לפני שש שנים, בהלווייתו של מורו, הרב דוד הרטמן, חש פרופ' מנחם לורברבוים מהי יתמות. "יש שלב בחינוך שלנו שבו אנחנו מבינים שהפכנו לאנשים בוגרים, שיכולים לעמוד על דעתנו", הוא אומר. "כך הרגשתי כשהרטמן נפטר: הרגשתי שהתייתמתי, משום שהבנתי שאני ניצב אל מול האופק של העולם לבד. זו המשמעות של לאבד מורה. תמיד היו בינינו מחלוקות בנושאים מסוימים, והוא עודד אותן, אבל היכולת ליטול אחריות על השאלה מה עשוי להיות קולה של היהדות בדור שלי נפתחה כאשר מורי פינה את מקומו לדור של תלמידיו שבאו אחריו".
כך נולד "את פניך אבקש" (הוצאת כרמל), ספר תיאולוגי עב כרס שמסכם שנות מחקר ולימוד ארוכות של לורברבוים, פרופסור לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר במכון שלום הרטמן. די בדפדוף קצר כדי לעמוד על ייחודו של הספר: הוא מאוורר, פתוח, מאפשר מרחב של נשימה ומחשבה; העמודים בצדו הימני מורכבים משורות־שורות של דברי הגות שכתב, ובצדו השמאלי עמודים שבמרכז כל אחד מהם קטע קצר – שבר פסוק מן התנ"ך, ממורה נבוכים, מספר הזוהר או מלאה גולדברג – ומסביב, לבן וריק. המבנה הייחודי הזה, שלורברבוים יסביר אותו, בהשפעת הבעל שם טוב והרב הנזיר, כ"הנכחה של הקב"ה בספר" – קשור לאופי השיחה שהוא מבקש לנהל בספר הזה ולתפיסה הדתית שהוא מציע.
בחזרה למטפיזיקה
קשה לקטלג את לורברבוים ואת תפיסותיו, שחומקות פעם אחר פעם מן המשבצות המקובלות והמוכרות: מרצה אהוד באוניברסיטה, שעובר בכמה דקות של שיחה מפרידריך ניטשה לרש"י על מסכת ברכות, ומז'אק דרידה למאמר של המגיד ממזריטש; מי שמעיד על עצמו היום שהוא פוסט־ציוני, מגלה הזדהות מסוימת עם העולם החרדי, נטוע עמוק בשמאל הדתי וחניך המסורת הפוליטית הליברלית. בספר הזה הוא מציג לראשונה את הגותו שלו, עצמאית ובשלה; ספריו הקודמים, על פילוסופיה פוליטית יהודית ועל תורת האלוהות של משוררי תור הזהב, היו מחקריים יותר. לצדם פרסם שלושה ספרי שירה. כעת, כך נדמה, הוא משלב בין המחקר לבין השירה. התוצאה: תיאולוגיה.
חלק מרכזי מן התיאולוגיה הזו קשור לשיחה שמנהל לורברבוים עם הוגים יהודים ששמותיהם ריחפו בבתי הגידול שבהם צמח – ישעיהו ליבוביץ', אליעזר גולדמן ודוד הרטמן. את שלושתם הוא מאמץ עד גבול מסוים; עם הדחייה שלהם את המטפיזיקה, למשל, הוא מתקשה להשלים. "ההוגים האלה ממשיכים במובן מסוים את התיאולוגיה השלילית של הרמב"ם", אומר לורברבוים. "הגישה שלהם בכל הנוגע למטפיזיקה היא מאוד מינימליסטית. הרטמן, למשל, חשב שהעוצמה המטפיזית של העמידה בפני הקב"ה נמצאת ברגע הפרטי, האישי ביותר, ואי אפשר לבטא אותה באופן ציבורי. הוא כן דיבר על הקהילה, אבל הדתיות החיה של הקהילה לא באמת מחייבת מטפיזיקה.
