"אם לגברים יש בעיה עם איך שאנחנו לבושות, שלא יסתכלו. למה אנחנו צריכות לסבול?". אין איש חינוך או אשת חינוך שלא שמעו את הטיעון הזה, ואין בת אולפנא שלא שמעה בתגובה ש"צניעות היא ערך אישי־פנימי שהבגדים הם רק ביטוי אחד שלו".
אחד האתגרים החינוכיים המורכבים בדורנו הוא אתגר הצניעות בכלל ובלבוש בפרט. מערכות החינוך וההורים מוצאים את עצמם בהתמודדות בלתי פוסקת מול בנות הדור הצעיר בשאלות אלו. הסיבות לאתגר רבות: היצר הטבעי להתלבש באופן חופשי ומשוחרר ממגבלות (כמובן המקורי של התואר "פרוץ"); התרבות המערבית שבה הולכים ונעלמים החסמים שהתקיימו בעבר, ואנו חשופים אליה באופן מתמיד; ולכך אפשר להוסיף את מזג האוויר החם והלח השורר בארצנו ברוב ימות השנה, ומעודד באופן טבעי קוד לבוש מינימלי.
כתוצאה מכך אנו עדים לשחיקה מתמדת של נורמות צניעות־הלבוש בציבור הדתי, עד כדי תחושה של סחף המערער את יסודות ההלכה בתחום זה, ומתוך כך גם בתחומים אחרים. אל מול הסחף הזה קיים צורך גדול בכלי הסברה והתמודדות הלכתית וערכית. דא עקא, שאנשי החינוך וההלכה הניגשים לברר את הנושא ניצבים לפעמים מול שוקת שבורה. הטון הבולט בספרות ההלכה בדורות האחרונים קושר את דיני צניעות לאיסורי ההסתכלות וההרהור המוטלים על הגבר, וזהו שיקול שנתפס כיום לא רק ככזה שאינו מספיק כדי להכתיב לנשים את התנהלותן, אלא כשיקול שעצם העלאתו כרוכה בהחפצה של האישה וגופה ובפגיעה במעמדה כסובייקט.
המענה שניתן למצוקה זו בדור האחרון הוא עיצוב מחדש של ערך הצניעות כערך שאיננו נובע מן ההשלכות של לבוש האישה על הגברים שסביבה, אלא מעולם רוחני שמבקש להעצים את הפנימי והנסתר על פני ההחצנה המביאה לידי ניכור וזילות. הבעיה במגמה זו היא שעם כל האמת שבה, אין היא מספיקה כדי להסביר את כל המכלול של דיני צניעות. כדוגמה בלבד נזכיר את ההבדלים המהותיים בין נשים לגברים בהלכות צניעות, שאינם עולים יפה עם תפיסת הצניעות כערך פנימי שאינו קשור למתח בין המינים. כך נוצרת התחושה שההלכה מדברת בשני קולות שונים: היא משווקת את הצניעות כערך פנימי עמוק, אך מנסחת את גדריה לפי אמות המידה של הגברים וצורכיהם. ואכן, גם בקרב הציבור הדתי הבוגר אפשר לשמוע קולות הקוראים לנטישת העולם ההלכתי המפורט של הצניעות לטובת חינוך לעולם ערכי אישי שאיננו כרוך בגבולות מוגדרים.
מאמר זה מבקש לסקור את מגוון ההיבטים ההלכתיים העומדים בבסיס דיני צניעות, מתוך אמונה שדווקא מבט כזה מסוגל לספק את התמונה המלאה והמורכבת, בלי לצבוע את רעיון הצניעות כולו בגוון אחד המטשטש את הדקויות שהתורה וחז"ל ביקשו להעביר לנו.
