אצלו לאיזון בין אינטרסים. אולם, נראה לי שהעדר הקדושה פוגע בו. החול כשהוא לבד פירושו חלל שנפער בקרבו.
נראה לי שכל אדם מרגיש שמעבר לתאוות ולאינטרסים קיימים שלושה ערכים נעלים: הטוב, היפה והקדוש. שלושה שומרים ממונים עליהם: המוסר על הטוב, האסתטיקה על היפה והדת על הקדוש. אלה הם שומרים שלפעמים נרדמים במשמרתם. עלינו למנוע זאת כי את הערכים אפשר לחלל, הפעם חילול חילוני, וזאת על ידי אלה המשתמשים במילים ובאידיאלים גדולים ויפים אבל מסתירים מתחתם אינטרסים זולים ולפעמים יקרים. מילים קדושות כמו תקווה, שוויון, אחווה, הומניות ושלום מחוללות בראש כל חוצות. שני מקדשים הפכו חילול חילוני זה לאמנות־על: מרכזי הדיפלומטיה הבינלאומית והיכלי המשפט.