"העמדה של ההוגים הללו היא שתיאולוגיה לא מסבירה את העולם. לכן, למשל, הם לא עסקו בנושא כמו דבקות בקב"ה, משום שאחרי שמדברים על דבקות בהכרח צריך להבין אחרת את השאלה מה זה להיות בעולם, ולטעון שהתייצבות של אמונה בעולם רואה את העולם אחרת מאשר התייצבות של חולין. זו הסיבה שליבוביץ' יכול היה להעמיד דיכוטומיה בין העולם הדתי והעולם החילוני, ליצור מידור ולהגיד שהעולם שבו הוא פועל הוא עולם חילוני. אני לא רואה כך את האמונה".
אתה חוזר למטפיזיקה?
"אני חוזר למטפיזיקה אחרת מזו שליבוביץ', הרטמן וגולדמן דחו. הם התנגדו למטפיזיקה שהאמינה שאפשר לדעת מה מתרחש מאחורי הפרגוד, ידיעה מה קורה שם למעלה. אבל הפילוסופיה של המאה העשרים מאז מרטין היידגר ממוקדת במטפיזיקה אחרת לגמרי. המומנט המטפיזי הוא ההבנה שלנו שהאופן שבו אנו חווים את המציאות הוא לא ממצה, הוא לא סוף פסוק. תמיד יש עודפות, תמיד יש עוד משהו שהוא מעבר לתבניות החיים שלנו. השאלה הגדולה היא האם אפשר למנף את ההבנה הזו לתחום של האמונה. אני חושב שכן.
"התודעה התיאולוגית של המאמין היא תודעה מטפיזית רדיקלית, משום שהיא ממוקדת בשאלה מה זה להיות בעולם, ואיך אנחנו יכולים ללכת מעבר לתבניות שלנו, למה שהתרבות מעניקה לנו. התפיסה שלי היא שהעמידה של אדם מאמין בפני הקב"ה מייצרת תביעה לראות את העולם אחרת. אין כאן רק שאלה של מה קורה אצלי ומה טיב המחויבות שלי, אלא הסתכלות על העולם מתוך הנחה שהקב"ה ברא אותו, ושהברית איתו היא הזמנה למערכת יחסים שבה אני נתבע להתבונן אחרת על העולם, ולשאול את עצמי כל הזמן מה זה להתהלך בעולם מתוך תודעה של עמידה בפני הקב"ה.
"קח למשל את התביעה של התורה 'לא תוכל להתעלם' – היא נובעת מתוך 'ויראת מאלוהיך'. יראת אלוהים פירושה התודעה שאני לא יכול לעמוד בפני הקב"ה ולהיות אדם שמתעלם. לכן אני חושב שתיאולוגיה צריכה להנפיק אתיקה, לעודד את השאלה: איך העמידה מול הקב"ה משפיעה על מערך האינטראקציות שלנו? זו שאלה קריטית. אבל ברור ממנה שהתייצבות של אמונה בעולם לא קשורה רק לתודעה שלי. להפך: התייצבות של אמונה בעולם צריכה להיות בקשב מתמיד לרגעים שמחוץ לי, לרגעים שבהם יש סגירוּת בעולם".
מהם רגעים של סגירות?
"יש שני רגעי סגירוּת בסיסיים: סבל ומוות, ושניהם חייבים לעבור שינוי בידיו של איש האמונה. ניקח למשל את הסבל. האדם המאמין מקבל על עצמו להוציא את כל החי מסבלו. יש סוגיה יפהפייה בתחילת מסכת ברכות שמספרת על רבי אלעזר שסובל מייסורים, ורבי יוחנן שואל אותו: חביבין עליך ייסורים? רבי אלעזר עונה לו: לא הן ולא שכרן. ואז רבי יוחנן מושיט לו את ידו ומקים אותו. בעיניי, זה המודל של איש האמונה בעולם – הוא מקים את החי מסבלו, מאותו מצב שבו האדם שמולו מרגיש שאין לו מוצא. אתה לא יכול לעשות את זה בעצמך, כי אתה לא רואה את נקודת המוצא. הזולת נותן לך מתנה גדולה, ואומר לך: תן לי לעזור לך, להושיט לך יד. ברגע שאתה מבין שזו המשמעות של להיות איש אמונה, כל ההתנהלות שלך בעולם, ברחוב שאתה גר בו, היא אחרת. אתה מתחיל לחיות חיים שבהם כאדם מאמין, אתה לא יכול להתעלם מסבל".
