הגורמים האסלאמיים השולטים בהר הבית הסלימו בשבוע החולף את ההתנגשויות ההמוניות שלהם עם הרשויות הישראליות סביב מתחם שער הרחמים.
מבנה השער החסום, שהכניסה אליו ב־500 השנים האחרונות היא רק מתוך שטח הר הבית, נתון במאבק בין מדינת ישראל לרשויות הווקף כבר כ־16 שנים. המוסלמים ניסו שוב ושוב להשתלט עליו כפי שהשתלטו על כלל עשרות המבנים שברחבי ההר, וביקשו להפוך גם אותו לאתר תפילה הנתון לחסותם. גורמי הביטחון הישראלים הטילו על כך וטו ובשנת 2003 הוציאו צו סגירה למקום, לאחר שגורמים המזוהים עם חמאס השתמשו במבנה.
ובכל זאת, בסיכומים בלתי כתובים ובשיח שמתנהל בין המדינה לווקף מתחת לפני השטח, נפתח מתחם השער בשנים האחרונות מפעם לפעם לשימושים שונים של הווקף, כדוגמת עריכת בחינות בגרות לתלמידי בתי הספר שההקדש האסלאמי מנהל בהר. ביום חמישי האחרון, כנראה בניסיון ליצור התנגשות מכוונת עם משטרת ההר ולחמם את השטח לנוכח עסקת המאה המתגבשת של טראמפ, התכנסה מועצת הווקף וערכה תפילה במתחם השער.
בתגובה נעלה המשטרה את המקום על סורג ובריח, והמוסלמים הגיבו על כך בהתפרעויות בכמה הזדמנויות במהלך השבוע שחלף ואף פרצו את מנעול המשטרה ושברו את השער. המשטרה עצרה עשרות פורעים, אולם לפי שעה המתיחות בהר אך מתעצמת ונראה שלא נאמרה המילה הערבית האחרונה בעניין.
שלא כהנחה המקובלת, שער הרחמים לא נוסד בימי המקדש אלא כנראה בראשית המאה השביעית לספירה. מתחת למפלס השער הנוכחי מצוי שער קדום יותר שכנראה נבנה בימי הורדוס ושימש את העולים אל המקדש. השער הקדום התגלה במקרה בשנת 1969. ארכיאולוג בשם ג'יימס פלמינג, אז סטודנט לארכיאולוגיה, נפל לתוך בור עמוק שנפער מפגז שפגע בקבר במהלך מלחמת ששת הימים. הבור התגלה כקבר מלא בעצמות ובעשרות גולגולות. לצידן הבחין הסטודנט בקשתות של שער שתוארך כאמור לימי הורדוס.
עדות ראשונה לקיום השער היא משנת 629, אז נכנס הקיסר הביזנטי הרקליוס בשער הרחמים – שער הזהב כפי שהוא מכונה בנצרות – בראש תהלוכה גדולה שבה הושב הצלב של כנסיית הקבר למקומו בירושלים. הצלב, שעל פי המסורת הנוצרית זוהה כזה שעליו נצלב ישו, נשדד קודם לכן בידי הפרסים כאשר כבשו את העיר בשנת 614.
במהלך התקופה המוסלמית הקדומה – בין השנים 638־1099 – שער הרחמים נותר פתוח. בתקופה הצלבנית (1099־1187), לעומת זאת, ננעל השער, ככל הנראה מסיבות ביטחוניות ולאו דווקא במטרה למנוע את ביאת המשיח היהודי כפי שמתעקשת לטעון האגדה העממית. בזמן הצלבנים נפתח השער רק פעם או פעמיים בשנה לרגל חגים נוצריים, בין השאר ביום ראשון של ענפי הדקלים הקודם לפסחא, אשר בו משוחזר מסעו האחרון של ישו. בתקופה המוסלמית המאוחרת השער כבר נותר סגור הרמטית, ובעת בניית החומה הנוכחית של ירושלים בידי הסולטן העותומאני סולימן המפואר במהלך המאה ה־16 נאטם השער באבנים וכך נותר עד ימינו.