חובה משותפת
נושא הצניעות עולה לסדר היום הציבורי כמעט באופן בלעדי ביחס לצניעות של נשים, אך לאמיתו של דבר יש בהלכה גם התייחסות למושג רחב יותר של צניעות, שכולל נשים וגברים כאחד, וזאת בשני מישורים:
מישור אחד של צניעות קיים אפילו כאשר האדם נמצא לבדו בחדרי חדרים. כפי שנאמר בתוספתא (ברכות ב, יב): "אין שבחו של אדם להיות עומד ערום, שכשברא הקדוש ברוך הוא אדם לא בראו ערום". המראה העירום נתפס לרוב כמראה טבעי ("נטורליסט" היא מילה נרדפת ל"נודיסט" בלעז), אך התוספתא מצביעה על כך שהמראה הטבעי של הוולד הוא כשהוא מחותל בשפיר ושליה. אף השולחן ערוך (או"ח ב, א) פסק, בעקבות הגמרא והרמב"ם: "לא ילבש חלוקו מיושב אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודנו שוכב, ונמצא כשיקום שהוא מכוסה". חכמים הוסיפו הנהגות ברוח זו ליושב בבית הכיסא, ולדעת רבי יצחק מקורביל (ספר מצוות קטן, מצוה נז) מדובר באחת מתרי"ג מצוות: "להיות צנוע. דכתיב 'והיה מחניך קדוש', וכתיב 'והצנע לכת עם א־להיך'".
עם זאת, ברוב המקורות נראה כי מדובר בהנהגה טובה ומידת חסידות, ולא בחיוב הלכתי גמור, וכך נקטו רוב הפוסקים האחרונים (משנה ברורה סי' ב, ס"ק א; אגרות משה יו"ד ג, מז).
מישור שני של צניעות, שאיננו מבחין בין גברים לנשים, קיים בנוכחותם של זרים. בגמרא (יבמות סג ע"ב) נאמר: "אין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממי שמהלך בשוק ערום", וכן כתב הרמב"ם (מורה נבוכים א, ב) ש"חשיפת הערווה" היא "הברור ביותר בין המפורסמות לגנאי". גם האיסור ללכת ערום בשוק איננו מפורש בתורה שבכתב, אף שיש בה רמזים לכך (סיפור גן עדן; מעשה שכרותו של נח), וכבר כתב על כך בעל שו"ת דור רביעי בהקדמתו: "כי היא עבירה המוסכמת אצל כל בעלי דעה, והעובר עליה יצא מכלל אדם הנברא בצלם א־לוהים" (עם זאת, אפשר שעבֵרה זו תלויה בהקשר החברתי־תרבותי, כפי שכתב הראי"ה קוק באיגרת כ').
על אף חומרת האיסור, קיים הבדל מהותי בינו לבין הלכות צניעות המוכרות לנו. זאת משום שאיסור זה איננו גורף אלא תלוי הקשר ונסיבות. כך למשל, בבית המרחץ גילוי הערווה נחשב כמעשה מקובל וסביר, עד כדי כך שבהסתרתה יש חשש של כפירה בבריתו של אברהם אבינו (שבת מא ע"א).
עולה אם כן שהערך הבסיסי של הצניעות, המשותף לגברים ולנשים גם יחד, מעוגן היטב במקורותינו. ועם זאת, היישום המעשי של ערך זה מתאפיין בגמישות רבה שאיננה הולמת את הלכות צניעות המוכרות לנו.
הכשלת המסתכל והמרחב הציבורי
נעבור לדון כעת בחובת הצניעות המיוחדת של אישה בפני גברים, ונתחיל עם הפיל הלבן שבחדר, אף שמבחינה מהותית הוא פחות משמעותי: האיסור להכשיל את המסתכלים. ההיגיון הבסיסי של רעיון זה הוא ברור, אך נטענות כנגדו שתי טענות: במישור הטקסטואלי ובמישור העקרוני.
במישור הטקסטואלי יש הטוענים ששיקול "הכשלת הגברים" הוא שיקול מאוחר שאיננו קיים בדברי חז"ל. טיעון זה פשוט איננו נכון: הגמרא (סנהדרין מה ע"א) לומדת מן הפסוקים (!) שאישה אינה נסקלת ערומה, ומסבירה זאת בחשש להרהור שייגרם לנוכחים במעמד; חטאן של בנות ציון ערב החורבן, על פי חז"ל (שבת סב ע"ב), היה בכך שהתהלכו באופן שהכניס יצר הרע בבחורי ישראל; וחכמים משבחים את אותה בתולה שביקשה "יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם" (סוטה כב ע"א).