אבל הדברים האלה יכולים לנבוע גם מעמדה הומניסטית חילונית. למה זו התייצבות של אמונה דווקא?
"משום שהתייצבות של אמונה פירושה שהעולם יכול להיות אחרת, שעולמו של הקב"ה חייב להיות אחרת. הוא לא יכול להיות כפי שהוא. זו הסיבה שבכל אמונה יש מרכיב משיחי: משום שהעולם כפי שהוא בפנינו לא יכול להיות המילה האחרונה, הוא תמיד יכול להיות טוב יותר. לכן ההקשבה לאחר חשובה כל כך. רק כשאנחנו פוגשים אדם אחר, החשיבה שלנו כאילו העולם הוא סטטי ולא יכול להשתנות נסדקת. זה המקום שבו הקב"ה מדבר איתנו, ומראה לנו שהעולם יכול להיראות אחר לגמרי, והתפקיד שלנו הוא לשנות אותו".
אתיקה כעבודה דתית
מה בקשר למוות, שגם אותו אתה מגדיר כרגע של סגירות?
"המוות הוא חוויית הסגירות הקיצונית ביותר. רק כשאני עומד מול האפשרות של המוות שלי אני עומד מול כל האפשרויות בעולם שהן ייחודיות לי, שאף אחד אחר לא יוכל לממש אותן, ועכשיו השאלה מה אני עושה עם זה. המהות של האמונה היא הרעיון שהמוות לא יהיה המגדיר הבלעדי של החיים שלי. אני זוכר את עצמי כחייל צעיר בשדה הקרב שצריך לקום ולהסתער, ואני יודע שאולי אני לא אצא מזה בחיים, ואחר כך אני מרגיש, לאורך כל חיי, שקיבלתי את החיים במתנה, כי זה יכול היה להיגמר שם. מה אני עושה עם החיים שקיבלתי, עם המתנה הזו? מה זה אומר ליטול אותם לידיי, להפוך אותם למקום של ברכה בעולם? זו העבודה הדתית – לאתגר כל הזמן את מה שאנחנו מכירים כמקומות של סגירה, כמו סבל ומוות, ולנסות לפרוץ אותם, להוליד מהם משהו חדש. האתיקה היא מהות העבודה הדתית, משום שהיא מפנה את המבט למקומות האלה של הסגירות, שנמצאים ממש מול העיניים שלנו, ולא מאפשרת לנו להתעלם מהם.
"זו הגדולה של עולם ההלכה. משום שההלכה מלמדת אותנו שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. אין דבר שהוא לא חשוב: הכול חשוב. כשאני יוצא מהבית, אני צריך לשאול את עצמי האם לקחתי איתי כסף קטן, כדי שאם מישהו יושיט יד לצדקה לא אצטרך לבקש ממנו להחזיר לי עודף. אין דבר נורא יותר מאשר לתת למישהו שנזקק, ואז לבקש ממנו להחזיר לך. אז יש לי כסף קטן בכיס או לא? כשיצאתי מהבית, האם ראיתי את החתול הרעב שעומד לפניי? מה עשיתי עם זה? מה אני עושה כשבדלת שלי דופק מישהו שמגיע למצב שאין לו כלום?
"לאשתי ולי יש כלל גדול – אין לנו שליטה על השאלה מי דופק לנו בדלת; כל מה שבידינו הוא השאלה איך אנחנו נענים למי שדופק לנו בדלת. זה נמצא בכל מקום. אדם מאמין שפוקח את העיניים ושואל איך האמונה שלו משנה את מי שהוא רואה שבכל מקום יש הזדמנות לשאול איך הוא מגיב, איך הוא הולך בעולם".
אתה מדבר על כך שהאתיקה היא המהות של העבודה הדתית, אבל מקדיש את אחד החלקים בספר לעיסוק בדבקות. מהו המעמד של הדבקות, או של המצוות שבין אדם למקום, בתפיסה שלך?
"האתיקה היא המהות, אבל היא לא ממצה את העבודה הדתית שלנו. למצוות שבין אדם למקום יש תפקיד חשוב, משום שהן מעצבות את החיים שלנו כחיים שיש להם קשב לנוכחות האלוהית. העולם הזה, כפי שהוא נראה היום, הוא עולם שלא ראוי לקב"ה לשכון בו. איך אנחנו הופכים את העולם להיות כיסא לשכינה? זו העבודה הדתית שלנו, ובה אנחנו צריכים לא רק לשנות את העולם, אלא גם לשכנע את הקב"ה ששווה לו להשקיע במאמץ הזה, להראות לו שאנחנו לא מוכנים לוותר עליו, לא מוכנים להתייאש מהמאמץ להפוך את העולם לעולם שראוי לו לשכון בו. אז אנחנו מטפחים את הקשר באמצעות המצוות. אנחנו אומרים לקב"ה: אנחנו יודעים שהעולם הזה נורא, אבל אנחנו לא מוותרים עליך. אל תוותר עלינו".
אתה חושב שיכול להיות שהוא ויתר עלינו?
"ודאי שיש אפשרות כזו, אבל אני לא מוכן לקבל אותה. אנחנו לא יכולים לעשות את זה בלי הקב"ה. אנחנו זקוקים לעזרה שלו.
"שאלת על מצוות שבין אדם למקום. אני חושב שלמעשה אין הבחנה בין מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. לא יכולה להיות התייצבות של אמונה בעולם שלא קשורה בהתכווננות אתית כלפי העולם. הנביאים חזרו על כך שוב ושוב. האור הגנוז בעולם מופיע ביכולת שלנו לא להתעלם מבשרנו. בכל מקום שבו תמצא הבחנה קטגורית בין דתיות לבין מוסר, דע לך שאין שם התייצבות אמונה. אדם שמדבר על מוסר אלוהי, והמשמעות היא שהוא לא רואה את הסבל שהוא גורם, הוא אדם שהרג את האמונה שלו באמצעות מה שהוא מזהה כדת".
הצורה הייחודית של הספר – מה עומד מאחוריה?
"בניתי את הספר באופן שמשקף את החוויה של העולם כחלקי, כעולם של שברים. אין לנו דרך להתגבר על החלקיות הזו, על הריבוי הזה – אנחנו צריכים להקשיב לריבוי, להיות רגישים לו, לשים לב למה שמתרחש בכל אחת מהתמונות. הקשב הזה מצריך פתיחות מאוד גדולה כלפי העולם. עניין אותי לבחון איך נראית שיחה דתית קשובה. המאמץ היה לכתוב ספר שמזמין אנשים לדבר, ושאין בו כוונה לטעון שמה שכתוב בו הוא סוף פסוק. זו הצעה שבאה אל העולם ואל הריבוי האנושי ואומרת: בואו נתבונן על מה זה להיות אנשים מאמינים בעולם. ולכן יש בספר הרבה שטחים לבנים, שבהם אני מבקש להנכיח את הקב"ה. יש כל הזמן משחק בין המרחב הגרפי הכתוב – המשפטים שבספר – לבין המרחב הריק, הפתוח. הספר כן מנסה לומר משהו, אבל הוא לא מנסה לסגור, ולכן השטחים הלבנים.
"בכך אני הולך בעקבות הבעל שם טוב, שאומר שכשאנחנו מתבוננים בשם המפורש ושמים לב לאור שבין התיבות, לרווח שבין האותיות, הרווח הזה מגלם את המרחב של ההארה שלא נתפסת בתוך מה שנאמר. כך עשה גם הרב הנזיר כשעיצב את 'אורות הקודש' – הוא ניסה לתת את הרווח הזה, את ההזמנה להתבונן, להרחיב את המוחין".