העולה ממקורות אלו, ומרבים נוספים, הוא שחלק משמעותי מן הבעייתיות בלבוש לא צנוע בעיני חז"ל הוא גרימת איסור לגבר המסתכל. טעם זה מפורש היטב בדברי הראשונים (ראו למשל באיגרת התשובה לרבנו יונה, אות עה), וספרות האחרונים מלאה ממנו.
במישור העקרוני, עולה כנגד שיקול זה הטענה: "זו בעיה של הגברים, ולא אחריותן של הנשים". ואכן, לא אסרו חכמים על נשים לגלות את פניהן ברחוב, אף שקיימת אפשרות שגברים מסוימים יסתכלו בהן מתוך כוונה ליהנות, ובכך יעברו על איסור. עם זאת, כאשר האישה לבושה באופן שבו כל אדם שחולף לידה (ואיננו עושה מאמץ מיוחד) עובר באופן טבעי על איסור, הרי שהאחריות איננה שלו בלבד. על הנחה זו מבוסס ההיגיון ההלכתי והמוסרי של איסור "לפני עִוֵּר לא תתן מכשול". לסיום נקודה זו נעיר כי היישום של יסוד זה בנשים בלבד נובע מתוך הנחה שלפיה חשיפה של גוף גברי, בגבולות הטעם הטוב, איננה יוצרת גירוי מיני אצל המסתכלים או המסתכלות. במצבים שבהם הנחה זו איננה תקפה, הרי שחובת הצניעות מוטלת על גברים באותה מידה (אלא שחסרים אנו ספרות הלכתית המפרטת מצבים אלו).
השיקול של "לפני עיוור" איננו מבוטל, אך זוהי זווית צרה יחסית לבחון דרכה את הסוגיה. שיקול רחב יותר, המבוסס במקורות, הוא השאיפה לעצב מרחב ציבורי טהור ונקי ההולם את רוחה של התורה.
במשנה (כתובות עב ע"א) מתוארת אישה "העוברת על דת משה ויהודית", ובין המעשים המיוחסים לה אפשר למצוא את ההתנהלות הבאה: "יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק". ובגמרא הסבירו שהטוויה שנאסרה היא "במראָה זרועותיה לבני אדם". כלומר, קיימים כללי לבוש מסוימים המיוחסים ל"דת משה ויהודית". ערכיה של חברה באים לידי ביטוי גם בקוד הלבוש שלה, והערכים של דת ישראל מבקשים לקיים רמה מסוימת של צניעות במרחב הציבורי.
ניסוח אחר של העיקרון הזה נמצא בדברי המהרי"ק (סי' פח), שטען שדווקא לבוש לא צנוע המחקה את דרכי אומות העולם נאסר משום "חוקות הגויים" (בניגוד לאופנות שאין בהן אמירה ערכית, שאותן מותר ללמוד ולהעתיק). לפי מקורות אלו, גדרי הלבוש צריכים להיבחן לאור ההשפעה שלהם על האווירה הציבורית, ולא על פי הסיכוי שגבר פרטי זה או אחר "ייכשל" בגללם. כל מי שמצוי במשהו בתרבות העולם מבין היטב את ההשלכות של לבוש לא־צנוע על רמת המתח המיני בין גברים לנשים, ועל היחס שאותו מקבלות נשים רבות מן הגברים שסביבן. מובן שההתמודדות עם בעיות אלו מטילה אחריות רבה על הגברים, ומקורותינו מלאים וגדושים בהנחיות על שמירת המחשבה והעיניים, אך אין להתכחש להשפעה שיש ללבוש הנשי בתחום זה.