לימודי תלמוד מסדר שני
לורברבוים נולד ב־1958 בארצות הברית לזוג הורים ישראלים. הוא מתגורר כיום בירושלים, נשוי בשנית ואב לשלושה. ילדותו עברה עליו בניו יורק, וכשהיה בן 11 חזרה המשפחה לישראל. הוא למד בישיבת נתיב מאיר, וכשהגיע לכיתה י"ב החליט ללמוד שנה אחת במרכז הרב. לאחר מכן המשיך לישיבת הר עציון, ולבסוף מצא את עצמו, יחד עם קבוצת חברים מהר עציון, בבית מדרש שהקים ארבע שנים קודם לכן הרב פרופ' דוד הרטמן, עולה חדש מקנדה, בעליית גג של בית כנסת בטלביה. בית המדרש הזה התפתח בהמשך להיות מכון הרטמן, ביתו הרוחני והאינטלקטואלי של לורברבוים עד היום. במקביל למד באוניברסיטה העברית, שם השלים ב־1992 את עבודת הדוקטורט שלו, בהנחיית אביעזר רביצקי ומיכאל וולצר, על התיאוריה הפוליטית של הרמב"ם והר"ן. שנה לאחר מכן החל ללמד באוניברסיטת תל אביב. לאחרונה השלים כתיבת ספר על הבעל שם טוב וחוגו.
"הלכתי ללמוד בישיבת מרכז הרב בעקבות החשיפה שלי ל'אורות הקודש'", הוא מספר. "בתמימותי, חשבתי שאמצא שם את מה שמצאתי אחר כך במכון הרטמן. תמיד חיפשתי בית מדרש שלא רק עוסק בלימוד התלמוד, אלא שואל מה עושה את התלמוד לאפשרי, למה זה באמת תלמוד תורה, ולמה זו צורה מאוד חשובה של תלמוד תורה. רבי חיים מבריסק היה גאון בלתי רגיל ביכולת שלו לפצח את הליבה הקונספטואלית של סוגיה בגמרא, אבל לא היו לו הכלים להסביר למה זו הליבה הקונספטואלית של הסוגיה. הוא פיצח את הליבה הזו, אבל לא הסביר מה הופך אותה לכזו.
"כדי לענות על השאלות האלה צריך כלים מסדר שני, ובישיבות של אז לא היו כלים כאלה, גם לא בישיבת הר עציון. הפריצה הגדולה בהקמת בית המדרש של מכון הרטמן הייתה הפיכת השאלות הללו ללגיטימיות, הצבה שלהן על השולחן. יש היום ישיבות, כמו שיח יצחק ומחניים, שעושות את זה, ומבינות שאי אפשר לעסוק בתלמוד תורה ברצינות אם השאלות הללו, כגון מה מאפשר לנו לאמץ את התורה וליטול עליה אחריות, אינן חלק מהשיחה של בית המדרש, אבל בתי המדרש הקיימים בדור שלי לא עסקו בשאלות האלה, ולכן חיפשנו מקום אחר".
אתה מדבר על בית מדרש שאפשר לעסוק בו בשאלות מסדר שני, וגם בתיאולוגיה, אבל האם באוניברסיטה, למשל, אתה מוצא שאפשר לעסוק בתיאולוגיה?
"הניסיון שלי מלמד שכן. את הספר הזה לימדתי במשך שנתיים באוניברסיטה, בשני סמינרים שהיו הכי משמעותיים עבורי כמורה, וכשמרבית התלמידים שלי הם צעירים חילונים שחשבו שדין וחשבון תיאולוגי על היהדות הוא דבר שהם חייבים לתת עליו את הדעת. בעיניי, הכרחי שבחוגים לפילוסופיה ולמחשבת ישראל יהיה אפשר גם לעשות פילוסופיה ותיאולוגיה, ולעשות זאת בצורה אחראית, שמבינה איך נראית שיחה תיאולוגית של הדורות הקודמים ושל הדור הזה. האקדמיה יכולה גם לתרום ליצירה של תיאולוגיה ביקורתית, שיש לה מודעות עצמית מחקרית. כל תיאולוגיה חייבת להיות ביקורתית ואסור לה להיות דוגמטית, ודווקא האקדמיה יכולה לעודד כיוון כזה".
ב־2002 נמנה לורברבוים עם הגרעין המייסד של בית הכנסת "שירה חדשה" בירושלים, קהילה אורתודוקסית שוויונית ראשונה מסוגה, שבה נשים עולות לתורה ומשמשות חזניות בחלקים מסוימים בתפילה. כיום, שנים לאחר מכן, הוא מוצא את עצמו חוזר דווקא לשטיבל החסידי של ילדותו. "במשך הרבה זמן, למעשה עד שהקמנו את 'שירה חדשה', הרגשתי שאני לא מצליח להתפלל", הוא אומר. "רק כשבית הכנסת קם, הבנתי שלא הצלחתי להתפלל כי לא היה לי הערוץ הנכון לתפילה. הקמנו את בית הכנסת בשביל הבנות שלנו. כאבא שמעוניין לשמש דוגמה אישית לבנות שלו, הרגשתי שאני לא יכול לגדל את בנותיי בבתי הכנסת שבהם גדלתי אני".
מעניין שאתה אומר שבמשך הרבה זמן לא הצלחת להתפלל. הרבה פעמים דווקא נשים מעידות על עצמן שבזכות המניין השוויוני הן חזרו להתפלל.
"נכון. אני חוויתי את זה כגבר. סוג הרוחניות שהקהילה יצרה אפשר תפילה אחרת. זו התפילה שחיפשתי, מבלי שידעתי לנסח לעצמי שזו התפילה שאני מחפש. אני לא מדבר בהכרח על העניין השוויוני, אלא על 'זכר ונקבה בראם'. בכל אחד מאיתנו יש זכר ונקבה, ואני חייתי בעולם רוחני שבו הצד הנקבי שלי נסתם. במשך שנים התפללתי בשטיבל של ברסלב בקטמון, וראיתי שם את ר' נחמן בורשטיין מתפלל. הוא היה מופת של מתפלל עבורי. אבל אני לא חי בעולם שלו, וכדי להצליח להתפלל כמוהו הייתי צריך מרחב אחר לגמרי של בית כנסת. המרחב החדש אפשר לרוחניות הנשית להשתחרר, וזה שחרר גם אותי, וגברים נוספים. נוצרה פתאום תפילה אחרת, אפשרות אמתית לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה. אגב, דווקא משום כך התעקשתי תמיד על החשיבות של מחיצה בתוך בית כנסת. ההבדלה היא חלק קריטי מהמרחב המקודש. אבל זה מרחב שיש בו הצפה של קולות".
חזרה אל הראשוניות
את המעבר מהקהילה השוויונית לבית הכנסת החסידי תולה לורברבוים בראש ובראשונה בנסיבות טכניות: מעבר דירה לשכונה אחרת, רחוקה יותר מבית הכנסת השוויוני. כך מצא את עצמו בשטיבל חסידי בשערי חסד, בקהל אקלקטי שבו חסידים ירושלמים ותיקים, חתן פרס ישראל אחד וחוקר קבלה ידוע.
"בית הכנסת הזה דומה לבתי הכנסת שבהם גדלתי", אומר לורברבוים. "כשאני מתפלל שם, אני מרגיש שאני חוזר למקום מאוד ראשוני בהוויה שלי, ומצליח לקבל אותו, להשלים עם הביוגרפיה שלי. אני כן מגיע לשם עם חיוך אירוני, משום שהתחושה היא לפעמים שמדובר במניין של בורגנות גליצאית שלפני השואה, ומצד שני אני חווה שם רגעים בלתי רגילים, שבהם אני שומע קול מן העבר. את הקול הזה מן העבר אי אפשר לשמוע במניין שוויוני.
"כשאני שומע קהילה חסידית צועקת 'כתר', אני נמצא פתאום ברגע של עבר שהוא חי לחלוטין, רגע של מסירה. זה לא מי שאני היום, אבל אני מקשיב לזה. והדבר היפה ביותר הוא שמקבלים אותי כמו שאני. אני מגיע לשם ורואה את פרופ' דוד הלבני, חתן פרס ישראל שיודע את הש"ס בעל פה, אבל כשהוא מתפלל, הוא עושה זאת בעגה ההונגרית־חסידית שעליה הוא גדל".
אתה מתחבר לזה?