היחסים שעם הסביבה
נבקש לשים את האצבע על יסוד הלכתי נוסף, שלא עולה כל־כך בדיון הציבורי, אך הינו משמעותי ביותר. כאשר התורה אוסרת קיום יחסים עם נשים שונות, היא מנסחת זאת באופן הבא: "לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה" (ויקרא יח, ו). "גילוי ערווה" במובנו המילולי הינו חשיפת הגוף לעיני אדם אחר, כפי שמפורש בעניין איסור אח באחותו: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא" (ויקרא כ, יז). חז"ל דחו אמנם פרשנות זו (סנהדרין מ ע"ב; "אטו בראייה תליא מילתא?!"), ולמעשה ברור שכוונת התורה היא לאסור יחסי אישות, אך הלשון שנקטה עשויה ללמד על הקשר בין גילוי הבשר למעשה העבֵרה. וכבר אמרו חכמים (יומא עד ע"ב): "טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה".
ואכן, בגמרא (סנהדרין עה ע"א) נאמר ביחס לחולה שרפואתו היחידה היא לראות אישה מסוימת בעירום: "ימות ואל תעמוד לפניו ערומה". וביאר הר"ן שהסתכלות כזו נחשבת כ"אביזרייהו דעריות". כלומר, הסתכלות שכזו נכללת באיסורי קרבה לעריות, שבהם מוזהרים האיש והאישה גם יחד. כך עולה גם מדברי הרמב"ם (איסורי ביאה כא, ב), שמנה את האיסור "להביט ביפיה" כחלק מדיני קרבה לעריות. חשוב להבין את המהפך התודעתי שבתפיסה כזו. האישה איננה מתפקדת כאן כאובייקט שהסובייקט הגברי "נכשל" בו, אלא כסובייקט השותף לקשר ההדדי שנוצר כאשר היא נחשפת לעיני האיש.
מתוך כך הגביל הרב פיינשטיין (אגרות משה אה"ע א, נו) פן זה של האיסור למקרים שבהם האישה היא שותפה פעילה, ומגלה את בשרה במודע, ולא למצב שבו האיש הוא שהולך ומסתכל בה. אולם בתשובה אחרת (אה"ע ד, ס) כתב שגם במצב שבו האישה סבילה יש בהסתכלות איסור של קרבה לעריות, לפחות מדברי חכמים.
תפיסה זו של האיסור מבטלת את החלוקה הדיכוטומית בין "הכשלת הגבר" לצניעות הפנימית של האישה, ומסיטה את המבט אל המרחב שנוצר ביניהם. הלבוש מכתיב במידה רבה (לעיתים במודע) את אופי היחסים שייווצרו עם הסביבה: יחסים קורקטיים וענייניים, או קרבה שיש בה פתח ליחסים פיזיים. לתפיסה זו ישנן השלכות רבות, ובין השאר היא מעוררת אותנו לשים לב להקשר החברתי של הלבוש: אינו דומה לבוש במסגרת חברתית הכוללת את בני המין השני ללבוש במסגרת נשית שגברים עשויים לעבור לידה דרך מקרה.
סיכומם של דברים: מגמתנו במאמר זה הייתה כפולה: א. להעשיר את מגוון נקודות המבט שדרכן אפשר לבחון את הלכות צניעות. ב. להראות (במסגרת הסביר בבמה זו) כיצד כל אחת מנקודות המבט הללו מעוגנת היטב במקורות התלמודיים ואף קודם לכן.
העולה מדברינו הוא שחובת הצניעות קיימת בכמה וכמה מישורים: צניעות בין האדם לעצמו ולא־לוהיו, גם כאשר אין איש נוסף בסביבה; צניעות בנוכחות בני אדם זרים, גם אם מדובר בבני אותו המין; האיסור להכשיל אחרים בהסתכלות אסורה או בהרהור עברה; המחויבות לקוד הלבוש של "דת יהודית" על המטען הערכי שהוא נושא; הימנעות משיווי אופי מיני ליחסים האישיים שבין גברים לנשים (שלא במסגרת קשר זוגי).
חינוך לצניעות על אדני מכלול הערכים הללו, מתכונת הצניעות הפנימית ועד לאחריות על האחר ועל שמירת ערכי החברה, עשוי להנחיל תמונה שלמה יותר, עמוקה יותר, ובעיקר כנה יותר, של תחום רגיש ומורכב זה.