"אני מעריך את זה. התפילה בבית הכנסת החסידי מעוררת אצלי שאלה שאני עסוק בה הרבה שנים, והיא השאלה אילו מחירים צריך לשלם כדי להעביר את המסורת הלאה. מגיע רגע בחייו של אדם שבו הוא צריך להחליט כיצד הוא מנחיל את המסורת שלו באופן המוצלח ביותר. הרבה פעמים, ההנחלה הזו תובעת מאיתנו לקיים נורמות מסוימות שקודם לכן לא בהכרח קיימנו אותן. אני מכיר הרבה אנשים שהתחילו ללכת לבית כנסת או ללבוש ציצית כשנולדו להם ילדים, כי הם רוצים שלילד שלהם יהיה את אוצר המילים של בית הכנסת והציצית. אני מזדהה עם הכיוון הזה, כי אני רואה את עצמי כאחראי להנחלת דרך חיים מסוימת לתלמידיי ולילדיי.
"עכשיו, בבית הכנסת החסידי זה קיים גם כן, אך בצורה קיצונית יותר. אני מסתכל על אנשים שמתפללים בהברה אשכנזית, שהיא שונה מהעברית שהם מדברים ביום־יום, או לובשים שטריימל באקלים החם של ארץ ישראל. התשובה שלהם לשאלה מה צריך כדי להעביר הלאה את צורת החיים הזו היא שיש לחקות את האופן שבו אבותיהם חיו. זו תשובה שמסקרנת אותי, משום שהיא גרסה קיצונית יותר של משהו שגם אני עושה מדי פעם. גם אני עושה דברים מסוימים כחלק מחובות ההנחלה שלי, גם אם אני לא תמיד מזדהה איתם לגמרי".
יש בך יסודות חרדיים?
"חלק מתלמידיי אומרים לי שאני ניאו־חרדי. זה נכון ולא נכון. היחס שלי לנשים, למודרנה, להלכה ולהשכלה רחוק מרחק שנות אור מהעולם החרדי. במובן הזה אני מאוד לא חרדי. אבל אני כן שותף לציבור החרדי בדבר אחר, והוא שאנחנו חיים בגלות – מבחינה דתית, קיומית ופוליטית. תסתכל על העולם מסביבנו, תסתכל באיזה מצב נורא העולם שלנו נמצא. איזו גאולה יש כאן? אנחנו בגלות, והגלות הנוראה ביותר היא כשאתה נמצא בגלות אבל חי בתודעה של נגאל. הרב שך אמר שהאתגר הגדול ביותר של יהודי חרדי הוא לחיות בגלות בארץ הקודש, ואני חותם על זה.
"אני לא שולל את הפרויקט הלאומי היהודי, אבל אני כן שולל את המשמעות הדתית שלו. מדינת ישראל היא הטחת דברים כלפי שמיא, כי היא בעצם אומרת לקב"ה: אחרי השואה, אנחנו לא יכולים יותר לשאת את הסבל שלנו, להיות במקום הסובל, להינטש על ידי הקב"ה, ולכן אנחנו חייבים ליטול בידינו כוח פוליטי. זו המשמעות של הקמת מדינת ישראל, וזו הטחת דברים כלפי שמיא. יותר מזה: מדינת ישראל הפכה אותנו לגויים, משום ששכחנו מה זה להיות יהודים, שכחנו מה זה להיות סובל, מה זה להיות האיש שדורכים עליו.
"הציונות רצתה להקים מדינה ליהודים, והיא הצליחה. עכשיו, מקומה של הציונות בין דפי ההיסטוריה. האתגרים של הקיום היהודי והישראלי היום הם אתגרים אזרחיים ותרבותיים. מבחינה זו אני פוסט־ציוני. המשימה שלנו היא משימתו של אחד העם. אחד העם אמר שתחייה יהודית תלויה בשאלה האם אנחנו מסוגלים להחיות עוד פעם את התרבות שלנו. אנחנו לא יודעים כמה זמן מדינת ישראל תחזיק מעמד, אבל אנחנו כן יכולים לשאול איזה מין חותם היא תשאיר על היהדות שלנו, איזה מין שינוי בנשמה היהודית תביא מדינת ישראל. זה המבחן היהודי המעניין היחיד: השאלה מה מדינת ישראל תרמה לפרויקט העתיק הזה שנקרא יהדות. והתרומה של מדינת ישראל ליהדות איננה בכך שיש לנו צבא, אלא בכך שיש לנו תרבות עברית, שירה וספרות. זה ההישג הגדול של הציונות, וכאן ההשפעה הדרמטית שלה על היהדות".
